בפני תביעה לפיצוי בסך 59,036 ₪, בגין נזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מתאונת דרכים בה היו מעורבים כלי רכב שבוטחו ע"י הצדדים.

אליבא התביעה, רכב התובעת (להלן: "הפרטית") עמד בשול, כשרכב הנתבעת (להלן: "המשאית") סטה מהכביש אל השול, פגע בפרטית והדף אותה ימינה.

הנתבעת מכחישה אחריות. לעמדתה, בעת שהמשאית נסעה בכביש, התפוצץ לפתע אחד הצמיגים, בנסיבות שלא בשליטה. הדבר הביא להעדר שליטה על המשאית ועל סטייתה לשול, שם עמדה הפרטית ללא משולש וללא איתות אזהרה.

נוסף לכך, נטען כי הפרטית עמדה בצד הכביש בניגוד לתקנות התעבורה, משום שלא עצרה בשל מקרה חירום, ובכך יצרה סיכון תחבורתי.

שאלת האחריות

שמעתי את עדויות הנהגים.

נהג הפרטית תיאר בעדותו כי במהלך נסיעתו שוחח טלפונית, באמצעות מכשיר "דיבורית", אלא שנאלץ לכתוב דבר מה ולכן נעצר בשול. לשיטתו, נעצר בתוך תחומי העיר דימונה ולא בדרך בין-עירונית. כמו כן העיד כי הפעיל איתות.

לדברי הנהג, בעודו בעצירה שם, הביט במראה והבחין במשאית כשהיא נוסעת על השול, מימין לפס הצהוב, שיער כי היא עשויה לפגוע בו, אך בטרם הגיב – נפגע.

הנהג הדגים במהלך עדותו כיצד המשאית פגעה בצד השמאלי של רכבו וכיצד נדחף בעקבות המכה אל המעקה.

לטענתו, כתוצאה מעצמת המכה נפתחה כרית האוויר, עלה עשן ולא ניתן לפתוח את דלת הנהג. הוא חילץ עצמו דרך החלון הימני.

צורף צילום של הפרטית בעומדה על השול הימני, פגועה. ניתן להתרשם מפגיעה לכל אורך החזית השמאלית של הרכב. לדברי העד צילם את התמונה מתוך האמבולנס. לא ניתן להבחין בתמונה (שהוגשה לתיק בצילום צבעוני) אם הפנסים דולקים. לצד זאת, לא נסתרה טענת העד כי הפעיל את האיתות (עמ' 1 ש' 30-31 לפרוט').

נהג המשאית העיד כי נסע במשאית עמוסה. לפני הצומת הרגיש קפיצה קטנה וסבר ש"כנראה עליתי על משהו". הסתבר כי הצמיג של המשאית התפוצץ והמשאית הוסטה ימינה. לטענתו, ניסה להחזיר את המשאית לנסיעה ישרה תוך ש"גירד" את הפרטית, ולאחר מכן "נזרק ימינה" ועצר בשוליים.

נהג המשאית מאשר כי נהג הפרטית פונה באמבולנס לבית החולים.

לשאלה אם ניגש למקום בו חש בקפיצה על מנת לבחון מה גרם לכאורה לתקר בצמיג השיב בשלילה. לדבריו מדובר במרחק רב של 150 מ'. כמו כן, העיד כי האוויר לא יצא מהצמיג בבת אחת אלא לאט. עוד ציין כי מאחר והמשאית היתה עמוסה "לוקח זמן עד שזה מושך אותך ימינה".

העד ציין כי לא ניתן לעצור את המשאית מיד, אך הודה שלא ניסה לבלום מיד. עדות זו, שניתנה בחקירה הנגדית, סותרת את העדות הספונטאנית של העד, בה תיאר את סטיית המשאית ימינה מיד עם פיצוץ הצמיג.

כשנשאל שוב לעניין זה, שינה את עמדתו וטען כי "לא ירד אויר לאט לאט, זה לא פנצ'ר, זה פיצוץ". בסופו של דבר הודה כי המשאית הוסטה לימין בתכוף לתקר בצמיג, אולם לאורך המרחק עד למקום ההתנגשות ניסה שוב ושוב להסיטה חזרה שמאלה, עד שסופו של דבר פגע בפרטית. עוד טען, ברצף תשובותיו בחקירה הנגדית: "התחלתי בתהליך של עצירה והמשכתי ואז הוא עמד בצד ימין. בקושי ראיתי אותו. הייתי עסוק בלחץ של העצירה".

אין חולק כי המסמכים שבכתב אינם תומכים בטענת נהג המשאית כי תוך כדי נסיעה חש ש"עלה על משהו". לדבריו לא ציין זאת משום שאיש לא שאל אותו. תשובה זו תמוהה כי לטעמי סביר יותר שנהג משאית מקצועי ידווח בראש ובראשונה על תקר בצמיג שגרם לשיטתו לתאונה.

סקירת העדויות כאמור לעיל, מעלה כי גרסת נהג המשאית ניגפת מפני גרסתו של נהג הפרטית. אין מחלוקת כי פגיעת המשאית בפרטית התרחשה בעוד הפרטית בעצירה מלאה, על השול.

אף אם נפגע צמיג המשאית (ולא הובאה ראיה נוספת פרט לעדות בלתי יציבה של הנהג), ולנוכח המרחק ממקום הפגיעה ועד להתנגשות, לא היה מקום כי הליך עצירת המשאית יביא לפגיעה בפרטית. היה מקום כי נהג המשאית יבחין בפרטית בעומדה בצד הדרך וימנע מהפגיעה בה, גם אם הדבר כרוך בעצירה מוחלטת של המשאית, תחת הניסיונות להשיבה שמאלה תוך המשך נסיעה. חזקה על נהג משאית מקצועי שידע את ההשלכות הנובעות מנהיגת משאית עמוסה עם תקר בצמיג. קל וחומר שמלכתחילה הניסיון לשלוט במשאית נוחל כישלון.

לא מצאתי יסוד לטענה כי נהג הפרטית עצר רכבו שלא כדין. מכל מקום, אף אם עצר שם שלא לצרכי חירום, הרי הפעיל את פנסי האיתות (עדותו שלא נסתרה) על מנת להזהיר את משתמשי הדרך האחרים.

בנסיבות אלה, אני מוצאת את נהג המשאית אחראי לתאונה.

לעניין הנזק

הנתבעת טענה מס' טענות, כדלקמן:-

נטען כי התובעת העבירה את הרכב לבדיקה כחודש לאחר האירוע. בשים לב לכך שהתובעת היא חברה להשכרת כלי רכב, יש לשיהוי זה משמעות בהקשר לקשר הסיבתי בין האירוע לנזק.

כן נטען, שהרכב משועבד לבנק דיסקונט ובנסיבות אלה, יש לדחות ההליך על הסף, אלא אם יוגש מסמך על הסרת השעבוד.

על כך הוסף, כי התובעת משתמשת במוסך מרכז, שכל תפקידו בהפניית התיקון למוסכי משנה. המוסך המרכז גובה שלא לצורך אמיתי עמלה בשיעור של עד 70% משווי הנזקים בפועל. לפיכך סכום התביעה מופרז ללא כל בסיס של ממש. הנתבעת טענה עוד, שהאמור בדו"ח השמאי בדבר הנחה הניתנת לתובעת בגין חלקי חילוף (15%) אינה משקפת את ההנחה בפועל. מאחר והתובעת היא גוף גדול עם צי כלי רכב ענק, הרי שהיא זוכה להנחות בשיעורים משמעותיים יותר, ועליה לשקף זאת בדו"ח השמאי בכל מקרה ומקרה. לענין זה, מסתמכת הנתבעת על כך שהתובעת עצמה הודתה, בהליכים משפטיים אחרים, שהיא זוכה להנחות בשיעורים של 30%-40%. כן היא מסתמכת על כך שהתובעת איננה מציגה חשבוניות תיקון פרטניות, אלא כוללות, שלא ניתן לקבל מהן אינדיקציה אמיתית על גובה הנזק בפועל.

הנתבעת המשכיה וטענה שהתובעת מפריזה בעלות חלקי החילוף ואף בכמות שעות העבודה. היא כוללת סכומים בגין אלה, שאינם עולים בקנה אחד עם המקובל בשוק. לשיטת הנתבעת: "...עפ"י בדיקה פשוטה בתוכנת דאטה-קאר, אינם משקפים נאמנה את מחירי העלות אשר התובעת רוכשת לרכביה..."(סע' 18 לכתב ההגנה).

כך, חווה"ד שצורפה לתביעה, שנערכה תוך הימנעות מבדיקת הרכב לפני התיקון, במהלכו, או בסיומו, והיא נערכה ב"שלט רחוק". זו חוו"ד בלתי מקצועית ונערכה שלא עפ,י החוק, כך שלא ניתן להשית עליה ממצא.

טענות הנתבעת הינן טענות השובות את האוזן אולם מצאתי שאין בהן ממש, כיון שהינן טענות עובדתיות שלא הוכחו, ולו בראשית הוכחה.

ראשית, הנתבעת לא ראתה לצרף דו"ח שמאי מטעמה, לסתור את ממצאי שמאי התובעת, את העובדות הכלולות בחוות דעתו, או את מסקנותיו המקצועיות.

שנית, הנתבעת לא הציגה לפני, חרף טענותיה בסעיפים 32-33 לכתב ההגנה, כי פנתה טרם ישיבת בית המשפט אל התובעת, בדרישה לזמן את השמאי ועדים נוספים מטעם התובעת, למתן עדות בבית המשפט, ועל מנת שיוכל ב"כ הנתבעת לחקור אותם בחקירה שכנגד ולהזים את דרישתה הכספית של התובעת.

ודוק, חרף טענת הנתבעת לעיל, בדבר אי בדיקת הרכב, נאמר בחוו"ד השמאי: "בדיקתנו את הרכב במוסך ש.י.ר פתח תקווה הראתה את הנזקים הבאים". משמע, על פניו לפי חוות הדעת נערכה בדיקת הרכב הפגוע במוסך בפתח תקווה. לא ברור מאין נשאבה הטענה כי הרכב לא נבדק כלל, או שהשמאי בדק אותו באמצעות תמונות וסרטונים ולא באופן בלתי אמצעי. מאחר והשמאי לא זומן להעיד, והאמור בחוו"ד לא נסתר, אין לי אלא לדחות טענה זו.

על יסוד האמור לעיל, יש מקום לדחות כל הטענות העובדתיות של הנתבעת שלא הוכחו בראיות, ומכאן כי יש לדחות את מסקנתה כי הסכום אליו הגיע השמאי מופרז או חסר בסיס.

תשומת הלב לכך שבתצהיר המצורף לכתב ההגנה, נטען כי העובדות המופיעות בו הינן עפ"י מיטב אמונתה וידיעתה של עוה"ד לינוי דוידי ובהתייעצות עם ב"כ הנתבעת. לא ברור מהו המקור עליו מבססים הנ"ל את הממצאים העובדתיים הנטענים בכתב ההגנה, בקשר עם גובה ההנחות להן זוכה הנתבעת, בקשר עם הרשת הנטענת של מוסכי ש.י.ר וכיו"ב טיעונים עובדתיים שלא ראיתי להם שמץ ראיה.

כזכור, הנתבעת הפנתה לתוכנת דאטה קאר, בקשר לעלויות חלקי חילוף. לעמדתה מדובר בבדיקה פשוטה. למרות זאת לא טרחה לצרף פלט של התוכנה המתייחס לחלקי החילף ביחס לרכב דנא, על מנת להשוות האמור שם עם ממצאי שמאי התובעת. שוב נטענה הטענה באופן ככוללני וסתמי.

ואזכיר שהנתבעת ביקשה לסמוך יתדות על כתבי בי-דין בהליכים משפטיים אחרים, בהם הודתה לכאורה התובעת בדבר קבלת הנחות בשיעור 30-40%. מדוע אם כן לא טרחה לצרף כתבי בי-דין אלה על מנת שתוכח טענתה? האם סבורה הנתבעת כי מידע זה הוא נחלתו של בית המשפט, או שמא בבחינת "ידיעה שיפוטית"?

ניכר מרוחב היריעה שהנתבעת היא זו שביקשה לפזר ערפל מעל טענותיה ולמעשה היא טוענת אותן מן הפה ולחוץ, ללא שעמדה בנטל להוכיחן. נראה כי הטענות נטענות על דרך השגרה באופן סיטונאי בכל המקרים בהם התובעת היא חברה להשכרת כלי רכב, ולא על מנת שבית המשפט יוכל לבחון אותן לאשורן. יוצא כי הנתבעת, המלינה על התובעת כי אינה מדקדקת בכל מקרה באופן פרטני, היא זו החוטאת בטיעון כוללני, החוזר מתיק לתיק, ללא עריכת בדיקה ממשית לנסיבות ספציפיות.

הנתבעת טענה רבות כי הנזק לא הוכח בפועל באמצעות חשבוניות וקבלות ספציפיות. לא ראיתי צורך בקבלות או חשבוניות כאלה שעה שהוגשה חוו"ד שמאי שלא נסתרה כהוא זה.

אשר לשיהוי בבדיקת הרכב, אכן קיים שיהוי, אך לטעמי אין בו כדי להשפיע. הנהגים העידו כי נהג הפרטית פונה לבית החולים לאחר התאונה ויש להניח כי הדבר יצר שיהוי. בנוסף, הוצגה תמונה מזמן אמת המתארת את הנזק לרכב מיד לאחר התאונה כך שלטעמי אין בשיהוי משום להשפיע על הקביעה בדבר הקשר הסיבתי בין ההתנגשות לבין הנזק. ניכר כי התמונות שצורפו לחווה"ד מצביעות ע אותו נזק שנצפה בתמונה מזמן אמת. לכן, אני דוחה אף טענת השיהוי וטענת העדר קשר סיבתי.

כאמור, טענות הנתבעת יפות הן, אך לא הוכחו כלל ועיקר ואין לי אלא לדחותן.

התביעה מתקבלת במלואה.

אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעת 59,036 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. סכום זה ישולם כנגד הצגת מסמך בדבר הסרת השיעבוד.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את אגרת בית המשפט בסך 738 ₪, את הוצאות העדים כפי שנפסקו ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך 8,000 ₪. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, ו' חשוון תשע"ח, 26 אוקטובר 2017, בהעדר.