1. בפניי תביעה נזיקית כספית בסך 33,000 .בעקבות טענת העדר מימוש הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין .

1. הבירור בדבר הפרת ההסכם- פסק הדין , אם לאו , נקבע בפניי במסגרת התביעה הקטנה .

רקע :

1. בכל הנוגע לנתבעת , מדובר בזכויות לנופש בהתאם להסכמי אחידים בהם משולם סכום התחלתי של כ10,000 דולר מלפני שנים ובכל שנה עומדת לרוכש הזכות , הזכות לעשות שימוש ביחידת נופש ל 7 ימים . במסגרת זו , הוצאות התחזוקה השנתיים בשיעור קבוע של כ 3000 ₪ מושתות לפתחו כפונקציה של השימוש ולא כעלות העסקה הכוללת לאורך השנים.
2. במקרה דנן, טענת התובע היא שהנתבעת התנהלה באופן שמנוגד לפסק דין בו התחייבה למתן זכויות ל 8 שבועות נופש כשהיא מקיימת רק 3 מהם, בחוסר תום לב ובהפרה של פסק דין בין הצדדים לעניין זה . בית המשפט אינו דן במקרה זה האם קמה זכות לביטול החוזה , שכן זכות זו קיימת וכבר נקבעה בחוק ובפסיקה . נקבע כי מדובר בתניה מקפחת בדיני החוזים . נקבע כי דמי התחזוקה הינם פונקציה נלווית לזכות הנופשית וכתנאי לקיומה. ההדדיות בדיני החוזים והפרשנות בכל הנוגע לחוזים אחידים ופרשנותם נדונה בהקשר ליחידות הנופש לאורך השנים ולא נאריך . ככל שלא שילם תובע דמי התחזוקה כאילו הודיע כי אין בכוונתו להתארח במלון . ( יעוין ת"צ 2020-09 ו 6070-04-11 יצחק דקל ואח' נגד קלאב הוטלס ואח').
3. במקרה דנן עמדה בפנינו שאלה האם הפרה הנתבעת התחייבותה במסגרת פסק הדין , ומשכך האם קמה לתובע זכות לפיצוי בגין אותן שנים. במסגרת זו , עלתה גם השאלה האם כאשר התובע לא שילם דמי התחזוקה בשל התנהגות הנתבעת, האם זכאי הוא לפיצוי אם לאו , שהרי תנאי לזכות הוא דמי תחזוקה שנתיים .
4. במסגרת פסק דין מושא התביעה , 23572-02-11 נקבע כי במסגרת מערכת היחסים החוזית , בין התובע לנתבעת ביחס לשנים עברו , הצדדים מיישרים קו ולא יהיו כל טענות הדדיות ,אך עבור השנים 2013-2016 תעניק הנתבעת לתובע יחידה בשבוע מספר 6 במלון קלאב אין אילת , אם לאו, יהא זכאי הנתבע ליחידה 60 יום לפני או אחרי שבוע 6 זה , בתוספת שבוע לתובע ובני משפחתו במועד מתואם למעט חופשות בתי ספר וחגי ישראל . כן נקבע כי מ2013 ואילך חייב הנתבע לשלם דמי האחזקה .

טענות הצדדים והכרעה בהן בהתאמה :

1. התובע טען בין יתר טענותיו כי לא קיבל את זכותו בפסק הדין , ובכל פעם הודיעו לו על סיבה מדוע אינו יכול לממש את זכותו . עוד טען לעניין ההבדל לרעה בין המלונות המוצעים לו כחלופה , וכן הסירוב לתת לו אפשרות המרה במלון בחו"ל לפי הסכמים פנימיים בין המלונות. התובע טען לשיטה ודפוס התנהלות חוזר .
2. הנתבעת בין יתר הטענות טענה להעדר זכות לנופש חלופי בחו"ל בשנות פסק הדין , להזמנות אותן הזמין התובע ולא מימש, כך שבכך איבד זכותו פעם אחר פעם , וביתר פירוט טענה כי שנת 2013- מולאה הזכות , ושנת 2016 לא שולמה התחזוקה. הנתבעת בהגינותה הציעה הצעות פשרה למימוש נדיב של 6 שבועות נופש ללא פיצוי כספי , התובע סירב בחוסר אמונו נוכח טענותיו בעבר .

פרשנות פסק הדין :

1. הצדדים העלו טענות הן לעניין מהות ההסכם- פסק הדין והן לעניין יישומו .
2. ככלל, בכל שנה בהתאם לסעיף 4 לחוזה , זכאי התובע לשבוע במועד מסוים קבוע בפברואר בחוזה רכישת זכות הנופש ,במסגרת זו , קיימת לתובע זכות להמרת אותו שבוע בחו"ל במסגרת שיתופי פעולה מוכרים . מששולחת הנתבעת הודעות לתובע כי בשבוע הקנוי לו לשימוש הנופשי , מתקיימים שיפוצים , ולא מתאפשר שבוע חלופי במועד מתאים , כי אז אין לתובע ברירה אלא לממש זכותו בחו"ל . על כך קבל ומכאן הגיעו הצדדים להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק הדין דלעיל .

האם הסכם הפשרה ביטל הזכות הקנויה להמרה בשבוע נופש בחו"ל ?

1. האם זכות התובע הינה לשני שבועות הנופש בכל שנה רק באותו בית מלון אם לאו? לטענת הנתבעת בתשובה לטענתו בתביעה הקודמת כי נאלץ הוא בהעדר מקום בשבוע אליו נרשם, לתור אחר שבוע נופש בחו"ל במסגרת " אינטרוואל ", הנתבעת טענה, כי פסק הדין מקנה זכות ל2 שבועות בכל שנה הראשון והשני באותו מלון דווקא בישראל . מכאן שלא קמה לתובע זכות ל" אינטרוואל " – נופש חלופי בחו"ל כלל .
2. הנתבעת ביקשה לטעון , כי כאשר הזמין התובע את המלון לתאריך מסוים אצלה לא יכול היה לטעון כי מבקש הוא לממש הזכות בשבוע נופש מקביל בחו"ל, כי :
   1. פסק הדין מונע ממנו זאת .
   2. עצם ההזמנה אצלה מבטלת הזכות .
   3. היה על התובע להודיע לאינטרוואל לצרף זכותו לשבוע המקורי במסגרת הזכות הקנויה הקבועה מידי שנה , ולא להזמין כלל כל מועד לנופש אצלה, והזכות הייתה ניתנת , בכיבוד ההתחייבות שבין הנתבעת ל" אינטרוואל " .
3. הנתבעת הסבירה, כי לו רצה היה על התובע לפנות ישירות לנופש החלופי בחו"ל לפי המועד המקורי בהסכם , ולא להזמין מועד חדש אצלה . התובע הבהיר כי ללא הזמנה בפועל אינו זכאי לחלופה זו במסגרת אפשרות ההמרה בחו"ל . ניכר כי וודאי לא הייתה כל הדרכה מצד הנתבעת לתובע או סיוע למימוש אותה זכות לחלופה בחו"ל , המוקנית לו חוזית מולה .
4. לעניין זה , בקריאת פסק הדין ובהתנהלות הצדדים , איני יכול לקבל הטענה, כי לא עמדה לתובע הזכות לשבוע הראשון בחלופת נופש בחו"ל שהיא זכותו של כל הרשום במסגרת זו בין לקוחותיה . זכות קנויה . לא יתכן כי הסכם הפשרה מיעט זכותו של התובע לנופש חלופי בשבוע המוקנה לו רגיל בשנים 2013-2016 . דווקא בהסבר הנתבעת הרקע לפסק הדין , כי בשל טענתו הקודמת התובע שנאלץ הוא לכתת רגליו בחו"ל במקום זכותו בארץ , מגמת פסק הדין הייתה לחייב הנתבעת לאפשר לו הפיצוי במלון מושא החוזה , אך וודאי לא למנוע ממנו זכות ההמרה בחו"ל בשבוע זה ככל בעל זכות .
5. לא נשלח כל מסמך או מכתב לתובע בו הובהר כי ההזמנה אצל הנתבעת גורמת לנזק ואובדן הזכות בנופש בחו"ל, וכיצד על הצרכן התובע לנהוג כדי לממש זכות זו מבלי לאבדה – הנתבעת מעולם לא הדריכה את התובע לבצע פעולה פשוטה של משלוח ההסכם עם השבוע המוקנה ללא צורך בהזמנה , ובוודא לא הזהירה אותו – העובדה כי כך נהג תמיד .
6. היה על הנתבעת במיוחד לאחר פסק הדין לעשות כל הדרוש כדי לאפשר מיצוי הזכות לנופש בחו"ל במסגרת הזכות הקנויה בחוזה המקורי בכל הנוגע לשבוע הראשון הרגיל דבר שנה בשנתה , ולעגן בקשתו זו של הצרכן התובע כי זהו רצונו , למרות שעומדת לו הזכות לנופש זה גם בארץ .
7. זאת ועוד , פרשנותה של הנתבעת לאובדן הזכות בכלל לשנים הבאות 2013 -2016 אינו מתיישב עם שבוע הפיצוי הנוסף הניתן לו . אין ספק כי הפיצוי בא להוסיף על הזכות לקבל השבוע הראשון בישראל או בחו"ל לבחירתו . מטרת ההסכמה ופסק הדין למנוע מצב שהתובע ישלח לפתרון בחו"ל בהודעה כי אין מקום בשבוע המוקנה לו , בניגוד לרצונו . וודאי הוא שאם רצונו וזכותו לכך במסגרת השבוע הראשון המקורי אין ליטול זכות זו הימנו . לכל היותר ניתן לקבוע כי אחד מהשבועות מתייחס לארץ לכל היותר .
8. גם אם מבקשים לדייק במלים הרי אחד השבועות הניתנים וודאי אינו צמוד למלים במלון קלאב אין אילת , אין ציון של המלים "רק במלון זה" , אלא חובתה המלון לאפשר במלון זה .

מכתב הנתבעת – "לרגל שיפוצים" –

1. זאת ועוד , ההצעה להעברת התובע למלון אחר שאינו מתאים לצרכיו ואינו האמור בפסק הדין , כשידועות כל הטענות מושא מערכת היחסים החוזית , וודאי אינו מילוי אחר פסק הדין , וודאי לא בדווקנות שבפרשנות הנתבעת . השיפוצים הם תכנון תחזוקתי ידוע וצפוי . בכל זאת ההתחייבות ניתנה . לפיכך כל זכות חלופית מתאימה היא לבחירת התובע ולא לבחירת הנתבעת .
2. הנתבעת לא העניקה לתובע שבוע במלון קלאב אין אילת, שהרי במכתב ששלחה הבהירה כי יקבל את יישום פסק הדין במלון אחר .לאחר פסק הדין אין מקום לשינוי לנוחות הנתבעת אם אינו בהסכמת התובע . מכתבה של הנתבעת שולח את התובע למלון קלאב הוטל אילת ולא לקלאב אין אילת בשל שיפוצים . הנתבעת לא עמדה בהתחייבותה . יש הבדל בין המלונות . כוונת פסק הדין הייתה ברורה . במקום שאין הסכמה ואין תיאום יש הפרה .
3. לאור האמור , הריני קובע כי משמיאנה הנתבעת ליתן לתובע שבוע נופש חלופי בחו"ל או לא להדריכו בכתב כיצד עליו לממשו , ובאין הסכמתה לביצוע חלופי וסיועה לו להגשים התחייבותה להגשים מימוש הזכות , ובאין עדויות לסירובו לפעול בהתאם להנחיותיה והדרכתה , זכותו זו לנופש בחו"ל עמדה לו והסירוב לתתה מהווה הפרה .
4. גם אם הייתה פרשנות דווקנית של השבוע הראשון דווקא במלון קלאב אין אילת , אזיי דווקנות זו אינה מתייחסת לשבוע הפיצוי שאינו דווקא בקלאב אין אילת והוא תלוי תיאום וזה לא היה בשנים 2014-2015 . על רקע הסברי הנתבעת בדבר טענות באותה תביעה , מובן מדוע עמדו הצדדים על כך שתעמוד הזכות באותו מלון שהרי בשל אותו מלון הייתה הטרוניה , אך וודאי שלא התכוונו למנוע זכות אחרת במסגרת הזכות הקנויה הרגילה שנה בשנה .

תום הלב – לוליאנות המועדים –

1. גם יישום של פסק דין חייב להיות בתום לב , לוליאנות המועדים , שסופה שנתיים ללא ביצוע נופש כלל - שסופה ביטול מעשי אפילו של השבוע המקורי גם כן , וסירוב להמרתו בחו"ל תוך הקפדה יתירה ובלבד שלא לאפשר מימוש נופש מבלי שהדבר גורם לנתבעת כל הפסד ממון אם תיעתר לבקשתו , אין זה כי אם חוסר תום לב במימוש זכות בחוזה ובוודאי במימוש פסק הדין . גם זכות בפסק דין וגם זכות חוזית יש לממש בתום לב . תוצאה שהיא עוול לתכלית ומגמת בית המשפט.
2. הנאה מדמי האחזקה השנתיים במרדפי ם אחר הזכות אינה כוונת זכות השימוש שנרכשה משנים. תחילתה רווח לבעלי הנתבעת וסופה רווח לבעלי הזכות . לא יתכן שחלק ראשון הושלם וממשיך כל שנה וחלק שני יהא למרמס פרשני . בית המשפט התרשם כי היה על הנתבעת לנהוג אחרת .

אשם תורם :

1. נכון הוא כי גם התובע בחר להפסיק תשלומי אחזקה , להימנע מלבדוק זכותו ולהיערך לה פעם אחר פעם , כך שיתכן שהיה יכול להסדיר עניינו מבעוד מועד . יישור קו מחייב הפסקת הדרך בה נהגו התובע והנתבעת לפני הצורך ביישור הקו העסקי בין הצדדים. חוסר האמון בנתבעת רק הלך והתעצם, והחשש מתשלום ללא תמורה הלך והתגשם .התנהגות התובע יכולה הייתה להיות פחות אדישה להזמנה ואי ההגעה אליה מטעמים אלו ואחרים .
2. גם לתובע אשם תורם בתוצאה עת לא הבהיר מגמתו בעת הרשמתו לתאריך זה או אחר . לו היה כותב כי בכוונתו להמיר את המועד, והרשמה זו או אחרת הינה לצורך הרישום בחו"ל בלבד , היה בכך כדי למנוע כל טענה כי הרשמתו מונעת זכות ההמרה לחו"ל .
3. לתובע אשם תורם חוזי משום שביד אחת טען כי אנוס הוא להוציא הוצאות בנופש החלופי בחו"ל מביא לפסק דין המדגיש זכותו בארץ, ואחר כך בידו השנייה מבקש יציאתו לחו"ל לנופש החלופי . לא ברור מה עלה במחשבת מוקד ההרשמה בזמן אמת , ומה הבהיר התובע בהזמנותיו מועדים ספציפיים כשכל טענותיו אחר כך כי ביקש נופש חלופי ב"אינטראל " – חילופי זכויות בחו"ל .
4. גם התובע עת מוצע לו תאריך חלוף יחיד בשנת המימוש ממאן , מקום , שאולי היה יכול להיערך מבעוד מועד לפתרון ולא להותיר התוצאה היחידה - אי הגעתו בפועל בטענה מאוחרת יותר של זכות . לו היה מודיע התובע , כי מבקש הוא פגישה להסדיר הזכויות בתיאום כלל המועדים , ולא להתנהל כבשנים עברו בדיוק בשל טענותיו בעבר , בפגישה או בכתב ובמפורש , יתכן שהיה בכך כדי להקטין נזקיה של הנתבעת . במעגל זה נמצאים שני הצדדים . תחילתו בחוסר תום לב של הנתבעת וסופו גם בתגובה לא אחראית של התובע משך 3 שנים .
5. גם על התובע החובה לעשות כל הדרוש להביא לידי מימוש הזכות . בחוסר אמון בחר התובע לסגת בחוסר מעש נכון לתיאומים לפגישה ולפתרונות .הבריחה נתונה לתקלות ופרשנות "וויתור" על זכות באי הגעה , לא הובאה פקידה מצד הנתבעת לברר והנתבעת בחרה להדגיש מיקוד התיק לשנות פסק הדין ולא לטענות התביעה הקודמת בדבר אי מתן הזכות לאורך השנים .
6. לתקלות לאורך שנים ובמיוחד לאחר פסק דין, יש שני הצדדים שמעוניינים , האחד לנצל כל סירוב והשני לנצל כל חוסר תיאום .שני הצדדים חשים כי הצד שכנגד מבקש לתעתע בהם . שניהם בוחרים לסגת ממאמץ משותף להסדיר המימוש כל מצמוץ מאפשר ראייה צרה . גם לתובע אשם תורם גם אם חלקי אותו אמדתי ב30% עדיין החובה העיקרית של בעל היכולות והמועדים היא של הנתבעת למצוא עבור התובע התיאום ולא חוסר התיאום , המאמץ לתיאום , תום הלב בתיאום . חלקה של הנתבעת בזה הינו 70% לקרות התוצאה בהפסד הממון ובאי מימוש בסופו של יום של פסק הדין – פסק דין שכבר דן באותו חוסר תקשורת וטענות מימוש זכות הנופש – פסק דין ולא כתבי טענות . שני הצדדים הבינו היטב כוונת פסק הדין והצהרתם בפניו להביא למימוש . כל פרשנות המצרה זכות תפורש לרעת הנתבעת שבאמתחתה המועדים וידיעת הזכויות וההדרכה בהן.

מימוש הזכויות לפי פסק הדין לפי שנים :

שנת 2013-2014 :

1. שנת 2013 – הצדדים מודים כי בהתייחס לשנה זו הזכות ניתנה במלואה .
2. שנת 2014 – השבוע הראשון לא ניתן בשל בקשת התובע לנופש החלופי בשבוע הראשון , בעוד הנתבעת סירבה לכך . השבוע השני נוצל בישראל . בשנה זו שילם התובע דמי האחזקה .

לפיכך אני קובע כי מגיע לו פיצוי של שבוע נופש אחד .

שנת 2015 :

1. שנת 2015 – שני השבועות לא נוצלו . הראשון בשל טענת ההמרה בחו"ל שסורבה, והשני בטענה לפיה המועד החלופי לא התאים וזה כל מה שהוצע .
2. לעניין זה , שוב לא עשתה הנתבעת הדרוש למתן הזכות בחו"ל בשבוע הראשון , ולא טרחה למועד חלופי סביר המתאים לתובע ומשפחתו . בבחינת" כזה ראה וקדש " .

לשנה זו עומדת לתובע הזכות לשני שבועות נופש .התובע שילם דמי האחזקה .

שנת 2016 - - שני השבועות לא נוצלו – באין דמי תחזוקה-

1. התובע לא שילם דמי האחזקה . ומשכך אין מקום לדרישתו לשבועות נופש . דמי האחזקה הם תנאי וכך גם מורה פסק הדין מושא הטענות בתיק זה , כי יש לשלמם . יתכן כי סבור היה התובע כי זכותו להפסיק התשלום . צדק בהפסקתו עד ידע לאן פני הנתבעת , אולם לא יכול הוא לבקש הנופש בהעדר תשלום. לא שילם רוכש דמי תחזוקה לא תקום לו הזכות לשבוע הנופש . שילם ולא קיבל יתבע הזכות על נגזרותיה .
2. סעיף 7.8 לחוזה בין הצדדים קובע כי הזכות לדמי אחזוקה הינה גם אם לא עשה התובע שימוש בזכות הנופש .תניה זו נקבע כי היא בפרשנותה החד צדדית ,מקפחת במסגרת החוזים האחידים. התובע באי תשלום דמי התחזוקה לאותן השנים שלא שילם הודיע למעשה כי אין הוא חפץ לסכן כספו . זכותו לנופש עמדה לו אך באין תשלום תחזוקה אין מקום להעניק זכות לנופש , דמי התחזוקה הם תנאי למימוש הזכות . גם לא לשלם תחזוקה וגם לדרוש נופש שבועי כפול - אינו דרישה העולה בקנה אחד עם זכויות צרכניות או חוזיות סבירות .
3. במקרה זה , משהתנהלות הנתבעת הביאה בעיקרה ומתחילה לאי מתן הזכות בשנתיים שקדמו לה , והתובע פסק מלשלם, ואי עשיית שימוש ביחידת הנופש ואף הפיצוי , רובץ ברובה לפתחי הנתבעת ,ובשל העובדה כי מדובר בשני שבועות נופש להם היה זכאי עקרונית התובע לשנה זו הספציפית , כשהחוזה המקורי מקיים זכות לתחזוקה שנתית עבור שבוע אחד , קובע אני כי שני הצדדים בנוגע לשנה זו אינם חייבים דבר האחד למשנהו . התובע הבהיר כי אין בכוונתו לשלם . באין תשלום הודיע למעשה התובע כי אין חפצו בנופש התובע לאותה שנה . אין הוא חייב בתשלום זה אלא כחובה נלווית וכתנאי למימוש הזכות . זו מגמת הפסיקה ופרשנותו הנכונה של רכיב זה בחוזה ובטענות הצדדים .

שנת 2017 -2018 – אינן בכלל התביעה :

1. לעניין שנת 2017 לא שולם כל תשלום אחזקה . שנה זו אינה בכלל התביעה , ובכל מצב בהעדר תשלום דמי האחזקה השנתיים לא קמה זכות למתן הנופש . שנה זו אינה במסגרת פסק הדין בנוגע לפיצוי . ואין בפסק הדין כדי לקיים זכות חד צדדית . בהערת אגב ייאמר כי אותו נימוק המקיים העדר חיובים הדדיים לשנת 2016 חל גם לשנת 2017 .
2. לעניין שנת 2018 זכותו של התובע עומדת לו להזמין בשבוע המגיע לו תמורת תשלום זה , ומהדיון עלה כי זאת בכוונתו לעשות , הנתבעת הודיעה כי השבוע שהתבקש פנוי והיא שומרת לו המבוקש . שנים אלה אינן בכלל התביעה .

הצעות הנתבעת לפתרון– ללא פיצוי כספי -

1. הנתבעת הציעה מבלי להודות בזכות , הצעות נדיבות ובכללן מתן פיצוי של 6 שבועות כולל שנת 2017 לרבות בחו"ל לבני המשפחה שלא על בסיס מקום פנוי בהודעה מוקדמת ובתנאי שהתובע ישלם את דמי האחזקה ל2016 , 2017 . התובע סירב לשלם את דמי האחזקה בטענה כי שוב הנתבעת תהתל בו . במקרה זה , ניתן להבין את התובע , שהרי בדיוק פשרה שכזו , היא היא פסק הדין הקודם , היא היא חוסר היכולת המעשי להביא למימוש זכות תחת מאמץ הנתבעת להגשים מחויבותה . התוצאה הבלתי סבירה מדברת בעד עצמה . לא ניתן לכפות ולאכוף שוב מה שפתרונו הפעם חייב בפיצוי כספי . ראוי סביר , אך פיצוי כספי ולא הזדמנויות לשבועות כפולים ומכופלים והעיקר לא לשלם כלל . עדיין בית המשפט מקבל בהערכה חפצה של הנתבעת להעניק פתרונות למלוא השבועות הגם שלחלקם לא קמה הזכות כאמור לעיל .
2. צריכה להיות התנהלות כה בעייתית שאין במסגרתה יישום של פסק דין פשוט ואין במסגרתה פתרונות חלופיים ראויים , כדי שאדם לא יממש נופש לאחר פסק דין שכל כולו נועד ליישר קו ולהחל יחסי שקיפות ומתן נופש בפועל בדרך של פיצוי בשבועות נופש תחת פיצוי כספי .

העדרן של הפקידות – העדרם של עדים רלוונטיים- בשני הדיונים :

1. אם לא יכולה הייתה הנתבעת לעמוד בהתחייבותה, לא ברור מדוע התחייבה לכך בפני בית המשפט . אם המלון סגור וניתנת חלופה אז יש לבוא לקראת התובע בתום לב ובכל דרך סבירה . שלוש הפקידות לא הגיעו לעדות להוכיח סבירות והוגנות זו . העדרן מעיד כי הנתבעת נוהגת בחוסר תום לב בפרשנות דחוקה הן של פסק הדין והן של החוזה . תלותו של התובע בנתבעת מאפשר לה לטעון לתאריכים אפשריים אם לאו , להזמנות שלא ניתן להמירן לזכות חלופה בחו"ל .
2. יש להניח כי גם בקרב התובע מקנן הייאוש מההסכם וכדאיותו , לייאוש זה תרמה הנתבעת שאם לא כן , מדוע לא הבהירה לתובע : אם רצונך בהמרה לשבוע נופש בחו"ל – אינך נדרש להזמין וכל שעליך לעשות הוא כך או אחרת ואף לסייע בידו לממש הזכות בדרך שאינו ביטולה של הזכות אף לשיטתה . בית המשפט אינו מקבל מצב בו הניתוח של החוזה ופסק הדין כל כך מוצלח והצרכן נפגע בלא עת מפצעי הזמן ומועד לרגל מועדיו .

הנזק- אומדן והערכה :

1. הזכות האמורה בסעיף 2.3 לחוזה הינה עד 6 אנשים ביחידת הנופש :
2. 
3. בפסק הדין הוסכם כי שבוע הפיצוי הוא לכל המשפחה , והשבוע הראשון הינו לתובע עם אשת התובע , כך עולה מפסק הדין . זכות השימוש נגזרה מחפצו של התובע לבנות נופש זוגי ונופש משפחתי , אולם בקביעת הזכות לפיצוי , ובמקום שצוין במפורש מי הזכאים במסגרת הפיצוי בשבוע הראשון ובשבוע השני, לעניין השימוש בפועל הייתה מקיימת את החוזה אך לעניין הזכות לפיצוי תתייחס לאמור בהסכם במפורש .
4. התובע הגיש לצורך הערכת הפסד הממון של שבוע נופש את פרסומי הנתבעת לעלות ללילה , בחודשים של עונה חמה כשצוין מועד אחת " ההופעות ל1.9. " , כשהמחירים כוללים ארוחת בוקר , בזכות המקורית יחידת הנופש הוגדרה כמערכת החדרים השירותים והמטבחון – אין בזכות זו רכיב ארוחת בוקר . כך גם עלה מתיאור התובע את ההבדלים בין המלונות שהוצעו לו . כך או כך נדרש בית המשפט לאומדן בהעדר דיוק ובאין חוות דעת מומחה , מבלי לקבוע אומדן נופש חלופי בחו"ל באין נתונים מובהקים . כך גם עולה כי שבוע הנופש המקורי הינו בשבוע 6 דהיינו שבוע שאינו " עונת התיירות החמה" .
5. בקביעת הנזק בהתאם למובא בפניי ועל דרך האומדנה ביחס לפרסומים ובהתייחס להבדל שבין הזמנות חיצוניות לבין מתן הזכות במסגרת המלון ובשל אובדן האמון והחשש כי שוב יידרש התובע להגיע בתביעה נוספת מקץ עוד שלוש שנים, ובהתייחס לדמי התחזוקה השנתיים , אל מול שבוע הנופש וערכו המעשי השנתי , הריני קובע כדלקמן :
6. קמה לתובע הזכות לפיצוי כספי של 70% עבור 3 שבועות נופש מהם : שניים מקוריים( 2014+2015 ) ואחד פיצוי משפחתי( ב2015 ) .
7. בכל הנוגע לאומדן הזכות לשבוע נופש מקורי העמדתי את הזכות לפיצוי על סך : 3,000 ₪ בגין כל אחד משני השבועות המקוריים ו 6,000 ₪ בשל שבוע הפיצוי המשפחתי : סה"כ : 12,000 ₪ כאשר 70% מסכום זה :8,400 ₪ .
8. נוסף לאמור , ובהתייחס לחוסר הזהירות שבאי ביצוע פסק הדין , שבעיקרו של אי מימוש זה הוטלה האחריות וההפרה על הנתבעת , ובמכלול שיקול הדעת בתוצאה הקשה של אובדן הזכות לנופש בשנות עבודה ושגרת חיים שכל פיצוי לשנים עתידיות לא ישווה להדרשו במועד יש וחובה לפסוק במקרה זה הוצאות משמעותיות אם כי ועדיין באיזון יחסי לסוג ההליך . נופש הוא לנפש, וזו הנפש חסרה הייתה מזה, ועוד הוספו לה עוד כהנה וכהנה הסברים ופרשנות . לפיכך , ובמכלול השיקולים , הריני פוסק על דרך הסביר ומבלי להחמיר יתר על המידה , סך של 2,500 ₪ הוצאות משפט לטובת התובע בתביעה קטנה זו .
9. לאור האמור , הריני מורה כדלקמן :

• הנתבעת תשלם לתובע 10,900 ₪ וזאת תוך 30 יום מקבלת פסק דין שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל .
  • • במסגרת ביצוע פסק הדין, הנתבעת אינה רשאית לקזז דמי התחזוקה לשנים 2016 ו2017. , בהן לא נוצל הנופש וכן בהתאם לקביעות לעיל .
    • לעומת זאת , התובע הצהיר בדיון , כי בכוונתו להמשיך את ההסכם לשנת 2018 ואף הזמין שבוע נופש המקורי ,לפיכך, קמה חובת תשלום דמי התחזוקה השנתיים , ומכאן באתי לסבר אוזן שבמסגרת ביצוע פסק הדין , הנתבעת רשאית לקזז דמי התחזוקה לשנת 2018 בלבד מסכום פסק הדין דלעיל , כפוף לביצוע הזמנתו לשבוע הנופש עליו הסכימה הנתבעת בפני בית המשפט ואף ציין נציגה, כי השבוע שהתבקש שמור לתובע .בכך אמורה להסתיים הפרשה כולה עד 2018 כולל במסגרת מערכת היחסים החוזית בין הצדדים.
    • ככל שהגיעו הצדדים להסכמות אחרות בכתב עת יבואו ליישום פסק הדין , רשאים לנהוג כך, כפוף לחתימתם המפורשת על הסכמתם .

זכות כל צד להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי וזאת תוך 15 ימים מקבלת פסק הדין .

פסק הדין ישלח לצדדים על ידי המזכירות בדואר רשום.

ניתן היום, ט"ו טבת תשע"ח, 02 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.