ביום 27/11/2016 לבקשת התובע ולאחר שהנתבעת הוזמנה כדין (באמצעות הדואר) להתגונן מפני תביעתו ולא עשתה כן – ניתן פס"ד כנגדה.

ביום 2/1/2017 הגישה הנתבעת בקשה לביטול פסה"ד ובחלוף כ- 4 ימים הגישה הודעה ובקשה בצדה או במילים פשוטות מבשרת, כי ביום 2/1/2017 לא הגישה את התצהיר הנכון.

ביום 8/1/2017 ניתנה החלטה המזמינה את המבקשת להגיש בקשה אחת נכונה עפ"י שיטתה ולא אחרת.

זו הוגשה ביום 15/1/2017, על גבי 5 עמודים הנסמכים בתצהיר עובדת הנתבעת, המצהירה, כי כתב התביעה התקבל אצל הנתבעת ביום 27/9/2016, "...אך הטיפול בתיק "נפל בין הכיסאות" עקב טעות אנושית והוא לא הועבר לטיפול משפטי".

המצהירה מצהירה גם, כי הנתבעת מכחישה גם את החבות להשבת סכומים שנאלץ התובע לשלם עפ"י פס"ד בתיק אחר (ת"א 17788-04-15) (רמלה) כיון שבעת השייכת לא היה לתובע כיסוי ביטוחי אצל הנתבעת.

תשובת התובע מיום 18/1/2017 מציינת, כי טענתה היחידה של הנתבעת מקורה בטעות אנוש של עובד מטעמה מכל מקום, באין מחלוקת אודות מועד המסירה, אין מקום לביטול פסה"ד מחמת הצדק.

באשר לטענת ההגנה, היינו, העדר כיסוי ביטוחי, בפי התובע הסברים שונים מדוע כן היה כיסוי ביטוחי והוא נסמך על הסכם פשרה בתיק רמלה הנ"ל.

תשובת הנתבעת מכוונים לעבר שיקולי צדק וזכותה של הנתבעת ליומה בביהמ"ש.

לבד מזאת רואה הנתבעת בטענות התובע בתשובתו, הודיה בטענתה להעדר כיסוי ביטוחי.

בחנתי את הכתבים ודומה, כי אמנם אין מקום לביטול פסה"ד מחובת הצדק, הגם שהנתבעת סבורה, כי מן הצדק להיעתר לבקשתה, אולם ב"צדק אחר" עסקינן.

באשר לביטול עפ"י שיקול דעת הוא החשוב לענייננו, בפי הנתבעת טענת הגנה טובה ואם יעלה בידה להוכיחה, הרי שדין התביעה כנגדה יהא שונה.

בנסיבות אלו, אני מורה על ביטול פסה"ד מיום 27/11/2016.

עם זאת, בתוצאות טעות האנוש של הנתבעת, לא על התובע לשאת, כי אם עליה בעצמה.

התובעת תישא בהוצאות התובע לשכ"ט עו"ד, בלא כל קשר להמשך ההתדיינות, בסך 3,510.00 ₪ (כולל מע"מ), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל, בלא כל קשר לתוצאות ההתדיינות שתחל מראשיתה.

הנתבעת רשאית להגיש כתב הגנה בתוך 45 יום, מיום המצאת החלטה זו לבא-כוחה.

ניתנה היום, ט"ז שבט תשע"ז, 12 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.