לפניי תביעה שעניינה נזקי רכב מס' רישוי 39-387-11 בתאונה מיום 3.6.2015 בה מעורב אופנוע מס' רישוי 38-093-68 בו נהג הנתבע 1 ובוטח אצל הנתבעת 2 (להלן: "אופנוע הנתבעים").

אין מחלוקת כי ארעה תאונה בין כלי הרכב של הצדדים. המחלוקת נוגעת לנסיבות התאונה והאחריות להתרחשותה.

הצדדים הסמיכו את בית המשפט למתן פסק דין מכוח סמכותו על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

שמעתי את עדותם של שני הנהגים המעורבים, בחנתי את הראיות, ובכלל זה את גרסאות הנהגים בטפסי ההודעה ואת מוקדי הנזק, והגעתי לכלל דעה להטיל את מלוא האחריות לתאונה על נהג רכב התובעת. אבהיר בקצרה טעמיי;

ראיתי לקבל את גרסת הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") רוכב האופנוע, לאופן קרות התאונה ולהעדיפה על גרסת נהג רכב התובעת בעדותו.

מעדותם של הנהגים בכלי הרכב המעורבים עולה כי התאונה התרחשה בנתיב השמאלי מבין שלושה נתיבי נסיעה, כשבנתיב הימני חנו כלי רכב. לגרסת הנתבע בעדותו, בעת שהאופנוע נסע בנתיב השמאלי, רכב התובעת שהיה בחנייה בנתיב הימני חצה באלכסון את שני נתיבי הנסיעה לשמאלו ונעצר כשהוא בהטיה שמאלה בנתיב השמאלי לצורך ביצוע פניית פרסה, וחסם את נתיב נסיעת האופנוע. עדותו של הנתבע הייתה עקבית ואחידה לגרסה שמסר בטופס ההודעה והיא נתמכת במוקד הנזק ברכב התובעת, דופן אחורית שמאלית. נהג רכב התובעת אישר בעדותו כי רכב התובעת חצה שני נתיבים בזווית (באלכסון, לדבריו) בשים לב למרחק בין הנקודה ממנה יצא רכב התובעת מהחניה בנתיב הימני ועד למקום בו ארעה התאונה בנתיב השמאלי (מרחק של 50-70 מטרים) ולרוחב נתיב נסיעה (עמ' 2 שו' 30-28, ועמ' 3 שו' 1). גרסה זו, של מעבר רכב התובעת שני נתיבי נסיעה ב"אלכסון", על אף היותה מהותית, לא נזכרה בדיווח שמסר נהג רכב התובעת על התאונה (ת/1), בו נמסר על פגיעה של האופנוע ברכב התובעת מאחור, אף שבתמונות רכב התובעת שהוצגו, לא נראים סימני פגיעה בפגוש האחורי של רכב התובעת.

נהג רכב התובעת העיד שבמהלך מעבר רכב התובעת את שני נתיבי הנסיעה לא היו כלי רכב מאחור וכי לא ראה את האופנוע, עד לתאונה (עמ' 1 שו' 22-25). קיים קושי לקבל גרסה זו, כאשר באותה נשימה מאשר נהג רכב התובעת כי למעט היציאה מהחניה לא הסתכל לאחור (עמ' 3 שו' 11). זאת, הגם שהסכים בחקירתו הנגדית ששדה הראייה של רכב החוצה בזווית שני נתיבים משמאל מוגבל יותר משדה הראייה של רכב הנוסע ישר (עמ' 3 שו' 9-8).

נהג רכב התובעת חוצה שני נתיבים משמאל בנסיעה אלכסונית לצורך ביצוע פניית פרסה מבלי להביט לאחור, הוא נעצר בהטיה בנתיב השמאלי בשל תנועת כלי רכב בנתיב הנגדי, כשהוא חוסם את נתיב נסיעת האופנוע הנוסע מאחור באותו נתיב ובכך התרשל וגרם לתאונה.

בנסיבות העניין לא מצאתי להטיל על הנתבע אחריות לתאונה. הנתבע הבהיר בעדותו כי בשל כלי רכב חונים בנתיב הימני נסע בנתיב האמצעי. כשהבחין ברכב התובעת לפניו יוצא מהחנייה בנתיב הימני, הוא עבר לנתיב השמאלי על מנת לאפשר לרכב התובעת להשתלב בנתיב האמצעי, אלא שרכב התובעת חצה באלכסון שני נתיבים ונעצר בנתיב השמאלי בו נסע האופנוע במרחק קצר (של רכב או פחות, כדבריו- עמ' 4 שו' 15) לפני האופנוע. הנתבע העיד שבלם, אולם בשל המרחק הקצר האופנוע החליק (עמ' 4 שו' 17). עדות זו לא נסתרה, ואותה אני מקבלת.

אשר על כן, התביעה נדחית.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

פוטרת את התובעת מתשלום המחצית השנייה של האגרה.

ניתן היום, ג' תמוז תשע"ז, 27 יוני 2017, בהעדר הצדדים.