1. לפניי תביעה כספית, בסדר דין מהיר, שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים מיום 22.04.2016, בין כלי רכב, מ"ר 31-687-30 שבעת התאונה היה בבעלות התובעת (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 81-328-54, שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע 1 ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2. אין מחלוקת בדבר קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לאחריות לקרות התאונה, ולעניין היקף הנזק.

3. נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה נשמעו ראיות הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה.

4. בתום הדיון, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבלה חלקית.

5. על יסוד מכלול החומר המונח לפניי, ולאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שנהג רכב הנתבעים יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 80% ואילו נהג רכב התובעת יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 20%.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי:

אני מעדיף את גרסתו של נהג רכב התובעת, שהתיישבה עם מוקדי הנזק ברכב התובעת ועם השכל הישר וההיגיון הבריא, זאת על פני גרסתו של נהג רכב הנתבעים.

נהג רכב הנתבעים מאשר כי העמיד את רכבו ביציאה מחניית הבניין ובאופן בולט, במידה מה, אל תוך הכביש, כאשר הרכבים הנוסעים על הכביש מגיעים מעיקול.

עמדה לנהג רכב הנתבעים האפשרות להמתין לבנו בתוך מתחם החניה במקום צמוד לכביש. לא ברור מה היה לנהג רכב הנתבעים דווקא להמתין לו בצמוד לכביש, זולת למען נוחות בנו, וגם זה עניין המוטל בספק גדול.

היה על נהג רכב הנתבעים להביא בחשבון כי רכבים הנוסעים בנתיב הצמוד ליציאה מהחניה, מגיעים מעיקול ואפשר שיופתעו מבליטת רכב הנתבעים לתוך נתיב נסיעתם.

יתירה מזאת, אני סבור כי רכב הנתבעים לא היה בעצירה אלא בנסיעה לאחור, כאשר הנסיעה לאחור בוצעה באופן רשלני מבלי לנקוט במשנה זהירות המתחייב בנסיבות העניין.

לכן, עיקר האחריות לקרות התאונה חל על נהג רכב הנתבעים.

עם זאת, איני פוטר את נהג רכב התובעת מכלל אחריות לקרות התאונה.

איני סבור כי נהג רכב התובעת לא נקט בזהירות המתחייבת בבואו מכביש מעוקל. משכך, אחריותו החלקית לקרות התאונה.

באשר למחלוקת בעניין היקף הנזק הנטען, אומר שמאחר שהנזק הנטען שנגרם לרכב התובעת נתמך בחוות דעת שמאי ובאסמכתאות המתאימות, ומאחר שהצד שכנגד לא הגיש שומה נגדית או חוות דעת בוחן תנועה, שככלל באמצעותן ניתן היה לסתור את עצם קיומו של הנזר ואת גובהו, ומאחר שהצד שכנגד אף לא ביקש לחקור את שמאי התובעת על חוות דעתו, הרי שסכום התביעה בדין יסודו.

לפיכך, דין התביעה להתקבל חלקית, כפי האמור בפתח סעיף 5 לעיל.

6. הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:

6.1. סך של 13,940 ₪, שהינו 80% מסכום התביעה, בתוספת אגרת בית המשפט ששולמה ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד תשלום המלא בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בשיעור 11.7% מהסכום המוצמד שנפסק.

6.3. שכר העד כפי שנפסק בדיון.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

7. הנתבעת 2 תשלם שכר העד מטעמה כפי שנפסק בדיון.

8. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, ט' תמוז תשע"ז, 03 יולי 2017, בהעדר הצדדים.