התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה כספית ע"ס של 33,500 ₪ .

בכתב התביעה טען התובע כי הנתבעת התעשרה על חשבונו של התובע בכך שדיירי הבניין בו לצדדים נכסים, הסכימו לשלם לתובע סך של 5,000 ₪, כל אחד, לצורך ביצוע פרויקט תמ"א 38 בבניין.

התובע טען כי ההסכמה ניתנה בשנת 2012 במהלך אסיפת דיירים ואכן בשנת 2014 ניתן היתר להתחלת ההליך.

התובע טען כי השקיע שעות רבות בפרויקט אולם למרות זאת, לא שילמה הנתבעת את שכרו , בניגוד למוסכם. לאור זאת, תובע התובע את שכרו בסך של 5,000 ₪ , 28,000 ₪ עבור השבחה ועוגמת נפש וסך של 500 ₪ עבור הוצאות משפטיות.

הנתבעת, בכתב הגנתה, הכחישה את טענות התובע כי את הפעולות שעשה התובע, עשה לטובתו ומבלי שהתבקש על ידי הנתבעת לעשות כן. הנתבעת טענה כי לא התחייבה לשלם לתובע תשלום כלשהו, גם אם ייצא הפרויקט לפועל. הנתבעת ציינה כי עורכת דין מטעם התובע פנתה אליה בעבר, וגם לה נאמר כי מעולם לא היתה התחייבות לשלם לתובע תשלום כלשהו .

דיון והכרעה:

1. לאחר ששמעתי את הצדדים שהופיעו בפני ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובראיות שהציגו הצדדים, מצאתי כי דין התביעה להידחות.

2. התובע לא צרף כל מסמך בכתב ממנו ניתן ללמוד בדבר התחייבותה של הנתבעת לשלם לו עבור פועלו. גם פרוטוקול אסיפת הדיירים לא צורף, ולא ניתן ללמוד האם היתה הנתבעת שותפה להסכמת הדיירים, אם כלל היתה כזו.

3. למעשה, כעולה מדברי הצדדים בדיון, מודה התובע כי הנתבעת התנגדה לפרויקט (עמוד 2 שורה 23) . כאשר נשאל התובע, על ידי בית המשפט, כיצד ניתן להסיק כי הנתבעת הסכימה לשלם לתובע את שכרו, אם בכלל התנגדה לפרויקט, השיב כי הדבר נאמר לעורכת הדין מטעמו, טלפונית.

4. כזכור, הנתבעת טענה כבר בכתב ההגנה כי הודיעה גם לעורכת הדין מטעם התובע כי לא נתנה את הסכמתה לתשלום. אם אכן הסכימה הנתבעת לשלם בפני עורכת הדין מטעמו של התובע, לא ברור מדוע האחרונה לא הובאה לעדות ומשלא הובאה לעדות, הרי שאי הבאתה תשמש כנגדו של התובע.

5. עומדת לפני גרסתו של התובע בדבר הסכמתה של הנתבעת וכך גם טענתו כי שאר הדיירים הסכימו לשלם. מעבר לעובדה כי התובע לא הביא עדה מרכזית מטעמו למתן עדות, הרי שגם לא הביא כל ראיה בדבר הסכמת שאר הדיירים לתשלום-לא קבלה עבור התשלום, לא אישור עבור התשלום שקיבל ולא את הדיירים עצמם שיאשרו כי הייתה הסכמת דיירים גורפת לשלם לתובע.

6. לאור האמור לעיל, לא הרים התובע את נטל ההוכחה ולא הראה כי הנתבעת הסכימה לשלם לו את הסכום הנתבע ואני מקבלת לחלוטין את גרסת הנתבעת, על פיה לא נתנה הסכמתה לתשלום.

7. בנוסף לכך, גם דין טענת התובע כי יש לאשר לו את שכרו מכח דיני עשית עושר ולא במשפט, להידחות גם מכח סעיף 1 לחוק וגם מכח סעיף 2.

8. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 קובע כי "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה" .

התובע לא הוכיח כי הוא זה שנתן לנתבעת את טובת ההנאה בגינה הוגשה התביעה . התובע אמנם טען כי השקיע שעות רבות בהבאת הפרויקט אולם בכתב התביעה לא פרטת באלו פעולות למשל נקט ולא הביא ראיות לתמיכה בטענותיו. סבורני כי על מנת להוכיח את אלפי השעות אותן השקיע בפרויקט היה על התובע לפרט את פעולותיו בכתב התביעה וכן להביא עדים לכך, למשל את יזם הפרויקט ואין להסתפק בעדותו היחידה של התובע לעניין זה.

9. מעבר לכך, גם אם הייתי מתרשמת כי אכן השקיע התובע שעות רבות לטובת הכלל הרי שעל פי סעיף 2 לחוק "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".

במקרה שלפני, התובע לא עשה את פעולותיו בהתנדבות, הוא היה בעל נכס בבניין והיה בפעולותיו כדי להשביח את נכסו הוא ובנסיבות אלו, אין מקום כי התובע יקבל פיצוי .

10. אשר על כן, כאמור, דין התביעה להידחות.

התובע ישלם לנתבעת את הוצאותיה בסך של 500 ₪ תוך 30 יום מהיום.

רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.

ניתן היום, ו' תשרי תשע"ח, 26 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.