זהו ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 24.8.16, אשר דחתה את בקשת המערערת לקבוע כי חלה החמרה במצבה.

רקע עובדתי נדרש

1. ביום 3.2.11 הגישה המערערת למשיב בקשה לדיון מחדש על פי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן – התקנות), זאת בגין נכות כתוצאה מתאונת עבודה מיום 18.11.99. בתאונת העבודה סבלה המערערת מחבלת ראש ונזקים נלווים לה.

עיקרה של הבקשה לדיון מחדש עוסק בטענה לקיומו של קשר הסיבתי בין בעיית ההשמנה ממנה סובלת המערערת לבין תאונת העבודה.

1. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה כי מצבה של המערערת לא החמיר. וועדה לעררים מיום 12.4.11 – דחתה את הערר. על החלטה זו הוגש ערעור לבית דין זה (41544-05-11) וביום 15.12.13 ניתן פסק דין ולפיו עניינה של המערערת הוחזר לדיון בוועדה.
2. ועדה רפואית לעררים שהתכנסה ביום 17.1.12 בעקבות פסק הדין, החליטה שוב לדחות את הערר. כנגד החלטה זו עתרה המערערת לבית דין זה (18952-02-12) וניתן פסק דין בו הוחזר עניינה של המערערת לוועדה, הפעם בהרכב חדש.
3. ועדה לעררים בהרכב חדש התכנסה ביום 10.10.12 וקבעה ביום 12.12.12 כי אין החמרה בעניינה של המערערת. במסגרת ערעור לבית הדין (59493-12-12) הוחזר עניינה לוועדה הרפואית, באותו הרכב, בפסק דין מיום 11.6.13.
4. לאחר שהועדה הפנתה את המערערת לבדיקה לצורך קבלת חוות דעתו של פרופ' וייס, קבעה הועדה בהחלטה מיום 27.11.13, כי אין החמרה בנכותה של המערערת. כנגד החלטה זו הוגש ערעור לבית דין זה (20802-12-13) ובפסק דין מיום 11.8.15, החזיר בית הדין את עניינה של המערערת לוועדה לעררים, בהרכב חדש- שלישי במספר. בפסק דין זה נקבע, בסופם של דברים, כדלקמן:

"הוועדה בהרכבה החדש תדון בקשר הסיבתי בין ההשמנה לבין התאונה מיום 18.11.99, לרבות ובמיוחד קשר של החמרה.

הוועדה תתייחס לכלל הרישומים בתיקה הרפואי של המערערת, לרבות דר' טלר ומסמכי בית לוינשטיין וכן טיפולים תרופתיים, מצב נפשי וכד', ותדון האם היה בהם כדי להשפיע על ההשמנה ואם כן, באיזו מידה.

הוועדה תיוועץ עם מומחה חילוף חומרים/השמנה על פי שיקול דעתה ותשקול היוועצות גם עם מומחה מהתחום הנפשי, ככל שלא יכלל מומחה כזה בהרכבה.

המערערת ו/או בא כוחה יהיו רשאים לטעון בפני הועדה".

להלן - פסק הדין המחזיר.

ההליכים בפני הוועדה נשוא הערעור דנן והחלטתה

1. הועדה התכנסה לדון בעניינה של המערערת ביום 17.1.16 וביום 24.8.16. בין לבין ניתנה לפי בקשת הועדה חוות דעתו של פנימאי, דר' שילה (מיום 10.7.16).
2. דיון הועדה מיום 17.1.16 - כעולה מפרוטוקול הדיון הראשון בוועדה, המערערת טענה, שלאחר התאונה החלה להיות מטופלת בטיפול רפואי למצבה הנפשי ולאחר מכן החלה להשמין, עד שהגיעה להשמנה חולנית ונאלצה לעבור ניתוח לקיצור קיבה בשנת 2011.

בסיכום אותה ועדה נרשם בין היתר:

"...הועדה עיינה בתיקה הרפואי מקופ"ח טרם התאונה סבלה מהשמנת יתר לפי תיעוד בתיק ב30/10/97 מצויין שסובלת מהשמנת יתר בשנים האחרונות לא פנתה לרופאים עד עכשיו...ב23/11/99 נרשם ירידה במשקל לא מצויין משקל.

מבחינה נפשית מדובר בתובעת אשר סבלה טרם התאונה מהפרעת אישיות גבולית ונקבעה נכות נפשית אשר קדמה לתאונה הנדונה בשיעור 10%...לא מתייחס למשקל יתר למרות שמתאר ניסיונות תרופתיים במגוון נוגדי דיכאון. לדעת הועדה קיימים גורמים מרובים להשמנת היתר אשר קדמה על פי תיעוד לתאונה הנדונה אך למען הסר ספק הועדה מבקשת חוו"ד אנדוקרינולוג אשר יקבע האם יש מקום לתת נכות נפרדת בגין BMI בעקבות התאונה הנדונה. לדעת הועדה אין ספק בכך לאור הציטוט מעלה משנת 1997 כי אין קשר סיבתי של גרימה בין התאונה הנדונה לבין השמנת היתר ויש גורמים תורמים מרובים לעליה במשקל."

בין חברי הועדה היתה דר' סיגלר, מומחית בפסיכיאטריה.

1. חוות דעת היועץ – ביום 10.7.16 מסר דר' שילה, רופא פנימאי, את חוות דעתו בעניין המערערת. בין היתר כתב את הדברים הבאים:

".הפוסק קובע כי 1/3 מהנכות בגין עודף משקל קשור לתאונה הנדונה ו-2/3 למצב קודם ולמצב תחלואתי שאינו קשור לתאונה. מדובר בקשר סיבתי זמני וחולף, הפוסק קובע כי מיום הגשת ההחמרה ועד 31.12.11 תקבל התובעת נכות זמנית בגין השמנת היתר בשיעור 6.66% יש לציין כי ניתוח קיצור הקיבה הינו ביום 27.9.11 לאחר מכן אין נכות בגין השמנת יתר מאחר וBMI של התובעת תקין ומקנה 0% נכות לפי סעיף 14א'2. נכות בשיעור 6.66% הינה 1/3 מנכות 20% לפי סעיף 14א'4 – הפוסק קובע כאמור כי רק 1/3 ניתן לזקוף לתאונה הנדונה".

1. דיון הועדה מיום 24.8.16 (נספח 3 לנימוקי הערעור)- לאחר שקיבלה הועדה את חווה"ד של דר' שילה קיימה הועדה ישיבה נוספת ומסכמת ובה קבעה, בין היתר, כך (הטעויות, לרבות בשמו של דר' שילה – במקור):

"הועדה עיינה בחוו"ד דר' שילו...העליה הניכרת במשקל אשר הופיעה לאחר התאונה אינה קשורה כולה לתאונה הנידונה אלא כאמור התובעת סבלה טרם התאונה ממשקל עודף ותת פעילות בלוטת התריס הנחשב לאחד הגורמים לכך. הועדה אינה מקבלת את קביעת דר' שילה לנבות הזמנית מאחר שאם תקבע לתובעת נכות זמנית זו נכותה הזמנית הכוללת למשך תקופתה תהיה 47% וזו נמוכה מהנכות הצמיתה הכוללת של התובעת שנקבעה בעבר בשיעור 53% ולכן הועדה קובעת שאין החמרה במצבה וקובעת את הנכות בשיעור 0% לפי 14א(2) שקבע הפנימאי לצמיתות..."

החלטה זו היא מושא הערעור שבפני

טענות הצדדים

טענות המערערת

1. קיימת טעות גלויה על פני החלטת הועדה, שכן זו טעתה לחשוב שלתובעת 53% נכות מפריטי ליקוי בלבד, כאשר למעשה נכותה המשוקללת של המערערת הינה 35.2% וביחד עם הפעלת תקנה 15 במלואה, היא מסתכמת ב-53%.

לפיכך, היה על הועדה להעניק למערערת 47% נכות על פי חוות דעתו של דר' שילה, ולהפעיל את תקנה 15 במלואה.

1. הועדה לא התייחסה כנדרש לגורמי ההשמנה של המערערת.
2. הועדה פגעה בכללי הצדק הטבעי, כאשר הפנתה את הסוגיה לחוות דעת מומחה, תוך מתן הנחיה בדמות דעתה בעניין, עוד לפני שקיבלה את חוות דעתו.

טענות המשיב

1. היועץ המליץ על נכות זמנית ממועד הגשת הבקשה להחמרה (3.2.11) ועד ליום 31.12.11, דהיינו למשך 10 חודשים בלבד, כאשר לאחר מכן המליץ על 0% נכות. בניגוד לטענת המערערת, לא ניתן להפעיל את תקנה 15 ביחס לנכות זמנית ולכן לא טעתה הועדה בקביעתה בעניין זה.
2. הועדה למעשה באה לקראת המערערת כאשר דחתה את קביעת היועץ לנכות זמנית למשך 10 חודשים בלבד, שכן קביעה זו היתה מפחיתה את אחוזי הנכות של התובעת לאותם חודשים (בהעדר הפעלת תקנה 15 לתקופת הזמניות)

דיון במעמד הצדדים

1. ביום 14.2.17 התקיים דיון במעמד הצדדים, בו חזרו על עיקרי טענותיהם. המערערת מיקדה את טענותיה בסוגיית ההנחיה שיצאה מהועדה למומחה, באופן שהיה בה כדי להטות את חוות דעתו ואת הלך מחשבתו.
2. לאחר הדיון ביקשה המערערת להגיש מסמכים נוספים ולאחר העברת מסמכים נוספים, לפי בקשת בית הדין, ניתן פסק דין זה.

הכרעה

1. אקדים ואציין, כי לא מצאתי הצדקה להתערב בהחלטת הועדה נשוא תיק זה. להלן אפרט נימוקיי.
2. בשני הדיונים שקיימה, הועדה מתייחסת למסמך אחד לפחות המעיד על קיומה של השמנת יתר לפני התאונה (מסמך משנת 1997). הועדה מוסיפה ומפנה לכך שהמערערת סובלת מתת פעילות של בלוטת התריס – המהווה כשלעצמה סיבה להשמנת יתר.

בנסיבות אלו, התמקדות הועדה בסוגיית ההחמרה של בעיית השמנת היתר של המערערת כתוצאה מהתאונה, ולא בראיית השמנת היתר ככזו שנגרמה בלעדית על ידי התאונה, הינה סבירה ונכונה ולא מצאתי טעם להתערב בה.

1. לא למותר לציין באותו הקשר, כי גם בפסק הדין המחזיר, הושם דגש על החמרת מצב השמנת היתר של המערערת.

בהתאם, גם הפניה למומחה של שאלת קיומה של החמרת מצב השמנת היתר כנובע מהתאונה, היא נכונה וסבירה בנסיבות העניין.

1. באשר לטענה כי הועדה הנחתה את היועץ, באופן שהשפיע על חוות דעתו, אף אותה אין בידי לקבל. בהתאם לפסק הדין המחזיר היועץ יכול היה לשבת בין חברי הועדה, או לשמש יועץ חיצוני. ככל שבין חברי הועדה היה יושב פנימאי ממילא לא היתה יכולה לקום טענה להנחיתו על ידי יתר חברי הועדה. מכל מקום מדובר ברופא בעל מומחיות בתחומו ויש להניח כי הפעיל שיקול דעת עצמאי ומקצועי.

הנחה זו נתמכת גם בחוות דעתו של היועץ, ממנה עולה כי אכן הפעיל שיקול דעת עצמאי לחלוטין, כאשר למרות עמדת חברי הועדה, מצא כי ניתן לשייך חלק מסוים מהחמרת המצב של המערערת בגין השמנת יתר לתאונת העבודה, אך זאת רק ממועד הגשת התביעה להחמרת מצב – מועד הקבוע ממילא בדין ועד מספר חודשים שלאחר ניתוח קיצור הקיבה, אז לא התקיימה עוד הנכות – קביעה רפואית מובהקת.

1. מצאתי אפוא, כי המומחה שקל את עניינה של המערערת ללא משוא פנים או דעה מוקדמת וחיווה דעתו באופן ענייני, סביר ומנומק.
2. הועדה היתה רשאית לדחות את עמדתו של היועץ וממילא שבמקרה הנדון, גם אם היתה מקבלת אותה, לא היה בכך כדי להועיל למערערת, כפי שהסבירה הועדה בהחלטתה.

סוף דבר

1. על יסוד האמור לעיל – לא מצאתי כי נפל בהחלטת הועדה פגם המצדיק התערבות שיפוטית.
2. הערעור נדחה.
3. כמקובל – אין צו להוצאות.

ניתן היום, ג' תמוז תשע"ז, (27 יוני 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.