לפני התנגדות לביצועו של שטר, שיק על סך 1,100 ₪ שזמן פרעונו 10.3.1999.

השיק הוגש לביצוע באוקטובר 2010 והמבקש טוען כי לבד מהעובדה שאינו מכיר את המשיב הרי שמדובר בשיק שהתיישן זה מכבר.

המשיב טען כי מדובר בשיק שלא כובד מחמת העדר כיסוי בחשבון המבקש, טען כי הותיר את מלאכת איתורו של המבקש ללשכת ההוצאה לפועל מטעמי כדאיות כלכלית (נוכח סכום השיק) וכי השיק ממילא לא התיישן.

לביסוס טענותיו הפנה המשיב את בית המשפט לע"א 288/95 ולע"א 8301/98 – בהם נפסק, לעמדתו, כי ביצוע פעולה לביצוע פסק דין מפסיקה את מירוץ ההתיישנות.

המבקש טען, בתגובה, כי פסקי הדין אליהם הפנה המשיב עוסקים בביצוע פסקי דין ולא בבקשות לביצוע שטר ומשכך – אינם נוגעים למקרה דנן.

לפי הוראות סעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, תידון התנגדות לביצוע שטר כדרך שדנים בבקשת רשות להתגונן.

ככלל ניתן לומר כי לא במהרה תידחה בקשת רשות להתגונן, כשם שאין לומר כי רשות תינתן כדבר מובן מאליו. בעשרות שנות פסיקה בנושא זה נקבעו אמות מידה די ברורות בשאלה: מתי תינתן לנתבע רשות להתגונן ומתי תידחה בקשתו. ניתן לומר כי תינתן רשות להתגונן כאשר הנתבע מעלה בתצהירו שיש לו יסוד להגנה, או אפשרות מבוססת של הגנה, או הצעה סבירה של הגנה, או הגנה טובה לכאורה או עובדות המצביעות על סכסוך סביר. כל אלה הם מטבעות לשון שונים של אותו רעיון: שבשלב הזה של המשפט, אין הנתבע צריך לשכנע את בית המשפט בצדקתו. זאת הוא יצטרך לעשות במשפט עצמו. אין בית המשפט השומע את הבקשה צריך לשקול את טיב הראיות של הנתבע ואת מהימנות העדים של הנתבע לעומת אלו של התובע. כל אלו הם עניין למשפט עצמו. על בית המשפט לשקול אם הנתבע הראה סיכוי של הצלחה בטענותיו. הייתה הגנה לכאורה בידי הנתבע - יורשה להתגונן בפני התביעה; לא הייתה כזו , או אם בית המשפט מתרשם שהגנתו של הנתבע היא הגנת בדים - לא יתן לו רשות להתגונן.

בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... "

זאת ועוד. הלכה היא כי בשלב זה של בקשת רשות להגן, על בית המשפט לבחון האם למבקש רשות להגן עומדת הגנה, ולו בדוחק:

"בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה... בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר... באין חקירה כזו עומד לפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה" (כבוד השופט שמגר בע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ' Warner, פ"ד מו(2) 273, 277 ; ראה דבריו של כבוד השופט רובינשטיין בע"א 527/07 מזל נחום ואח' נ' קרן אהרונסון בע"מ (פורסם במאגר משפטי)).

בע"א 5480/98 מנורה נ' אבו, פ"ד נב(2) 476, 479 נקבע מפי הנשיא כבוד השופט ברק (כתוארו אז), כי במסגרת בקשת הרשות להגן

"נותן בית המשפט דעתו למשקלן המהותי של טענות הנתבע, לזיקתן לתביעה ולביסוסן... בית המשפט אמנם אינו בוחן את מהימנות העדויות שמביא הנתבע ואינו בוחן את סיכויי הגנתו... אך הוא נדרש להכריע בבקשת הרשות להגן על פי החומר המצוי בפניו..." .

יש להניח, לצורך הבקשה בלבד, כי יהא בידי המבקש להוכיח את טענותיו שהובאו בתצהיר ובמקרה כזה עומדת לו הגנה לכאורית.

כפי שצוין לא אחת (ור', למשל, ע"א (ת"א) 1952/04 משה אלי נ. יבגני שלחוב): "המחוקק מצא לנכון לתחום את התקופה שלאחריה לא ניתן עוד להגיש תובענה, הן על פי הדין הכללי והן על פי דין ספציפי בפקודת השטרות, וזאת על מנת ליצור איזון בין אינטרס הנושה לבין אינטרס החייב. ההגינות כלפי הנושה מחייבת ליתן לו שהות מספקת להכין תביעתו כראוי ולתבוע את המגיע לו, וההגינות כלפי החייב מחייבת לקבוע את הזמן בו לא יהיה חשוף עוד לסכנת תביעה ולא ייאלץ לשמור את ראיותיו לזמן בלתי מוגבל. תורת ההתיישנות אף מאפשרת לבית המשפט להקדיש את הזמן השיפוטי לבעיות אקטואליות של ההווה, ולא לעסוק בנושאים שאבד עליהם הכלח בסוגיות שלא ניתן להוכיחן מחמת חלוף הזמן".

כן יצוין כי משהועלתה על ידי הנתבע טענת התיישנות והתובע מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות המצדיקות חריגה כאמור (ור', למשל, רע"א 901/07 מדינת ישראל הועדה לאנרגיה אטומית נ. גיא ליפל).

לפיכך, ניתנת בזה למבקש רשות להתגונן, באופן שהתצהיר ישמש כתב הגנה.

לאור סכום השיק יידון התיק בסדר דין מהיר.

נוכח הסכום שבמחלוקת ונסיבות ההתנגדות, ובטרם יינתנו לצדדים הנחיות משלימות באופן שישית עליהם הוצאות נוספות, יוכל המשיב להודיע בתוך 30 יום מהיום אם הוא עומד על ניהול התביעה. ככל שיודיע כך, תינתנה לצדדים הנחיות משלימות.

לא תוגש הודעה בפרק הזמן הנקוב – תימחק התביעה ללא צורך בהחלטה או בהתראה נוספת.

ניתנה היום, ל' שבט תשע"ז, 26 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.