בפני בקשה של הנתבעת לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה ביום 6.3.17.

עסקינן בתביעה לפיצויים בגין לשון הרע, וזאת כאשר לטענת התובעים הנתבעת במשך תקופה ארוכה של כשנה וחצי הוציאה דיבתם רעה, תוך פרסום ברשת הפייסבוק כי התובעת 2 הינה פרוצה, מצטלמת ומסתובבת בעירום ושתיינית. מקצת מהודעות הפייסבוק צורפו לכתב התביעה ותורגמו מערבית, ובהן אכן מופיעות המילים הנ"ל, תחת שמה של התובעת כמפרסמת. בבקשתה לביטול פסק הדין טוענת המבקשת לביטול פסק הדין, מחובת הצדק ולחילופין משיקול דעתו של בית המשפט. לטענתה מחמת טעות הקלדה, לא צורף כתב התביעה לבקשתה האחרונה להארכת מועד להגשת כתב הגנה. לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי אין עסקינן "בפרסום" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, וכי הפרסומים לא נעשו על ידה, ומהפרסומים ניתן גם לדעת שהאמור בהם אמת. עוד טוענת הנתבעת כי התובעים התחייבו בפני אנשים מכובדים לוותר על תביעתם.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתיק, נחה דעתי כי יש לדחותה. להלן נימוקי.

ראשית יש לסקור את השתלשלות הדברים בתיק זה. התביעה הוגשה ביום 13.9.16. הנתבעת לא הגישה כתב הגנה. ביום 20.11.16 הוגשה בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, אליה צורף אישור מסירה כדין. בהחלטה מיום 22.11.16, החליט בית המשפט שלא להענות בשלב זה לבקשה, והתבקשה תגובת הנתבעת. ביום 5.2.17 הגיבה הנתבעת לבקשה וביקשה הארכת מועד וזאת בטענה כי אנשים מכובדים הסכימו לפתור את הסכסוך בדרכי שלום מחוץ לכותלי בית המשפט, וכי שני הצדדים הביעו את הסכמתם לכך. הנתבעת הוסיפה וטענה בבקשה כי נוכח האמור התובעים ויתרו על תביעתם כנגד הנתבעת ואינם מעוניינים בהמשך ההליכים נגדה. נוכח תגובה זו התבקשה תגובת התובעים ואלה בתגובה מיום 7.2.17 הכחישו מכל וכל את הטענה כי ויתרו על תביעתם וטענו כי לא היו דברים מעולם. נוכח תגובה זו החליט בית המשפט ביום 12.2.17 לפנים משורת הדין, להאריך לנתבעת את המועד להגשת כתב הגנה עד ליום 1.3.17, תוך שהוא מבהיר כי ככל ועד לאותו מועד לא יוגש כתב הגנה, יענה בית המשפט לבקשת התובעים וייתן פסק דין בהעדר הגנה. הנתבעת שוב לא הגישה כתב הגנה, וביום 5.3.17 הגישה שוב בקשה לאורכה תוך חזרה על הטענה שאנשים מכובדים מעורבים בפתרון הסכסוך וכי באותו ערב אמורה להתקיים פגישה, וכי סגירת התיק הינה עניין פורמאלי בלבד. בניגוד לטענת הנתבעת בבקשתה הנוכחית ברור מנוסח הבקשה כי כתב הגנה לא צורף לבקשה ואין עסקינן בטעות הקלדה אלא בבקשה לאורכה עד לסיום הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט. התובעים הגישו בו ביום תגובה לבקשה בה הינם מכחישים מכל וכל קיומו של משא ומתן או קיומה שאמורה היתה להערך באותו ערב ומבקשים פסק דין בהעדר הגנה. נוכח התגובה, נדחתה הבקשה לאורכה וניתן פסק דין כנגד הנתבעת.

אין עסקינן כלל בבקשה לביטול פסק דין מחובת הצדק, שכן אין חולק כי כתב התביעה הומצא כדין, אלא עסקינן בבקשה לביטול פסק דין על פי שיקול דעתו של בית המשפט.

על פי ההלכה שנפסקה ברע"א 2694/92 אינג' אליהו פבר חברה לבנין והנדסה אזרחית בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל [ניתן ביום 5.8.1992], בבקשה מעין זו קיימים שני שיקולים מצטברים, האחד הינו הסיבה למחדל, שאין מדובר בהתעלמות מדעת מההליך השיפוטי, והשני הינו סיכויי הצלחת ההגנה. כפי שנפסק שם, על אף שהשיקול השני חשוב יותר, כאשר נדחית הסיבה למחדל אין כלל צורך לבחון את השיקול השני. אשר לשיקול השני, נפסק שם שעל המבקש להיכבד ולפרט בתצהירו את עיקרי הגנתו על מנת שבית המשפט יוכל להיווכח האם קיימת עילת הגנה.

ומהתם להכא: אני קובע כי אין ממש בנימוק שנתנה הנתבעת. כאמור, ברור מלשון הבקשה מיום 5.3.17, כי לא אמור היה להיות מצורף אליה כל כתב הגנה, אלא התבקשה אורכה להגשתו. גם נימוק "האנשים המכובדים" המתווכים בין הצדדים, אין בו כל ממש. התובעים הכחישו טענה זו, ומהחלטת בית המשפט מיום 12.2.17, היה ברור לנתבעת כי נימוק זה לא יתקבל כבקשה לאורכה. הנתבעת גם לא טרחה לפרט מיהם אותם אנשים מכובדים ולא צירפה תצהיר מטעמם, כך שמדובר בטענה סתמית שאינה נתמכת בדבר.

די באמור כדי לקבוע כי המבקשת זילזלה בהליך השיפוטי, ולא נתנה כל נימוק למחדלה.

למעלה מן הצורך, אציין כי גם הנימוק השני לא מתקיים. התובעים צירפו לכתב תביעתם צילום הודעות בפייסבוק, תחת שמה של הנתבעת, ולא תחת כל שם אחר. הנתבעת לא נתנה כל הסבר לכך. התובעת לא טענה כי דפי הפייסבוק על שמה אינם שייכים לה, או כי מאן דהוא התחזה בשמה. עיון זהיר בתצהיר הנתבעת, גם מעלה במפורש כי אין טענה כזו, שכן הנתבעת אינה מציינת כי לא כתבה את ההודעות אלא כי "מעיון במצורפים ניתן להבין" שההודעות נעשו על ידי אחר. גם הטענה כי לא מדובר "בפרסום" לא פורטה, ועל פניה אין בה ממש. אשר לטענה כי נוכח ההודעות ניתן להבין כי מדובר בפרסום אמת, אין אלא להסיק כי בידי הנתבעת אין כל ראיה ממשית לנכונות הנטען בהודעות הפייסבוק והטענה המסתמכת להוכחתה על הפרסום שנטען כי הינו שקרי, דומה לסיפורו הידוע של הברון מינכהאוזן (1720-1797), בדבר חילוצו מהביצה בה שקעו הוא וסוסו, באמצעות משיכת עצמו בציצית ראשו. התובעת אינה יכולה להסתמך על הפרסום שנעשה על ידה כמוכיח את הנטען בו עצמו.

מכל האמור אין לי אלא להסיק, כי אין לנתבעת סיכויי הגנה של ממש.

אשר על כן אני דוחה את הבקשה.

הנתבעת תשלם לתובעים שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך כולל של 1,500 ₪.

ניתנה היום, ו' אייר תשע"ז, 02 מאי 2017, בהעדר הצדדים.