1. לפני תביעה נזיקית לפיצוי בשל נזקי גוף שנגרמו לתובע, אסיר בכלא שיטה, בעקבות אירוע תקיפה מתאריך 19.5.2015, במסגרתו התובע הותקף על ידי אסיר אחר.

התובע יליד 1978, נכנס לכלא בתאריך 29.10.2013 ונגזרו עליו 9.6 שנות מאסר בפועל (נספח ת/1 לת/1).

1. לעניין נסיבות אירוע התקיפה תיאר התובע בכתב תביעתו, כי בתאריך 19.5.2015 בשעה 8:30 או בסמוך לכך, עת היה בחוליית החינוך שבתוך הכלא, הותקף על ידי אחר או אחרים שלא הכיר אותם ולא זיהה אותם, וכתוצאה מכך הוא נחבל בחלקים שונים בגופו (סעיף 7-8 לכתב התביעה).
2. כתוצאה מהאירוע הובהל התובע למרכז הרפואי פוריה, שם הוא נבדק ואובחן כסובל מחתכי סכינים וחתכי שריטה באזורים שונים בגוף. תחת הרדמה בוצע לתובע תפירת החתכים. הוא טופל ושוחרר להמשך מעקב רופאי (נספח ת/2 לת/1).
3. מטעם כל אחד מהצדדים הוגשה חוות דעת בתחום הכירורגיה פלסטית, והוסכם בין הצדדים להעמיד את הנכות הצמיתה, שנותרה אצל התובע בעקבות האירוע, על שיעור של 16.75% בגין הצלקות.

עיקר טענות התובע

1. טוען התובע, כי בנסיבות העניין חל כלל "הדבר מדבר בעדו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ועל כן הנטל עובר לשכמה של הנתבעת להוכיח שלא התרשלה.
2. עוד טוען התובע לחלופין ובמצטבר, כי יש להחיל על נסיבות ענייננו הוראות סעיף 35 לפקודת הנזיקין, מהטעם שהאירוע אירע עקב רשלנותה של הנתבעת או מי מטעמה אשר התבטאו במעשים ובמחדלים שפורטו בסעיף 18 לכתב התביעה ובין היתר שלא פעלה להגן על התובע, והסוהרים שנכחו בעת האירוע לא נקטו זהירות סבירה או יעילה בכדי לשמור על האסירים.

עיקר טענות הנתבעת

1. הנתבעת אינה מכחישה את נסיבות האירוע וטוענת, כי בבוקר יום 19.5.2015 הוצאו אסירים מכלל האגפים בכלא שיטה למרכז החינוך בכלא. האסיר אשר תקף את התובע באירוע הוא סאמי אבו צברה, שהוצא גם הוא מתאו לאחר שנערך עליו חיפוש ולא ניכר כל סימן מקדים שיכול היה להעיד מראש על האירוע מושא התביעה או לאפשר למי מטעם שב"ס לצפות או למנוע אותו.

הוסיפה הנתבעת, כי כעבור מספר דקות מהכנסת האסירים למרכז החינוך, פרצה קטטה בין התובע לבין התוקף. קצינת החינוך הגיעה למקום, לאחר שנשמע רעש חריג, באופן מיידי, ודאגה להרחיק את התוקף מהמקום ולהזעיק עזרה אשר הגיעה גם היא תוך מספר שניות, השתלטה על התוקף ופינתה את התובע לצורך קבלת טיפול רפואי (סעיף 13 לכתב ההגנה).

1. כן טענה הנתבעת, כי היא או מי מטעמה לא יכלו לצפות, את האירוע או את הפגיעה בתובע. והנתבעת ומי מטעמה נקטו בכל אמצעי הזהירות הנדרשים מהם; וכי הסוהרים או מי מטעם שב"ס טיפלו באירוע מיד עם התרחשותו, במהירות, נחישות ובמקצועיות. ובין היתר טענה הנתבעת, כי התובע לא דיווח על סכסוך או טינה שהיו קיימים בינו לבין התוקף (סעיף 19 ט' לכתב ההגנה).
2. נוסף על כך טענה הנתבעת, כי לא קיים קשר סיבתי בין פעולותיה או התנהלותה לבין האירוע. וכי התנהגות התובע או התוקף ניתקה כל קשר סיבתי בין המעשים והמחדלים המיוחסים לה לבין הנזקים הנטענים והמוכחשים (סעיף 21 לכתב ההגנה).

העדויות

1. מטעם התובע העיד התובע עצמו. מטעם הנתבעת העיד מר שלום יצחק- עובד בשירות בתי הסוהר מאז שנת 2003, ושימש כמפקד משמרת בבית סוהר שיטה בין השנים 2012-2015 (להלן: "מר יצחק"), וכן העיד מר יצחק שריקי- המשמש כרע"ן איסוף בחטיבת המודיעין בשירות בתי הסוהר (להלן: "מר שריקי").
2. העדים הגישו תצהירי עדות ראשית עליהם נחקרו. הצדדים סיכמו את טיעוניהם בכתב.

המחלוקת

1. אין מחלוקת בין הצדדים לעניין התרחשות אירוע התקיפה בין כותלי בית הסוהר, והמחלוקת הינה מחלוקת משפטית לעניין אחריותה של הנתבעת לאירוע והנזק שנגרם בעטיו.

המסגרת הנורמטיבית

1. כלל ידוע הוא לשם קיומה של עוולת הרשלנות הקבועה בסעיף 35 ו-36 לפקודת הנזיקין יש להוכיח שלושה יסודות: מעשה התרשלות- קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של המזיק כלפי הניזוק והפרתה על ידי המזיק; התרחשות הנזק; וקיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין המעשה הרשלני לבין התרחשות הנזק.
2. לא אחת נקבע בפסיקה, כי מוטלת על המדינה- שירות בתי הסוהר, חובה לדאוג לשלומם ולביטחונם הפיזיים והנפשיים של האסירים הנתונים במשמורתה. ועל המדינה לשמור על זכויותיו החוקתיות של הנתון במשמורת- לחיים, לכבוד ולהגנת הגוף. אחריות זו של המדינה חלה במישור המשפטי-ציבורי והן במישור המשפטי האזרחי-נזיקי. בין המדינה לבין האסירים הנמצאים במשמורתה מתקיימים "יחסי קירבה", המבססים קיומה של חובת זהירות מושגית לדאוג לבריאותם הפיזית והנפשית (ראו: ע"א 8650/08 רפאלוב נ' מדינת ישראל שירות בתי סוהר, פיסקה 18-19 לפסק הדין (7.7.2013) (להלן: "עניין רפאלוב")).
3. סוגיית אחריותה של המדינה למקרים שבהם אסיר הותקף על ידי אסיר אחר ושבעקבותיו נגרם לו נזק גוף, נדונה גם היא בשורה של פסקי דין ונקבע הכלל שעל פיו, בעת בחינת אחריותה של המדינה, על בית המשפט לדון בשאלה מרכזית בעניין קיומה של עוולת הרשלנות, שהינה "אם צריכים היו שלטונות בית הסוהר לצפות מראש את אירוע התקיפה". ונפסק שתשובה לשאלה זו תלויה, בנסיבות המוחשיות של האירוע המזיק, אופיו של האסיר: אם היה בעברו של האסיר או בהתנהגותו בבית הסוהר דבר שיכול היה להצביע על סיכון מצידו. ובהעדר צפיות מעין זאת אין להטיל אחריות על המדינה במסגרת עוולת הרשלנות (ראו: ע"א 4704/96 מקרין נ' נציבות שירות בתי הסוהר, פ"ד נ"ב (3) 366 (1998), ועניין רפאלוב שלעיל פיסקה 19).
4. זאת ועוד נקבע, שבמסגרת אחריות גורמי בתי הסוהר, עליהם להיות רגישים לצורך איתור מצבי לחץ חריגים אצל האסירים הנמצאים במשמורתם, שבגדרם נדלקות נורות אזהרה, ואותות מצוקה בלתי רגילים בהתנהגותם המחייבים התייחסות מיוחדת. אכן נקבע, כי חובת הזהירות המושגית מיתרגמת לחובת זהירות קונקרטית על פי נסיבותיו של המקרה המובא לפתחו של בית המשפט: "חובה מושגית זו, החלה על המדינה כלפי אסירים הנתונים במשמורתה, מיתרגמת לחובת זהירות קונקרטית בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה. שאלת המפתח היא- האם נסיבותיו של המאסר, מצבו הגופני והנפשי של האסיר, דרך התנהגותו, ושאר הנתונים המצויים בפני גורמי שירות בתי הסוהר, יכלו, וצריכים היו להוליד אצלם צפיה כי האסיר מצוי במצוקה גופנית או נפשית מיוחדת, המצריכה התייחסות טיפולית מיוחדת, אשר באם לא תינתן, עלול הדבר לגרום לאסיר נזק חמור...." (ראו עניין רפאלוב, פיסקה 21) (ההדגשה שלי-נ' ד' מ').
5. עיון בפסקי הדין בעניין מלמד, כי בתי המשפט נימקו צפיות נורמטיבית בתכונות ידועות של הקורבן כדוגמת אסיר הטעון הגנה, מתכונות ידועות של התוקף, ומתופעות אלימות המוכרות וידועות שהתרחשו בכותלי בית הסוהר והתנכלות אסירים לאסירים אחרים.

לענייננו

1. תובענה זו מושתת על שתי טענות חלופיות כאשר התובע טוען לתחולתו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין או לחלופין עוולת הרשלנות הקבועה בסעיפים 35-36 לפקודה.
2. אקדים ואציין, כי אין תחולה לסעיף 41 לפקודת הנזיקין על נסיבות ענייננו. התנאים להפעלת סעיף זה הם שלושה: הראשון, כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק, התנאי השני: כי הנזק נגרם על-ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע, השלישי, כי אירוע המקרה מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. ההלכה הפסוקה העניקה פרשנות מקלה לשני התנאים הראשונים, ואין תחולה לכלל "כאשר המעשה ידוע" לניזוק (ראו: ע"א 224/51 פריצקר נ' פרידמן, פ"ד ז 647 (1953)). אכן בענייננו התובע פירט את המעשה אשר בעטיו נגרם לו נזק, שהינו אירוע תקיפה על ידי אסיר אחר, ועל כן אין מקום להחיל כלל זה על המקרה שלפנינו.
3. לעניין עוולת הרשלנות וכאמור בהלכה הפסוקה שהובאה לעיל, השאלה המרכזית בקיום עוולת הרשלנות היא האם צריכים היו שלטונות בית הסוהר לצפות מראש שהתוקף עלול היה לתקוף את התובע? דומני כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית.
4. בענייננו התובע לא הניח לפני תשתית ראייתית שממנה ניתן ללמוד על קיומה של צפיות של הנתבעת להתרחשות אירוע התקיפה. התובע עצמו טוען, כי זהותו של התוקף אינה ידועה לו והוא עצמו לא צפה לתקיפה שהתרחשה (סעיף 56 לסיכומי התובע). אכן לא הוכח לפני, כי היו איומים קודמים או התרעות מקדימות לגבי סכסוך בין התובע לתוקף, התובע לא סיפר על איומים כאלו למי מטעם הנתבעת. לא הוכח, כי התובע היה טעון הגנה או, כי נתגלו אצלו אותות מצוקה המצריכות התייחסות מיוחדת, או כי היו תכונות ידועות של התוקף והוא היווה "שור מועד" וסכנה לאסירים האחרים. הכל כפי שיפורט להלן.

עדות התובע

1. בתצהיר עדותו הראשית ציין התובע, כי במועד הרלבנטי לאירוע מושא תובענה זו הוא היה בחוליית חינוך, כאשר הוא היה שם כמעט כל ימי השבוע למעט ימי שישי ושבת והחל מהשעה 8:00 בבוקר ועד שעות אחר הצהריים. ולשם המעבר לחוליה זו טוען התובע שעליו לעבור מדרגות, מסדרונים, מעברים שונים וחצרים (סעיפים 4, 5 לתצהיר).
2. התובע לא טען במסגרת תצהירו ולא לאורך ניהול ההליך, כי במהלך שהותו בחוליית החינוך או כי במעבר אליה או בכלל במהלך שהותו בכלא הוא חש מאוים על ידי אסירים אחרים או כי צפה לתקיפה כלשהי, אלא, הוא טען, כי הוא הותקף על ידי צד ג' או צדדי ג' שלא הכיר אותם ולא הצליח לזהות אותם (סעיף 6 לתצהיר).
3. במהלך חקירתו הנגדית אישר התובע, כי במהלך כל התקופה שבה היה בחוליית החינוך הכל היה כשורה ולא היו לו סכסוכים עם מישהו לפני האירוע. וכן הוא אישר, כי לא ידע מי תקף אותו ואף הוא אינו זוכר את השם שלו ונודע לו על שמו בדיעבד על ידי שב"ס (עמ' 6, ש' 2-9). כשנשאל התובע מדוע הוא לא ציין את שמו של התוקף בכתב תביעתו או בתצהירו הוא השיב: "האדם הזה לא עניין אותי, כי אני לא יודע מי תקף אותי. מה שעניין אותי זה למה זה קרה ואיך זה קרה. אם שב"ס יודע מי תקף אותי, זה שלהם" (עמ' 6, ש' 12-14).
4. כן אישר התובע במהלך עדותו, כי לא הלין בפני הנתבעת על כל סכסוך בינו לבין התוקף ולא התלונן לפני האירוע על מישהו אחר (עמ' 6, ש' 18-21).
5. מעדות זו של התובע לא ניתן לקבוע, כי היה על הנתבעת לצפות את האפשרות שהתוקף יפגע בתובע, בנסיבות שבהן התובע עצמו טוען, כאמור, כי הוא לא ידע את זהות התוקף ולא התלונן על כל מקרה קודם. ומכאן חובתה המושגית של הנתבעת אינה מיתרגמת לחובת זהירות קונקרטית, כאשר התובע לא הצביע על כל עניין שיכול או צריך היה להוליד אצל הנתבעת צפייה, כי התובע מצוי במצוקה גופנית או נפשית, המצריכה התייחסות וטיפול מיוחד, שאם לא יינתן הוא עלול לגרום לו נזק. ומטעמים אלו דין התביעה להידחות.

עדות מר שלום יצחק

1. מר יצחק ציין בתצהירו, כי הוא עובד בשירות בתי הסוהר מאז שנת 2003, משנת 2005 ועד היום הוא עובד במערך ההדרכה של השב"ס. ושימש כמפקד משמרת בבית הסוהר שיטה בין השנים 2012-2015 (סעיף 1 לתצהיר).
2. העד ציין, כי בתאריך 19.5.2015 פתח סוהר הביטחון את מרכז החינוך בשעה 7:30, בשעה 7:35 האסיר התוקף, סאמי אבו צברה, הוצא למרכז החינוך לאחר שנערך עליו חיפוש. מר יצחק שוחח עם האסיר התוקף ולא עלה כל סימן המעיד על כוונתו לפגוע באחר (סעיף 6 לתצהיר). במהלך חקירתו הנגדית העיד מר יצחק, כי השיחה נערכה לפני אירוע התקיפה (עמ' 7, ש' 27-28).
3. העיד העד, כי הם נוקטים באמצעים רבים, וכך גם נעשה במועד הרלבנטי לתאונה, על מנת למנוע מראש אירועים כדוגמת האירוע מושא התובענה, לשם כך נערכים חיפושים, הן על בסיס מידע מודיעיני והן חיפושים יזומים קבועים שנערכים בשעות שונות ביום ובלילה (סעיף 7 לתצהיר).
4. לעניין אשר אירע באותו יום ציין העד בתצהירו, כי בשעה 7:40 לערך כל האסירים שאמורים היו להיכנס למרכז החינוך נכנסו לאחר בדיקת מגנומטר לרבות האסיר התוקף. בעשה 7:57 לערך פרצה קטטה בין התובע והאסיר התוקף. סגל הסוהרים השתלטו על האסיר התוקף באופן מיידי. והתובע הוצא לטיפול במרפאה ולאחר מכן פונה לבית חולים פוריה. לאחר האירוע נמצא בכיתה להב טפט מגואל בדם (סעיף 9-10 לתצהיר).
5. בדומה לעדות התובע שעל פיה לא היה בינו לבין האסיר התוקף כל היכרות מוקדמת או כל תלונה על אירוע קודם ובין היתר עם אסירים אחרים, העיד מר יצחק, כי בתיקו של התובע לא היה שום איסור מפגש עם כל מי שאמור להיות במרכז החינוך (עמ' 8, ש' 27-28). בהמשך עדותו, שוב העיד העד בהקשר זה: "אני יכול לומר באופן חד-משמעי שלא היה ידוע לנו על סכסוך בין התובע והתוקף. יותר מזה, לתובע לא היה כל סכסוך עם איזה גורם שהגיע לחינוך באותו יום" (עמ' 9, ש' 21-24).
6. נוסף על כך העיד מר יצחק, כי לא היה בהתנהגות התוקף או בשפת הגוף שלו כל סימן המעיד על הימצאותו בלחץ או שהוא עלול לעשות מעשה שלילי או לפגוע במישהו אחר (עמ' 12, ש' 2-4, ש' 11-12). ועולה מעדותו של מר יצחק, כי קיימת וועדת מיון אשר ממיינת את האסירים לבית סוהר מסוים על פי סכסוכים, אזור מגורים והמקומות בהם מתקיימים דיוני בית משפט, והכל תלוי בפרופיל של האסיר (עמ' 9, ש' 4-7). התובע התקבל לכלא שיטה לאחר שהתקבלה החלטת וועדת המיון (סעיף 4 לתצהיר). מעדות זו של העד מתקבלת המסקנה שהתובע שובץ לבית כלא שיטה מבלי שהיה כל מידע על אודות קיום סכסוך בינו לבין כל אסיר אחר ובין היתר האסיר התוקף.

עדות מר יצחק שריקי

1. מר שריקי אשר ציין בתצהירו, כי בשנה וחצי האחרונות הוא משמש כרע"ן איסוף בחטיבת המודיעין בשירות בתי הסוהר, הצהיר, כי בדיקת המודיעין שנערכה בזמן אמת בוצעה באופן מקצועי, תוצאותיה מהימנות ועל פיה הסכסוך בין התובע לבין האסיר התוקף נקשר לאחר אירוע התקיפה במרכז החינוך בתאריך 19.5.2015.

במהלך חקירתו הנגדית חזר העד על האמור בתצהירו שלא קדם לאירוע מידע שקשר סכסוך בין התובע והתוקף, ולא היה ידוע להם על סכסוך קודם (עמ' 18, ש' 13-32; עמ' 19, ש' 1-2).

1. עדי הנתבעת השאירו רושם של עדים מהימנים ודוברי אמת. אלא מה, התובע טוען בסיכומיו, כי עסקינן בעדים מפי השמועה כך שלא הובאו הסוהרים שהיו עדים לאירוע. אין בידי לקבל טענה זו, וכפי שטענה הנתבעת בצדק בסיכומיה, העד מר יצחק היה מפקד המשמרת בעת התרחשות האירוע, הגיע לזירת האירוע לאחר מספר דקות ותיחקר את האירוע. העד מר שריקי, המשמש בתפקיד רע"ן איסוף בחטיבת המודיעין, העיד במקומה של קצינת ההערכה המודיעינית שעזבה את תפקידה, ואשר היה אחראי עליה רע"ן איסוף (עמ' 17, ש' 29-32, ש' 2-5). וכפי שטענה הנתבעת בסיכומיה, עסקינן בעדים שהעידו בהסתמך על נוכחותם באירוע או על פי מידע ועיון במסמכים שהתקבלו במסגרת תפקידם (סעיף 16 לסיכומי הנתבעת).

1. אכן מעדות התובע עצמו ומעדות עדי הנתבעת ניתן להסיק שלא הייתה לנתבעת צפיות לאפשרות התרחשות אירוע התקיפה, והתוצאה המתחייבת הינה שהנתבעת אינה חבה כלפי התובע בחובת זהירות קונקרטית, ועל כן אין להטיל אחריות עליה במסגרת עוולת הרשלנות. ויתרה מכך, ועל פי עדות מר יצחק, התרשמתי כי הנתבעת פעלה מיד ובזמן אמת לשם הפרדה בין האסיר התוקף והתובע, התובע נלקח לטיפול מידי, ולא הוכח, כי הנתבעת התרשלה ולא טיפלה במקרה כנדרש ממנה.
2. התובע במסגרת סיכומיו טוען, כי הסכין שבה נפצע התובע נעשה בה שימוש בתוך הכלא, וכי זה מחזק את טענתו כי כל האחריות מוטלת על הנתבעת אשר מאפשרת לאסירים להחזיק או להעביר בין המחלקות סכינים ללא השגחה ובאופן חופשי, ובשל כך נגרם אירוע התקיפה (סעיף 50 לסיכומי התובע). אציין, כי אכן אין חולק כי התובע הותקף באמצעות סכין, אולם, התובע לא הוכיח, כי הנתבעת לא פעלה כראוי לשם איתור סכנים או כל חפץ אחר שעלול לסכן את האסירים, וכי לא ננקטו על ידיה אמצעי זהירות המתאימים למניעת החזקת חפצים מסוכנים. לעניין זה העיד מר יצחק, כי נערכים חיפושים על כל האסירים שנכנסים לאגף החינוך, קיימת התנהלות קבועה בבית הסוהר שכל אסיר שיוצא מהאגף עובר חיפוש מספר פעמים: בפעם הראשונה בעת יציאתו מהאגף, ובפעם השנייה בעת כניסתו למרכז החינוך. ולעניין החיפוש שנערך לאסיר התוקף לפני שנכנס למרכז החינוך, באירוע מושא ענייננו, העיד מר יצחק שהחיפוש האמור לא בוצע על ידו, אלא, הוא היה מפקד המשמרת וערך תחקיר לאירוע (עמ' 10, ש' 1-7, ש' 12-17), והעיד, כי כל האסירים עברו בדיקה שמבוצעת באמצעות מגנומטר ידני, שלא הראה כי האסיר התוקף מחזיק בלהב (עמ' 10, ש' 22-29; עמ' 11, ש' 1-2).

אעיר, כי בהעדר הימצאות מידע על קיום סכסוך כלשהו בין התובע לבין התוקף, לא מצאתי בנסיבות העניין, כי היה על הנתבעת לנקוט באמצעים נוספים או לערוך חיפוש אחר נוסף מעבר לחיפוש הידני באמצעות המגנומטר שנערך על ידה, ובכך היא יצאה ידי חובתה.

1. אשר לטענת התובע במסגרת סיכומיו שעל פיה, האירוע לא היה מתרחש לו היו באותה שעה סוהרים נוספים בחוליית החינוך, או באם הסוהרים פעלו כראוי בכדי למנוע את אירוע התאונה. ראשית אבהיר, וכפי שציינתי בהרחבה לעיל האירוע לא היה צפוי ועל כן לא הייתה נדרשת מהנתבעת התייחסות מיוחדת לתובע המחייבת ערנות יתר או הצמדת סוהר לתובע.

שנית, עסקינן באירוע שהתרחש באופן פתאומי ובלתי צפוי, כאשר לא שוכנעתי, כי הימצאותם של סוהרים נוספים היה בה כדי למנוע את התרחשותו. מה גם, התובע לא הפנה לכל נוהל המחייב הימצאות מספר מסוים של סוהרים, שאי קיומו מהווה רשלנות שעליה תחוב הנתבעת.

נוסף על כך וכאמור לעיל שוכנעתי, כי הנתבעת פעלה כראוי ומיד לשם טיפול באירוע. על כך העיד מר יצחק, כי הוא הגיע לזירת האירוע לאחר התרחשות המקרה, לאחר דקה או שתיים, כאשר התקבלה אות מצוקה מהסוהר שעובד במרכז החינוך, כל בעלי התפקידים הרלבנטיים הגיעו למקום, הפרידו בין האסירים, האסיר התוקף הוצא מזירת האירוע והתובע נלקח לטיפול רפואי (עמ' 8, ש' 2-14). וכן הוא העיד, כי כאשר הוא הגיע לזירת האירוע האסירים היו באותה זירה אך מופרדים (עמ' 8, ש' 13-14). על כן דין טענת התובע בהקשר זה להידחות.

1. כאן המקום לציין, כי ידוע הוא, כי כלא מטבעו הוא מקום המועד לאלימות, כאשר קיים בו ריכוז של אנשים אלימים מטבעם שבשל כך נכלאו, בנוסף למתח המתלווה לתנאי החיים בבית הסוהר, שיש בו כדי להגביר את הסכנה של אלימות. אופיים של האסירים יחד עם תנאי המאסר יוצרים סיכון של התפרצויות פתע שקשה לצפות אותן, ולא הצליחו שלטונות בתי הסוהר בשום מקום למנוע באופן מוחלט את כל תופעות האלימות (ראו: ת.א. 975/77 נגר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד תשמ"ה (1), עמ' 497 (490)).

סוף דבר

1. לאור המפורט לעיל, דין התביעה להידחות.
2. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 7,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"א סיוון תשע"ט, 14 יוני 2019, בהעדר הצדדים.