29 נובמבר 2017

1. לפני תביעה כנגד החלטת פקיד התביעות מיום 26.7.16, הדוחה את תביעתו של מר חיים עמנואלוף ז"ל (להלן: "המנוח") להיוון קצבת הנכות בגין תאונה בעבודה מיום 23.12.12.

2. העובדות –

א. המנוח, יליד 1940, נפגע בתאונת עבודה ביום 23.12.12.

ב. ועדה רפואית לעררים קבעה ביום 20.7.14 את נכותו הרפואית בשיעור 10%.

על החלטה זו הוגש ערעור. פסק הדין קיבל את הערעור והחזיר את עניינו של המנוח לוועדה הרפואית לעררים.

ג. וועדה לעררים מיום 17.4.16 קבעה למנוח נכות רפואית בשיעור 25%.

ד. ביום 17.5.16 התבקש המנוח לבחור בין קצבת נכות מעבודה לקצבת זקנה.

ה. ביום 22.6.16 שלח ב"כ המנוח מכתב, לפיו המנוח בוחר בקצבת זקנה כקצבה שתשולם לו ובמקביל הוא מבקש להיוון את קצבת הנכות מעבודה.

ו. ביום 26.7.16 התקבל מכתב מפקיד התביעות, אשר הוא מושא דיוננו, הדוחה את הבקשה בנימוק כי התנאי לביצוע היוון הוא שקצבת הנכות נמוכה מקצבת הזקנה.

ז. גובה קצבת הנכות מעבודה הוא 8,108 ₪ לחודש וגובה קצבת הזקנה הוא 2,756 ₪ לחודש. סכומים אלה נכונים לחודש ינואר 2014.

ח. המנוח נפטר בחודש נובמבר 2016.

ט. הנתבע התבקש להמציא את הנוהל בו נקבע כי אם קצבת הנכות גבוהה מקצבת הזקנה לא ניתן להוון את קצבת הנכות.

י. ביום 21.6.17 הודיע הנתבע כי בסוף שנות ה- 70 ניתנה החלטת מנהלה, שעל אף האמור בסעיף השלילה עקב כפל גמלאות במקרה של זכאות לקצבת זקנה, הנתבע יאפשר להוון את קצבת הנכות מעבודה ולקבל קצבת זקנה, בתנאי שקצבת הנכות נמוכה מקצבת הזקנה.

מדובר בסוג של פריבילגיה, כדי לא להוריד את המבוטח מרמת החיים אליה הורגל ולכן משאירים אותו עם הקצבה הגבוהה. להודעה לא צורפה ההחלטה.

3. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

טענות התובע –

א. ההחלטה המנהלית לא צורפה ולפיכך דינה פסלות.

מדובר בהחלטה שאינה שוויונית, אשר מפלה לרעה את ציבור המבוטחים אשר קצבת נכותם מעבודה גבוהה מקצבת הזקנה לה הם זכאים.

ב. התנאי אשר הציב הנתבע, לפיו ניתן לבצע היוון רק כאשר קצבת הנכות נמוכה מקצבת הזקנה, אינו כדין ודינו בטלות. תנאי זה מפלה לרעה את אלו אשר נכותם מעבודה גבוהה יותר.

ג. אין כל מניעה על פי סעיף 320 (ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") לקבל קצבת זקנה וקצבת נכות ביחד (למצער, על דרך היוון גמלת נכות מעבודה).

פרשנות אחרת תפלה לרעה את המבוטחים אשר ממשיכים לעבוד לאחר הגעתם לזכאות לקצבת זקנה.

ד. המנוח עמד בתנאי סעיף 113 לחוק הדן במענק היוון במקום קצבה. מצבו הכלכלי עמד בקריטריונים.

ה. על פי תקנה 10 לתקנות הביטוח הלאומי (היוון) תשל"ח-1978 (להלן: "תקנות ההיוון") זכאי המנוח במקרה של היוון לכל החיים לפחות למכפלה של קצבה חודשית ב- 36. התקנות מאפשרות היוון מלא של קצבת הנכות מעבודה כאשר הנכה זכאי אף לקצבת זקנה.

ו. אין מדובר בהורשת זכותו של המנוח לגמלה אלא בזכאות להיוון קצבת הנכות בעודו בחיים.

המועד הקובע הוא המועד בו התקבלה הבקשה להיוון.

המנוח נדרש לניהול הליך ארוך כנגד החלטת הוועדה הרפואית לעררים ולא ניתן להשלים עם תוצאה לפיה תצמח לנתבע תועלת מכך שהוועדה הרפואית פעלה שלא כדין.

טענות הנתבע –

א. סעיף 320 (ג)(1) לחוק קובע כי לא יינתנו קצבאות שונות לפי החוק בעד פרק זמן אחד.

לפיכך המנוח לא יכול היה לקבל קצבת זקנה וקצבת נכות מעבודה ולפיכך נדרש לבחור בין הקצבאות.

ב. בשנות ה- 70 היתה הנחיה, לפיה היוון קצבת נכות מעבודה, למי שזכאי לקצבת זקנה, תיעשה רק במקרה בו קצבת הנכות נמוכה מקצבת הזקנה.

הרציונל הוא שיש להשאיר בידי התובע סכום מחיה מינימלי וזה נעשה אם קצבתו בנכות מעבודה נמוכה וקצבת הזקנה שתיוותר בידיו תהיה גבוהה יותר.

לא מהוונים קצבת נכות שגבוהה יותר מקצבת הזקנה על מנת לא לפגוע ברמת החיים אליה הורגל המבוטח.

הזכות להיוון במקרה שקצבת הנכות נמוכה יותר מקצבת הזקנה מהווה הטבה מעבר להוראות החוק.

ג. ההיוון בגיל זקנה אינו מכח סעיף 113 לחוק אלא מכח הטבה והנחיה שקבע הנתבע חרף הוראות סעיף 320 (ג)(1) לחוק.

ד. אין מדובר בהפליה אלא באבחנה מותרת.

ההכרעה –

4. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, דין התביעה להידחות.

5. על פי סעיף 303(ג) לחוק זכות לגמלת כסף אינה עוברת בירושה.

סעיף 308 לחוק קובע כי:

"הזכאי לגמלה בכסף שנפטר מבלי שגבה מלוא הגמלה המגיעה לו, ישולם חוב הגמלה לשאיריו כמשמעותם בפרק יא, על אף האמור בסעיף 303 (ג)".

משמר עמנואלוף נפטר בחודש נובמבר 2016, הרי שגם אם קיים חוב גמלה, הרי שאין הוא עובר בירושה אלא ישולם לשאריו.

לא נטען וממילא לא הוכח כי המנוח הותיר שאירים כמשמעותם בחוק, ולפיכך דין התביעה להידחות מטעם זה.

6. יחד עם זאת מאחר ובמכתב הנתבע מיום 17.5.16 (מצורף לסיכומי הנתבע) נטען כי קצבת הזקנה של המנוח כללה תוספת עבור אשתו, אתייחס אף לגופו של ענין בהנחה שלמנוח שאיר כדין אף שהדבר לא נטען.

7. סעיף 320(ג) לחוק קובע:

"לא יינתנו לאדם, אם אין כוונה אחרת משתמעת –

(1) קצבאות שונות לפי חוק זה בעד פרק זמן אחד.

(2) גמלאות שונות עקב מאורע אחד מכח ענפי ביטוח שונים לפי חוק זה".

"הוראת סעיף 320 לחוק מעגנת את העקרון הכללי של מניעת כפל גמלאות ומסדירה את החריגים לאותו עקרון. מדובר בעקרון מוכר בחקיקה ובאמנות בינלאומיות מתחום הביטחון הסוציאלי. יסודו של עקרון זה, בין היתר, בשיקולי תקציב ובמגבלה במשאבי המדינה".

[עב"ל 18759-04-11 פלונית – המוסד לביטוח לאומי (2.1.13) להלן: "פסק דין פלונית"].

לענייננו רלבנטי העקרון המתייחס לעקרון הזמן.

לפי החוק קיימת אפשרות של חריגה מעקרון בדבר כפל גמלאות במקרים בהם משתמעת מהחוק כוונה אחרת, קרי כוונה לשלם את הגמלאות בכפל.

אלא שלא משתמעת מהחוק כוונה לשלם קצבת זקנה וקצבת נכות מעבודה.

8. ראשית, סעיף 320(3) לחוק עוסק בקצבת נכות מעבודה וקצבת זקנה במפורש וקובע כי במקרה זה בידי הזכאי זכות הבחירה לקבל אחת מהן, בתנאים המפורטים בסעיף.

שנית, לפי התכלית של מניעת כפל הגמלאות לא ניתן למצוא כוונה אחרת המאפשרת תשלום קצבת זקנה וקצבת נכות מעבודה.

קצבת זקנה הינה גמלה שנועדה להבטיח קיום מינימלי (כקצבת שאירים) וקצבת נכות מעבודה נועדה להחליף הכנסה.

מבחינת שיקולים של מדיניות בביטחון סוציאלי אין היגיון בתשלום קצבת קיום מינימלית בצד תשלום קצבה מחליפת הכנסה שנועדה להבטיח לא את הקיום המינימלי, אלא את הקיום הנוהג מכח אותה הכנסה, שהרי אם יש "הכנסה" אין צורך בהבטחת הקיום המינימלי – לזה דואגת ההכנסה. זו גם זו נועדו לספק קיום, האחת קיום מינימלי והאחרת קיום התואם את ההכנסה. (ראה פסק דין פלונית).

9. המנוח מוסיף וטוען כי משמדובר בהיוון הקצבה, אין מניעה להוון את קצבת הנכות ולהמשיך לקבל קצבת זקנה ואין בכך כפל גמלאות.

אף טענה זו דינה להידחות.

בעב"ל 88/98 המוסד לביטוח לאומי – גדעון נאמן(11.5.06) נאמר בענין זה:

"ברי מכאן שהמענק בא להמיר את קצבת הנכה מתאונת עבודה, משכך כמוהו כקצבה בגין תאונת העבודה, ויש לבחון את שאלת כפל הקצבה. אין כל משמעות לכינוי שמקבל תשלום מסוים. התשלום קרוי מענק וסעיף 113 לחוק מסביר כי המענק נוצר מהיוון של הקצבה המגיעה בגין תאונת עבודה. הסעיף אף קרוי "מענק במקום קצבה". אשר על כן עלינו להתייחס למענק כאל קצבה בגין נכות מעבודה".

10. המסקנה איפוא כי קצבת נכות מעבודה מהוונת וקצבת זקנה לא יכולות להשתלם בעד אותו פרק זמן.

11. המנוח מפנה לתקנות ההיוון מהן עולה אופן ניכויים של קצבאות בהיוון שהיו משתלמות אילולא סעיף 320 לחוק יהוון לכל החיים, הסכום שיתקבל בהיוון לא יפחת מ- 36 קצבאות.

אלא שהמנוח בחר בקצבת זקנה ולא בקצבת נכות מעבודה ולפיכך מנוע מלהוון את הקצבה מכח סעיף 320 לחוק.

12. ההנחיה המאפשרת היוון קצבת נכות במקרה שהקצבה נמוכה יותר מקצבת הזקנה היא פריבילגיה מחוץ לחוק ולכן ההיוון אינו נעשה מכח סעיף 113 לחוק ואין תחולה לתקנות מכוחו של סעיף 113.

13. מוסיף המנוח כי ההנחיה המנהלית המאפשרת היוון קצבת נכות בתנאי שקצבת הנכות נמוכה מקצבת הזקנה מהווה אפליה פסולה.

טענה זו נדחית ומקובל עלי הסברו של הנתבע בסיכומיו כי מדובר באבחנה מותרת.

על אף סעיף 320(ג) השולל אפשרות לכפל גמלאות, הוציא הנתבע הנחיה כי במקרה שקצבת הנכות נמוכה מקצבת הזקנה יאפשר הנתבע היוון של קצבת הנכות, וזאת כדי לא להוריד את המבוטח ברמת החיים אליה הורגל. יש להדגיש כי קצבת הזקנה באה להבטיח, כאמור, קיום מינימלי וקצבת הנכות (התלויה בגובה אחוזי הנכות ורמת ההכנסה) נמוכה ממנה.

במקרה זה מותיר הנתבע בידי המבוטח את סכום המחיה המינימלי הגבוה יותר מקצבת הנכות ומאפשר לו היוון של קצבת הנכות.

במקרה וקצבת הנכות גבוהה מהסכום הנדרש למחיה מינימלית, אין מקום להשאיר בידו את שתי הקצבאות כפי שכבר פורט.

14. התוצאה היא כי התביעה נדחית.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"א כסלו תשע"ח, (29 נובמבר 2017), בהעדר הצדדים.