בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' הרשם הבכיר א. יחזקאל), מיום 1.9.2016 בת.א. 13876-04-16.

במסגרת ההחלטה התקבלה במרביתה בקשת המשיב למתן צווי עיקול זמניים לנכסי המשיבים.

המבקשות 4-1, הן חברות לא פעילות (להלן גם "החברות"). המבקש 5 הוא בעל המניות היחיד בחברות אלו ומנהלן. המבקש 6 הוא בנו של המבקש 5, המנהל יחד עמו את החברות והמבקשת 7 היא רעייתו של המבקש 6. המשיב הינו מוסד בנקאי.

לשם הנוחות יכונו הצדדים המבקשים והמשיב גם ביחס להליך קמא (בו היו הנתבעים והתובע, בהתאמה).

לאחר עיון בהחלטה, בבקשה ובכלל החומר שהוגש (עותק הנייר שהתבקש הועבר ללשכתי רק היום) - לא מצאתי שיש מקום למתן רשות ערעור וממילא אין מקום להתערב בהחלטה שניתנה;

1. העיקולים שנדונו בהחלטת הרשם הבכיר הוטלו בתחילה מסגרת הליכי הוצל"פ שהתנהלו בין המשיב לבין חלק מהמבקשים, במסגרת מספר בקשות לביצוע שטר שהוגשו על ידי המשיב. עם העברת הדיון באחת ההתנגדויות לביצוע שטר לבית משפט שלום בירושלים, הוגשה בקשה לביטול העיקולים, שנדחתה בהחלטתו של כבוד השופט ד. גדעוני בת"ט 28855-07-15, מיום 16.8.2015. במסגרת דיון בבקשה לביטול אחד העיקולים הציע כב' השופט גדעוני לאחר מכן למשיב - למחוק את שלושת ההליכים הקיימים בבימ"ש ולהגיש במקומם תביעה אחרת, הכוללת את כלל העילות העומדות לו כנגד המבקשים. המשיב נעתר להצעה. במקביל נקבע בהסכמה כי העיקולים שהוטלו במסגרת ההוצאה לפועל וקדמו לאותם שלושה הליכים, יעמדו על כנם, למשך תקופה מסוימת. המשיב אכן הגיש תביעה חדשה, אך לא כלל בה בקשה חדשה להטלת עיקולים זמניים ולכן הוגשה בקשה נוספת לבטלם. בהחלטת כבוד הרשם מיום 19.6.2016, ניתנה למשיב האפשרות להגיש בקשה למתן צו עיקול זמני ולמבקשים להשיב לה, בטרם יחלוף המועד שנקבע לפקיעת העיקולים. אכן המשיב הגיש בהמשך לכך בקשה להטלת עיקולים זמניים וההחלטה שניתנה בבקשה זו, היא העומדת בסיס ההליך שבפניי.
2. החלטת בימ"ש קמא עסקה בשלושה רכיבים עיקריים - טענות בנוגע לסדרת שיקים בסך כולל של 300,000 ₪; טענות בגין שיק על סך 580,000 ₪; וטענות בגין שטר חוב בסך 560,000 ₪. ביהמ"ש קמא לא קיבל את הבקשה ביחס לסכום האחרון וקיבל אותה באשר לסכום השני. באשר לסכום הראשון, הבקשה התקבלה במרביתה ונדחתה רק ביחס לסך של 20,000 ₪, מתוך אותו סכום. בית משפט קמא קיבל אפוא את הבקשה ברובה (תוך שהבהיר איזה חלק נוגע לאיזה משיב), לאחר ששוכנע כי מתקיימים התנאים הנדרשים לשם כך. נקבע כי המשיב ביסס את קיומה של עילת תביעה לכאורה ואת קיומו של חשש כי ככל שלא יינתן צו עיקול זמני, יתקשה המשיב בביצוע פס"ד, ככל שיינתן לטובתו. באשר לטענת תרמית שהעלו המבקשים (טענה שהועלתה ביחס למר אבו אעמר מנהל אצל המשיב, אשר נטען כי הוא שעשה שימוש בשיקים הרלוונטיים) - נאמר כי הנטל להוכחת הטענה, הוא נטל מוגבר המוטל על כתפי המבקשים ואלה לא נשאו בו.
3. מבלי להידרש לכלל פרטי ההחלטה יצוין בקצרה כי -

באשר לטענות בנוגע לסדרת שיקים בסך 300,0000 ₪ - המשיב טען כי מדובר בשיקים משוכים מחשבונות החברות, שנרשמו לפקודת המבקשת 7 וחברת "מארוול" שבבעלות המבקש 6. שיקים אלו הופקדו בחשבונות המנוהלים אצל המשיב. לדברי המשיב, חלק מהשיקים "נוכו" והתקבלה תמורה עבורם, וחלקם שימשו לכיסוי יתרות חוב של המבקשת 7 ושל חברות המבקש 6 אצל המשיב. עם זאת, כל השיקים חזרו מסיבות של "אכ"מ", או מתן הוראת ביטול מאת המבקש 5, ושל "חתימה לא בסדר". המבקשים טענו כי המשיב לא הבחין בין השיקים ביחס לסיבת הביטול. באשר לשיקים שאך כיסו יתרות חובה, נטען ע"י המבקשים כי למעשה לא נמשכו כספים בגינם. באשר לאלו שהופקדו לצורך ניכיון, נטען כי רק גורם מטעם המבקש יכול היה להפקידם ולקבל בעדם ערך. המבקשים טענו כי נפלו קורבן להונאה שביצע נגדם אבו עאמר, שהיה בכיר אצל המשיב.

ביחס לרכיב זה נקבע כי- "די בהצגת השיקים כדי להוות ראיה לכאורה לקיומה של עילת תביעה" (הדגש במקור). הוסבר כי מדובר ב -

• שמונה שיקים בסך של 20,000 ₪ כ"א (סה"כ 160,000 ₪), שנמשכו מחשבון המבקשת 4 ונרשמו לפקודת המבקשת 7. בהצגת השיקים יש כדי להקנות עילת תביעה לכאורה נגד המבקשות 4 ו-7.
• שישה שיקים בסך של 20,000 ₪ כ"א (סה"כ 120,000 ₪), שנמשכו מחשבון המבקשת 1, ונרשמו לפקודת המבקשת 7. בהצגת השיקים יש כדי להקנות עילת תביעה לכאורה נגד המבקשות 1 ו-7.
• שיק נוסף בסך של 20,000 ₪, שנמשך מחשבון חברה אחרת, שאינה בעלת דין בהליך, ונרשם לפקודת חברת מארוול, שאף היא אינה בעלת דין. הצגת שיק זה, אין בה כדי להקים עילת תביעה לכאורה כנגד מי מהמבקשות.

ביהמ"ש קיבל את טענת המבקשים, לפיה המשיב לא יצר הבחנה ברורה בין השיקים שנוכו ובין אלו ששימשו לכיסוי יתרת חובה. עם זאת, נקבע כי בשתי החלופות מדובר במתן ערך בעד השיקים. יתרה מזו, הואיל ומדובר ברכיב תביעה שהוא גם שטרי, ממילא עומדת לטובת המשיב החזקה כי נתן תמורה בעד השיקים. באשר לטענה כי השיקים נחתמו על ידי חברה אחרת מאלו שמחשבונותיהם נמשכו, נקבע כי משניתן ערך בעד השיקים, קמה גם עילה מכוח הדין הכללי, לרבות דיני עשיית עושר ולא במשפט, ולא מכוח השטר בלבד. שנית, הנטל להוכחת זיוף השיקים מוטל על המבקשים, והם לא עמדו בו.

במסגרת החלטת הבהרה נוספת מאותו יום, הבהיר כבוד הרשם הבכיר כי קיימת ביחס לאמור עילת תביעה גם באשר למבקשת 2, שכן היא חתומה על ארבעה-עשר השיקים הראשונים המנויים לעיל, הגם שלא נמשכו מחשבונה.

1. באשר לטענות בגין שיק על סך 580,000 ₪ - נאמר כי מדובר בשיק המשוך מחשבונה של המבקשת 3, שנרשם לפקודת חברת מארוול, שבבעלות המבקש 6, ואשר הופקד בחשבונו של זה אצל המשיב. השיק נוכה על ידי המשיב, במשמע שסכום השיק בניכוי עמלה, הוזרם לחשבון המבקש 6, עוד לפני מועד פירעון השיק. המשיב טען כי הסכום הועבר בהמשך לחשבון בנק של המבקשת 3 בסין. השיק לא נפרע בסופו של יום, מהטעם של "חתימה לא בסדר". המבקשים טענו כי לא הובהר מי הפקיד את השיק. נוכח הפגם בחתימה, שהתבטא בהעדר חותמת החברה, הוסיפו וטענו כי ברי שלא היה ניתן ערך בעד השיק, עובר למועד פירעונו, אלמלא הפקיד אותו אבו עאמר בעצמו את השיק והורה על הזרמת הכספים כנגדו. בהקשר זה טענו כי אי-הבאתו מר אבו עאמר למתן עדות, פועלת נגד המשיב.

באשר לרכיב זה נפסק כי הוא - "מקים את עילת התביעה המובהקת ביותר כלפי הנתבעים (או ליתר דיוק נתבעים 3 ו-6)". אין מחלוקת כי שיק בסך של 580,000 ₪, נמשך מחשבון המבקשת 3, הופקד בחשבון המבקש 6, ולחשבון המבקש 6 הוזרמו כספים עוד לפני מועד פירעון השיק. כספים בסכום דומה, הועברו לאחר מכן במט"ח מחשבון זה, לחשבון המבקשת 3 בחו"ל. בסופו של יום, השיק חולל. המשמעות היא שמבקשים 3 ו-6 נטלו מהמשיב 580,000 ₪. באשר לטענה ביחס לאבו עאמר, אישרה העדה מטעם הבנק כי הזרמת הכספים כנגד השיק, אכן בוצעה על ידה בהוראתו של זה, כמנהל מרחב של הבנק, הממונה גם עליה. הרשם נאות להניח לכן כי מדובר בפעולה רשלנית, או מכוונת מצדו של אבו עאמר. אולם, מקום בו הכספים הועברו לחשבון בחו"ל על שם המבקשת 3, המצויה בבעלותו של המבקש 5 ובהנהלתם של המבקשים 6-5, ובהעדר כל הסבר לאופן בו הונה אותם אבו עאמר, או הסבר מדוע לא יושבו הכספים האמורים, המצויים בידי המבקשת 3, לידיו של המשיב, הוא קבע שאין די בכדי לבסס את טענת המבקשים.

1. באשר לטענות בגין שטר חוב בסך של 560,000 ₪ - נאמר כי מדובר בשטר חוב, שלטענת המשיב, נתן המבקש 6 באמצעות חברה שבבעלותו כערבות לחובותיה של המבקשת 7. המבקשים הודו שצורף שטר חוב, אך מנגד הפנו לכך שלא הוכחו חובותיה של המבקשת 7. הרשם קבע, כי המבקשים צודקים שלא הובאו ראיות בנוגע לחוב המבקשת 7, ולכן לא ניתן לומר כי בוססה לעניין זה עילה לכאורה גם נגד הערב לחוב.
2. כב' הרשם הוסיף עוד הערות והתייחסויות באשר לעדים שהובאו בפניו וההתרשמות מהם. בעניין זה ר' עמ' 8-7 להחלטתו.

על בסיס המפורט התקבלה הבקשה להטלת עיקול זמני במרביתה ונקבע כי -

לגבי מבקשים 3, 5, ו-6 יוטלו עיקולים זמניים על נכסיהם עד לסך של 580,000 ₪ (ביחס לרכיב השני);

לגבי מבקשות 2 ו-7 יוטל עיקול על נכסיה עד לסך של 280,000 ₪ (לפי רכיב ראשון. בהחלטה נוספת הובהר כאמור כי מבקשת 2 חתומה על גבי השיקים בסך הנ"ל);

לגבי מבקשת 4 יוטל עיקול על נכסיה עד לסך של 160,000 ₪ (לפי החלק הראשון ברכיב הראשון);

לגבי מבקשת 1 יוטל עיקול על נכסיה עד לסך של 120,000 ₪ (לפי החלק השני ברכיב הראשון).

עוד נקבעו ערבויות אשר על המשיב להפקיד כתנאי לכניסת העיקולים לתוקף ובהן גם הפקדת עירבון בסך 50,000 ₪.

תמצית טענות המבקשים:

1. המבקשים מעלים טענות רבות מדוע לדידם יש מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא. בכלל זה הם מציגים את ההחלטה כנסמכת על עילה שטרית בלבד ומבהירים מדוע לדידם, אין מקום להתייחסות השטרית, לנוכח טענותיהם, בדבר זיוף השיקים. נטען כי ליקויים אלה ואחרים, אשר בהם ניתן להבחין באופן מילוי השיקים, הם כשלעצמם מלמדים כי השקים לא היו נפרעים לולא אותה מרמה של אבו עאמר (אשר כאמור עבד אצל המשיב). לטענתם, היה מקום לקבוע כי הנטל להביאו לעדות מוטל על המשיב. לדידם ניתן ללמוד מהשיקים עצמם, שגורם בתוך הבנק ביצע זיופים הנוגעים לשיקים. המצהירה מטעם המשיב אף אישרה כי ביחס לסכום של 580,000 ₪, היא קיבלה הוראה מאבו עמאר לבצע את העברת הסכום. נטען כי בלתי סביר שבנק לא יערוך בירור בטרם העברת תמורת השיקים, חרף הליקויים שהיו בהם. ליקויים אשר אף פורטו בבקשה. עוד נאמר כי מבחינת פיזור נזק בין בנק ולקוח, יש להטיל האחריות על הבנק. לעמדת המבקשים, שגה בית משפט קמא בכך שסבר שעליהם להוכיח טענת המרמה והזיוף וכן שגה בהתייחסותו לאופן בו הועלתה הטענה על ידם. הם מפנים לכך שעל אף שהם טענו כי אבו עאמר היה שותף בעסקים עם המשיב 6 (כפי שאף הובאו עדויות), והנ"ל ישב במשרדי המשיב 6 וממילא הייתה לו גם גישה לחותמות החברות - נמנע המשיב מלהביאו לעדות להפרכת הטענות והדבר אומר דרשני. עוד הם מפנים לשלל עובדות שלטענתם עלו וכולן גורמות להפניית האצבע לאבו עאמר ואחריותו. נטען עוד לשגיאות אלה ואחרות בניתוח העדים שנשמעו ומהימנותם וכן לטעויות בקביעות עובדתיות אשר בהחלטה. נטען גם להעדר מהימנות של העדה מטעם המשיב. בשולי הדברים הועלו בקצרה גם טענות באשר למאזן הנוחות.

הכרעה:

1. לאחר שעיינתי בכלל החומר שהונח בפני אני מוצאת כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. ידוע כי מתחם ההתערבות של ערכאות הערעור בשיקול דעת של הערכאה הראשונה בכל הקשור לסעד זמני בכלל וסעד של עיקול זמני בפרט, הוא תחום ומצומצם.

בעניין זה ר' רע"א 438/88 יום טוב נ. סלוטקין (ניתן ביום 26.8.88); רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגריית האחים אבו בע"מ, פ"ד נה (2) 307, 310 (2000); רע"א 2397/06 אברג'יל נ. מנהל מקרקעי ישראל (ניתן ביום 6.8.06); רע"א 8267/07 סאמר נ. סאמר (ניתן ביום 14.10.07); רע"א 1496/08 שהארוך נ. דיל (ניתן ביום 28.2.08); רע"א 13851/11 נדב נ' לוי (ניתן ביום 7.6.2011); רע"א 769/11 אלמוסני נ' כרמון (ניתן ביום 4.5.2011); רע"א 1290/11 צרויה נ' מושב עמיעוז מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (ניתן ביום 24.2.2011).

ובאשר לעיקול זמני - ר' רע"א 7834/08 רימר ובניו בע"מ ואח' נ. מוטי בן ארצי ואח' (ניתן ביום 6.4.09); רע"א (מחוזי י-ם) 43118-12-10 יעקב נ. גבעת סופר בע"מ (ניתן ביום 19.1.11); רע"א (מחוזי י-ם) 4203-09-11 זפט נ. יעקב (ניתן ביום 6.11.11); רע"א (מחוזי י-ם) 29863-06-16 אטלן נ. אז רנווסיון בע"מ (ניתן ביום 26.9.16).

1. איני סבורה שהמקרה דנן, בא בגדר אותם מקרים בהם תתערב ערכאת הערעור בהחלטת ביניים אשר עניינה בסעד זמני. טיעוני המבקשים מתעלמים מכך שבית משפט קמא לא השתית מסקנותיו רק על העילה השיטרית, אלא הוסיף והתייחס לכך שהכספים הגיעו למבקשים, או מי מהם, באופן המקים גם עילה של עשיית עושר ולא במשפט. עוד הוא התייחס לטענת התרמית הנטענת והבהיר מדוע אפילו אם היה מר אבו עאמר מעורב בהוצאת הכספים, עדיין נדרשות הבהרות נוספות מטעם המבקשים. הבהרות אשר לא סופקו. בכלל זה הבהרה כיצד יכולים הסכומים המדוברים, לא רק להיות מופקדים לחשבונותיהם, אלא גם לצאת מאותם חשבונות, כביכול ללא ידיעת מי מהם.
2. טיעוני המבקשים מתעלמים מניתוח בית משפט קמא באשר לעדות משיב 6 בפני כב' השופט גדעוני בנוגע לגרסת התרמית. לא הוסבר לדוגמא כיצד, קיבל לידיו אבו עאמר את הכספים הנדונים, שהוזרמו אל המבקשים באמצעות המשיב. עוד לא הובהר כיצד פעל זה, כביכול ללא מעורבותם וידיעתם של מבקשים 6-5, שהיו בעלי ומנהלי החברות. כך גם למרות שהמבקש 5 ייחס את הקשר לאבו עאמר בעיקר למשיב 6, לא הוגש תצהיר מטעמו. בית משפט הפנה גם לכך שלא היה ניתן להבין מעדות מר ח'טיב, דבר מה של ממש בכל הנוגע למרמה הנטענת כלפי אבו עאמר. בחקירה נגדית העיד כי נתבע 5 ואבו עאמר היו שותפים, וכי היה מפקיד כספים עבור אבו עאמר בחשבונותיו. בית משפט קמא סבר שהעדות לא הייתה נהירה ומכל מקום לא תומכת בטענת המרמה.

באשר לעדות המבקש 5 נאמר כי זו כללה התייחסות מינורית ביותר לאבו עאמר, אשר לא בא זכרה בתצהירו. כשנשאל בחקירתו אודות אבו עאמר הכחיש כל קשר אתו, וציין כי ראה אותו פעמיים-שלוש במשרד כשהגיע להיפגש עם בנו-המבקש 6. עוד מצא בית משפט קמא להעיר באשר לעדות המבקש 5 את הדברים הבאים: "התרשמותי מעדות זו הייתה כי מדובר באיש עסקים מתוחכם, אשר אין לצפות, לפיכך, כי גורם פלוני, אשר כמעט שאינו מוכר לו, יוכל להזרים כספים בסכומים של מאות אלפי שקלים, לחברות שבבעלותו הבלעדית ובניהולו, ואז ליטול לידיו כספים אלה מהחברות, מבלי שידע על כך, ומבלי שיוכל להסביר, ולו בדיעבד, כיצד ארע הדבר" (ר' סעיף 34 להחלטה). מיותר לשוב ולציין כי בהתרשמות ישירה מעדים וקביעות עובדתיות על בסיס העדויות - אין ערכאת הערעור נוטה להתערב. הדברים יפים במיוחד עת עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים שעניינה סעד זמני.

1. לטעמי, מקום בו מועלית טענת התרמית כטענת הגנה ועולה מעדויות כי למי מהמבקשים גם שותפות עם אבו עאמר, הרי שמצופה היה מהמשיבים להביא את הנ"ל לעדות. מסכימה אני עם בית משפט קמא כי במשקפת הראיות לכאורה הנדרשות לסעד זמני, הרי שבסופו של יום, נוטה הכף לטובת המשיב. מטבע הדברים שמורה זכות המבקשים לנסות לפעול לצירוף הנ"ל כצד ג' לתביעה ולהוכיח כי מין הדין שהוא ישיב את תמורת השיקים ולא הם. ברם, נכון לעת הזו ועל בסיס הראיות הלכאוריות שהוצגו עד כה - נמצא כי המשיב עמד במבחן של היות בידיו עילת תביעה רצינית, עם סיכוי טוב להצליח בה. מקום בו עלה כי בעת הטלת העיקולים היו חשבונות הבנק של המבקשים ריקים, ממילא ברי כי גם במבחן ההכבדה, הנדרש עת עסקינן בבקשה לעיקול זמני, עומד המשיב. מתקיימת עמידה בדרישה כי - "קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין, (ר' תקנה 374 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אף שנטען כי שגה בית משפט קמא גם באשר למאזן הנוחות, לא מצאתי אף בכך ממש. מעבר לטענה סתמית באשר להכבדה על המבקשים - הטענה לא פורטה, בעוד הדבר היה מצופה, מקום בו הונח כי החברות, מבקשות 4-1 כלל אינן פעילות.
2. לא מצאתי גם כי ביחסי הגומלין והאיזון הנערך בין מאזן הנוחות והיקף הראיות לכאורה, מצב הראיות הוא כזה שיש בו להטות את הכף לטובת המבקשות.

מאחר ולטעמי המשיב עומד במבחנים לסעד זמני (אעיר כי לא הועלתה טענה בדבר אי עמידה במבחן השלישי של שיקולים שביושר שלא ליתן הסעד או היותו בלתי צודק או בלתי מידתי) וכן בדרישה הנוספת באשר להכבדה. דרישה שהיא רלוונטית לסעד הספציפי של עיקול זמני (ר' תקנות 362 ו- 374 לתקנות סדר הדין האזרחי) - אני מוצאת שאין מקום למתן רשות ערעור על ההחלטה. אציין כי הדברים נבחנו אף בשים לב לערבויות שנדרשו כתנאי לכניסת העיקולים לתוקף. ערבויות להן אין הבקשה נדרשת.

ככל שנדרשת תמיכה נוספת לעיקולים, אפנה גם לדברי כב' השופט גדעוני בהחלטתו מיום 16.8.15, במסגרת 28855-07-15 (אף שזו נוגעת רק לחלק מהנדון בפניי).

1. יוזכר בשולי הדברים כי עסקינן בהחלטת ביניים. ממילא, ככל שעם התקדמות בירור התביעה יעלו ויוכחו עובדות, אשר המבקשים יסברו כי יש בהן לשנות את האופן בו נחזים הדברים בשלב מקדמי זה, יהיו המבקשים רשאים לשוב לבית משפט קמא ולבקש להעריך שוב את מאזן הדברים, בשים לב לשינוי רלוונטי.

כך גם, ככל שתעלה הכבדה בלתי סבירה (דבר עליו לא הצביעו נכון לעת הזו), יוכלו לשוב עם בקשה מפורטת חדשה. חזקה על בית המשפט קמא כי ישקול אז הדברים כהווייתם.

הוא הדין אם תעלה הצעה לחלופה מספקת לעיקול שהוטל, ככל שתוצע.

הבקשה אפוא נדחית.

מקום בו נדחית הבקשה ללא צורך בתשובה - לא ניתן צו להוצאות.

העירבון שהופקד ע"י המבקשים יוחזר להם ע"י המזכירות באמצעות בא כוחם.

ההחלטה תומצא לצדדים.

ניתנה היום, ח' כסלו תשע"ז, 08 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.