1. תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים.
2. נתבע 3, המנוח עזריאל כץ ז"ל, שכר דירה מהתובעת, החל משנת 1999, ועד למועד פטירתו, בחודש ינואר 2015. נתבעים 1-2, הם שניים מבניו של המנוח, אשר עסקו בפינוי הדירה לאחר מועד פטירתו. התובעת היא אישה מבוגרת והתנהלות הנתבעים 1-2 לעניין זה נעשתה מול בנה של התובעת, עורך דין במקצועו.
3. לדברי בנה של התובעת, אשר העיד בהליך, ואשר למעשה לא הוכחשו, ביום 26.1.2015, התקשר אליו הנתבע 2, יידע אותו בדבר פטירת המנוח, וכן אמר לו, כי המנוח הותיר מיטלטלין רבים בדירה, וביקש שהות לפנות מיטלטלין אלה; ביום 28.1.2015 הודיע נתבע 2 לבנה של התובעת, כי הוא ומספר חברים התארגנו לצורך הוצאת המיטלטלין מהדירה; ביום 4.2.2015, הודיע הנתבע 2 לתובע, כי פונו שתי מכולות של זבל מהדירה, וכי הנתבעים 1-2 מתחילים לפנות את חפצי הנתבע 3; ביום 16.2.2015, הודיע הנתבע 2 לתובע (במסרון שצורף לתביעה), כי הוא נמצא בחו"ל, כי אחיו, הנתבע 1, עובד ימים ולילות על מנת לסיים את פינוי חפצי המנוח, וכי הם "מכוונים לשבוע הבא" (בנה של התובעת השיב במסרון, שצורף אף הוא לתביעה, "אין בעיה תודה"); ביום 25.2.2016, הודיע נתבע 2 לתובע, כי הובלה ופינוי הדירה מתוכננים ליום א' הקרוב, וכי הנתבעים 1-2 עדיין מנקים ומפנים שנים של אגרנות; ביום 28.2.2015, יידע נתבע 2 את התובע, כי הנתבעים 1-2 עבדו ללא הפסקה בימים שישי ושבת, אך הזבל מסרב להיגמר, וכי נדרשים עוד יומיים או שלושה לשם סיום הפינוי, כך שמועד ההובלה והפינוי צפוי להידחות ביומיים (בנה של התובעת השיב לכך "שבוע טוב תעדכן כשתדעו", מסרונים מיום 25.2.2015 ומיום 28.2.2018 צורפו לתביעה). מפתחות הדירה הושבו בפועל לבנה של התובעת ביום 8.3.2015.
4. בתביעה, שהוגשה בסדר דין מהיר, נטען, כי הנתבעים חייבים לתובעת סך 18,500 ₪, בגין חובות הנוגעים לדירה: דמי שכירות בגין התקופה שבה עסקו הנתבעים 1-2 בפינוי הדירה לאחר מות האב (1.2.2015-8.3.2015), ארנונה, חוב חשמל, וכן שיפוצים וצביעה מחדש בעקבות נזקים שנגרמו לדירה במהלך תקופת השכירות.
5. התובעת, לטענת בנה, המתינה במשך למעלה משנה בטרם הגשת תביעה בגין חובות אלה, שכן הנתבעים 1-2 ציינו בפניו, כי בכוונתם לפעול להוצאת צו ירושה, והואיל וככל שהיה מתברר, כי נותרו כספים בעיזבון הנתבע 3, ניתן היה להסדיר באופן זה את תשלום חובות הנתבעים כלפיה. בנה של התובעת אף הציע לנתבעים 1-2 את עזרתו בעניין זה. ואולם, בסופו של יום, הנתבעים 1-2 החלו לפעול בעצמם לצורך הוצאת צו ירושה, ובהמשך, משכו את בקשתם לעניין זה (לטענתם בשל מורכבות משפחתית, הנוגעת לאחיהם הנוסף, והואיל וסברו, כי לעיזבון ממילא לא נותרו נכסים, שיש בהם כדי להצדיק את המשך העיסוק בנושא). כמו כן, לאחר משיכת הבקשה, סירבו הנתבעים 1-2 להסדיר את חובותיהם האמורים.
6. תוך כדי ניהול ההליך, ובהעדר צו ירושה, צומצמה התביעה, כך שנמחקה התביעה נגד הנתבע 3, ובכל הנוגע לעילות שעניינן חובות שעל פי הטענה נוצרו במסגרת יחסי השכירות בטרם מועד פטירת המנוח, והתייחסה לנתבעים 1-2 בלבד, ולסך של 5,598 ₪. הסכום הנותר האמור מבטא, לשיטת התובעת, דמי שימוש ראויים בדירה – דמי שכירות בסך 4,000 ₪ לחודש ותשלומי ארנונה בסך 566 ₪ לחודש – לתקופה של חודש ו-8 ימים – בין יום 01.02.2015, מספר ימים לאחר ההודעה על מות המנוח ובקשת הנתבעים לפנות את הדירה בעצמם (ומשאין חולק כי שולמו דמי שכירות בגין חודש ינואר 2015), לבין יום 08.03.2015, שבו הוחזר לתובעת מפתח הדירה. לעניין גובה דמי השכירות טענה התובעת, באמצעות עדות בנה, כי הסכם השכירות משנת 1999, אשר נקב בסכום אחר (נמוך יותר), הוארך לאחר מכן, בעל פה, מדי שנה, כאשר מזה שנים, עמד גובה דמי השכירות על סך של 4,000 ₪ בחודש, לא כולל תשלומים בגין ארנונה וחשבונות.
7. לטענת התובעת, מדובר בתביעה פשוטה, לתשלום דמי שימוש ראויים: הנתבעים 1-2 ביקשו מבנה של התובעת שהות לצורך פינוי מיטלטלין של אביהם מדירת התובעת, וזאת הואיל וקיוו לאתר בדירה מיטלטלין בעלי ערך כספי, והואיל ולחלק מהחפצים שבדירה היה ערך סנטימנטלי עבורם. בנה של התובעת, לדבריו, לא היה דורש תשלום בגין האחזקה בדירה במשך תקופת הפינוי, ככל שמדובר היה בפינוי שהיה עורך מספר ימים בלבד, והנתבעים אכן הציגו מצג שלפיו הפינוי צפוי לערוך זמן קצר בלבד, וזאת למרות שידעו שמדובר בכמות גדולה מאוד של חפצים. כמו כן, הנתבעים אכן פינו את עיקר המיטלטלין, בשתי מכולות, עד יום 4.2.2015. עם זאת, בהמשך, סיימו הנתבעים 1-2 את הפינוי רק בחלוף למעלה מחודש נוסף, והשיבו את מפתחות הדירה לידיו רק ביום 8.3.2015. בכך עשו הנתבעים 1-2 שימוש בדירה, למשך זמן ממושך יחסית, לתועלתם האישית – שימוש שעליהם לשלם עבורו.
8. התובעת הוסיפה, בתגובה לטענות הנתבעים, שיובאו בהמשך, כי הנתבעים 1-2 אכן היו ברי רשות בדירה, במשך תקופת הפינוי, אך לא ברי רשות חינם. זאת, הואיל ובשום שלב לא פטרה אותם מלשלם עבור השימוש בדירה. משכך, לטענת התובעת, אין רלוונטיות לאסמכתאות שאליהן הפנתה באת כוח הנתבעים (אשר יפורטו בהמשך) – אסמכתאות אשר התייחסו לעצם הרשת לעשות שימוש בדירה, דבר שאין לגביו מחלוקת, ולא לשאלה, האם יש לשלם בגין השימוש.
9. בנה של התובעת הוסיף, כי לא דרש מהנתבעים 1-2 לייצגם בכל הנוגע להוצאת צו הירושה, שאחרת יגיש תביעה נגדם, אלא הציע את עזרתו בעניין זה בלבד, דבר אשר יכול היה להועיל לשני הצדדים (בעניין זה הגישו הנתבעים תלונה ללשכת עורכי הדין נגד בנה של התובעת, אשר נדחתה על ידי הלשכה).
10. לבסוף טענה התובעת, כי לא הוכחה טענת הנתבעים 1-2, שלפיה לו היה נאמר להם מפורשות כי עליהם לשלם בגין השימוש בדירה בתקופת פינוי החפצים, היו מוותרים על החפצים, ומותירים לבנה של התובעת את מלאכת הפינוי. הנתבעים 1-2 ביקרו בדירה לפני שנפטר האב, ידעו כי בדירה חפצים רבים, קיוו למצוא חפצים בעלי ערך כספי או רגשי, הוציאו לדבריהם הוצאות מרובות לצורך זה – ואין זה סביר כי היו מוותרים על כך בשל דרישה לתשלום דמי שימוש בגין תקופה זו.
11. מנגד, טענו הנתבעים 1-2, בכתב ההגנה, בעדות הנתבע 2 ובסיכומיהם, כי מלכתחילה הוגשה התביעה חרף העדר יריבות ישירה בין נתבעים 1-2 לבין התובעת, עת המנוח לא הותיר עיזבון מלבד המיטלטלין, ועת הנתבעים 1-2 לא הוכרזו יורשים.
12. עוד נטען, כי התביעה הוגשה מלכתחילה כאמצעי לחץ בסכום מופרז – בין בהיעדר ראיות ובין בהיעדר עילה – ובהליך הכרוך בעלויות משמעותיות, להבדיל מתביעה קטנה, או מהגשת בקשה לצו ירושה על ידי התובעת, כבעלת עניין.
13. אשר לדרישה לתשלום דמי שימוש ראויים, נטען, כי פינוי הדירה התברר סבוך, משנמצאו בה כ-8 טונות של חפצים.
14. בנוסף, נטען, כי מצד התובעת ניתנה הסכמה, באמצעות בנה, להמתין עד לסיום הפינוי, בלא כל התייחסות לחובות כלשהם בהם יישאו הנתבעים – בין חובות קודמים ובין כאלה הכרוכים בפינוי הדירה.
15. במילים אחרות, ממילא מדובר, לשיטת הנתבעים 1-2, באורכות מוסכמות לפינוי, שניתנו בהבנה הדדית, בלא כל דרישה לחיוב בתשלום כלשהו – שאם הייתה מועלית – היו מחזירים הנתבעים את מפתח הדירה באופן מידי, ומותירים את התובעת להתמודד עם פינוי החפצים.
16. כמו כן, נטען, כי המיטלטלין הושלכו ברובם לאתר פסולת וחלקם, כגון בגדי המנוח, נתרם לצדקה, משכפי הנראה בת זוגו של המנוח, שאותה לא הכירו, נטלה מהדירה, עוד קודם לכן, את כל חפצי הערך (ככל שהיו כאלה).
17. לטענת הנתבעים 1-2, הם לא התעשרו, לפיכך, מהפינוי, שאף דרש מהם השקעה של זמן רב והוצאות כספיות משמעותיות, בסך של 4,278 ₪.
18. לטענתם, בנסיבות שפורטו, לא עומדת לתובעת עילה נגדם מכוח דיני עשיית עושר, ואף מדובר, לשיטת הנתבעים, בהסכמה לרישיון חינם במקרקעין, השולל זכאות לדמי שימוש. לעניין זה הפנו הנתבעים בעיקר לפסקי הדין בע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210 (1977) ובבג"ץ 45/71 קרושבסקי נ' ראש העיר, חברי המועצה ותושבי העיר תל-אביב-יפו, פ"ד כה(1) 792 (1971). 
19. בנוסף, נטען, כי הסכם השכירות שצורף לתביעה, אשר תוקפו פג זה מכבר, נוקב בסכום דמי שכירות של 750 דולר ארה"ב לחודש בלבד, כך שגם הסך הנטען לעניין זה מופרז.
20. לאחר שעיינתי בחומר הרלבנטי ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.
21. בשים לב לכך שמדובר בתביעה בסדר דין מהיר ולהוראות התקנות לעניין זה, תנומק מסקנה זו באופן תמציתי.
22. כאמור, התביעה נגד נתבע 3, ובכל הנוגע לחובות נטענים שהותיר בגין שכירת הדירה, נמחקה.
23. המחלוקת שנותרה בין הצדדים מתייחסת, אם כן, אך ורק לשאלה האם זכאית התובעת לדמי שימוש ראויים מהנתבעים 1-2 בגין אחזקתם בדירה, בימים 1.2.2015-8.3.2015.
24. לעניין זה, כפי שפורט לעיל, אין למעשה מחלוקת, כי הנתבעים 1-2 החזיקו בפועל בדירה, לצורך פינויה מחפצי אביהם המנוח, בתקופה שבין יום 1.2.2015 לבין יום 8.3.2015 (דמי שכירות שולמו עד יום 1.2.2015).
25. עוד אין חולק, כי הנתבעים 1-2 החזיקו בדירה ברשות התובעת – רשות אשר ניתנה באמצעות בנה.
26. אין גם חולק, כי הצדדים לא סיכמו ביניהם, האם ישולם לתובעת סכום זה או אחר בגין אחזקת הדירה בתקופה זו, או אם לאו.
27. בנסיבות אלה, ונוכח נסיבות נוספות הנוגעות למקרה הספציפי, שיפורטו להלן, אני סבור, כי על הנתבעים 1-2 לשלם דמי שימוש ראויים בגין התקופה שבה החזיקו בדירה לצורך פינויה מחפצי אביהם המנוח.
28. על פי הפסיקה, זכותו של פלוני לקבלת דמי שימוש ראויים מאלמוני, בגין שימוש שעושה אלמוני בנכס מקרקעין שבבעלות פלוני, היא נגזרת של זכות הבעלות של פלוני באותו נכס. לעניין זה נקבע, כי הזכות לדמי שימוש היא נגזרת של זכות הבעלות, שהרי מהותה של הבעלות במקרקעין היא האפשרות "להחזיק במקרקעין, להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם" (סעיף 2 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969; ע"א 7156/10 חברת הירקון בע"מ נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 11.10.2012).
29. משכך, אני סבור, כפי שטענה התובעת, ובניגוד לעמדת הנתבעים, כי מקום בו עושה אלמוני שימוש בנכס של פלוני – גם אם בהסכמתו של פלוני – ברירת המחדל, כל עוד לא סיכמו הצדדים אחרת, וכל עוד לא מתקיימים שיקולים אחרים, התומכים בתוצאה אחרת, היא כי על אותו אלמוני לשלם לפלוני דמי שימוש ראויים בגין השימוש בכנס, וכי ההסכמה לעצם השימוש בנכס, אינה בגדר הסכמה מכללא לעשיית שימוש – חינם – בנכס.
30. פסקי הדין שאליהם הפנו הנתבעים לעניין זה, אין בהם כדי לבסס מסקנה אחרת.
31. ודוק, בפסקי הדין האמורים לא נדונה שאלת הטלת חיוב לשלם דמי שימוש על משתמשים במקרקעין כברי רשות. כך, בע"א 32/77 האמור, נדונה סוגיית יצירת רישיון לשימוש במקרקעין מכללא בהינתן התנהגות מסוימת מצד הבעלים ונבחנה השאלה הכיצד יש לבטלו; ובבג"ץ 45/71 האמור, נפסק, כי שימושם של העותרים בנכס נעשה ברשות על יסוד אישור מראש שניתן להם מהבעלים ועל רקע ראיות נסיבתיות שונות. עם זאת, השאלה האם צומחת לבעלים זכות לקבל דמי שימוש כתוצאה מאותו שימוש ברשות, לא נדונה בפסקי הדין האמורים. גם בפסקי הין הנוספים שאליהם הפנו הנתבעים 1-2 לעניין זה, אין כדי להועיל להם.
32. דמי השימוש הראויים בגין שימוש במקרקעין עשויים לייצג את רווחיו של המשתמש במקרקעין, ובמקרה כזה מקורו של החיוב בדמי שימוש ראויים מצוי בעיקרון הכללי של דיני עשיית עושר ולא במשפט (ראו למשל: ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד, פ"ד נג(4) 769, 778-775 (1999)). דיני עשיית עושר ולא במשפט מהווים ענף נפרד בדיני החיובים. הבסיס הרעיוני של דיני עשיית עושר הוא ברעיון השולל התעשרות אדם על חשבון חברו (דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך א, 3-7, (מהדורה שניה, 1998). על פי הוראת סעיף 1(א) לחוק חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: "החוק"), "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".
33. כידוע, לבית המשפט מוקנה שיקול דעת, האם לפטור את עושה השימוש בנכס, באופן מלא או חלקי, מתשלום דמי שימוש ראויים, בהתאם לסעיף 2 לחוק הקובע, כי "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".
34. השיקולים המנחים לעניין זה הובאו על-ידי כב' השופטת חיות [כתוארה אז] בעניין חברת הירקון שהוזכר לעיל [פס' 18], ולפיהם, "אותן נסיבות העשויות להצדיק פטור מחובת השבה, ניתנו מלכתחילה, ובמכוון, כרקמה פתוחה, העשויה לייבא אל תוך הוראת הפטור שיקולים משיקולים שונים. במסגרת זו, כך נפסק, נתון לביהמ"ש שיקול דעת רחב לשקול מגוון של שיקולים וביניהם התנהגותם של הצדדים, על רקע הנסיבות שקדמו להתקשרות, הנסיבות שאירעו במהלך תקופת ההתקשרות, ואף הנסיבות שהתרחשו לאחר מכן. כמו כן, ישקול ביהמ"ש את הנזק שייגרם מן ההשבה אל מול הנזק שייגרם בהעדר השבה, האשם היחסי ותום לבם של המעורבים".
35. אשר למקרה הנוכחי, אני סבור, כי אין לראות חובה על בעל הנכס, המאפשר פינוי דירה של דייר שנפטר בתוך תקופת השכירות, מבלי לציין מפורשות כי הוא דורש תשלום דמי שימוש בגין תקופת הפינוי, כמי שמוותר על זכותו לדמי שימוש ראויים בדירה במועדים האמורים (לעניין זה השווה לע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו(4) 35 (1992)) ולע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, פ"ד מז(2) 517, 527-526 (1993), שבהם נקבע כי לשם ביסוס הסכמה מכללא בדבר זכות המוקנית לפלוני, יש להצביע על דפוס התנהגות מתמשך, אשר לו שותפים שני הצדדים, וזאת במובחן מהתנהגויות אקראיות).
36. כמו כן, אין לראות בבעל נכס מעין זה, כמי שעליו לדרוש במפורש ובמפגיע תמורה או התחייבות אישית לתשלום מאת יורשיו הצפויים, שמתם מונח לפניהם, עת אלו מעוניינים בזמן נוסף בתוך אותה תקופה לצורך פינויה – והוא רשאי להניח כי מניעתו מתפיסת החזקה לצורך עמידה בנטל הקטנת הנזק הכרוך בהפרת חיוב תשלום דמי השכירות מצד המנוח – מטיל חיוב ישיר על היורש הפוטנציאלי המחזיק בדירה בתשלום דמי שימוש ראויים, בגובה דמי שכירות שהוסכמו בינו לבין המנוח.
37. במקרה הנוכחי, הנתבעים 1-2 הם שפנו לתובע וביקשו ממנו להמשיך להחזיק בדירה למשך זמן מה, לצורך פינויה מחפצי אביהם המנוח (ואין מדובר בדרישה של התובעת מהנתבעים).
38. כמו כן, החזקתם של נתבעים 1-2 בדירה סיפקה בידם הזדמנות לנבור בחפציו של המנוח, למיינם, ולאתר את אלו הנושאים ערך סנטימנטלי, או כספי, בעבורם (הנתבעים העידו בין היתר כי קיוו שאוסף בולים וספרים שנמצאו בדירה יתגלו בעלי ערך וכי פעלו בין היתר ממניעים סנטימנטליים), דבר שהוא כשלעצמו בגדר "טובת הנאה", או "התעשרות" (ראו והשוו: ע"א 186/77 סוכנויות (השכרת רכב) בע"מ נ' טרבלוס, פ"ד לג(1) 197, 206-205 (1978); עופר גרוסקופף אופקים חדשים במשפט – הגנה על כללי תחרות באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט 362-361 (תשס"ב)).
39. הנתבעים 1-2 אמנם טענו כי לא מצאו, בסופו של יום, דברי ערך בדירה, כך שהפינוי היה כרוך בהוצאה בלתי משתלמת מבחינתם. ואולם, ראשית, הטענה שלפיה הנתבעים השקיעו מזמנם, ממרצם ומכספם, לצורך פינוי "זבל" בלבד, ספק אם מסתברת. ושנית, גם בהנחה כי מדובר בטענה נכונה מהבחינה העובדתית, וכי הנתבעים הפעילו שיקול דעת מוטעה בקבלם על עצמם את פינוי הדירה, הרי שאין הדבר שולל מניה וביה את זכות הבעלים לקבלת דמי שימוש ראויים (ראו ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5) 297, 327 (1991)), אלא יש להתחשב בכך במסגרת הפעלת שיקול הדעת האמור בשאלה האם לפטור את הנתבעים, באופן חלקי, מתשלום דמי שימוש ראויים.
40. בנוסף בנסיבות המקרה הנוכחי, גם בהנחה כי בדירה אכן היו 8 טונות של חפצים, נוכח נטייתו הנטענת של המנוח לאגרנות, כטענת הנתבעים (דבר שעל פי עדות הנתבע 2 בחקירתו הנגדית היה ידוע לו מראש לפחות באופן חלקי, שכן ביקר בדירה עובר לפטירת אביו), סביר כי פינוי – ובפרט פינוי חסר אבחנה – שהיה נעשה ביעילות, היה מסתיים בזמן קצר משמעותית (כאמור שתי מכולות מתוך השלוש פונו עד יום 4.2.2015).
41. הנתבעים גם יכולים היו להעריך, כי בכוונת התובעת להשכיר את הדירה פעם נוספת, או לעשות בה שימוש מועיל אחר, וכי הם מחזיקים בה באופן המונע ולכל הפחות מגביל את קידומם של השכרה או שימוש אחר כאמור.
42. לבסוף, על רקע הצורך בעריכת בירור בחפציו הרבים מאוד של המנוח, תקוות הנתבעים לאתר חפצי ערך בדירה, וההשקעה שלטענתם השקיעו בפינוי, האפשרות שלפיה לו היו הנתבעים מתבקשים לשלם דמי שימוש בגין תקופת הפינוי, היו הנתבעים מחזירים מידית את ההחזקה בדירה, ומוותרים על האפשרות לעסוק בפינוי, נראית סבירה פחות.
43. נוכח האמור, אני סבור, כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים עבור השימוש בדירה בתקופה שבין יום 1.2.2015 לבין יום 8.3.2015.
44. בטענות הנתבעים 1-2 שלפיהן התביעה הוגשה כמעין נקמה על כך שחזרו בהם מכוונתם לפעול באמצעותו להוצאת צו ירושה, לאחר שבנה של התובעת איים כי כך ייעשה, אין כדי לשנות ממסקנה זו. טענות אלה לא הוכחו, ודומה כי נתבע 2 אף אישר, למעשה, בחקירתו הנגדית, כי אינן נכונות (ותלונה שהוגשה לעניין זה ללשכת עורכי הדין נגד בנה של התובעת נדחתה, כאמור, על ידי הלשכה). ודוק, בנה של התובעת ככל הנראה אמנם קיווה כי מלוא החובות הנטענים, המיוחסים לשלושת הנתבעים, יושבו לתובעת באמצעות הוצאת צו ירושה, הציע את עזרתו בכך, והגיש את התביעה לאחר שנוכח כי אין בכוונת הנתבעים 1-2 לפעול במישור זה. ואולם, בכך – בשונה מהנטען על ידי הנתבעים – אין כל פסול.
45. ואשר לשיעור דמי השימוש, חקירתו הנגדית של בנה של התובעת בידי ב"כ הנתבעים העלתה כי אין מחלוקת של ממש כי המנוח מסר לתובעת, משך תקופה ארוכה, שיקים חודשיים על סך 4,000 ₪ האחד, בגין דמי שכירות (הגם שאלה לא הוצגו לבית המשפט). עדותו של בנה של התובעת הייתה אמינה בעיניי ואני מקבל אותה גם לעניין זה, וזאת חרף העובדה שההסכם משנת 1999, נוקב, כאמור, בתשלום דמי שכירות חודשיים בסך של 750 דולר ארה"ב בלבד.
46. עם זאת, בנה של התובעת אמנם טען כי הסך האמור לא כלל תשלומים בגין ארנונה וחשבונות נוספים, אך לא הובהר מיהו הגורם ששמו דווח לגורמים הרלוונטיים, כגון העירייה וחברת החשמל, האם השוכר, או המשכירה – עת במסמך בכתב המלמד על תשלום החוב לחברת החשמל כפי שהוגש לבית המשפט, מכסה הקבלה המודבקת את שמו של החייב בחשבון. כמו כן, עיון בסעיף 21 להסכם השכירות מיום 2.11.1999, מלמד כי באותו שלב, טרם נעשתה הפרדה טכנית בין חיובי המים והחשמל של הדיירים בבניין, כי המנוח נדרש לשלם חשבונות יחסיים לצריכה, וכי הוסכם כי הארנונה תשולם בנפרד לבעלי הדירה, שעל שמם יישאר הרישום. לא הובהר, האם נתוני היסוד האמורים השתנו עם הזמן – קרי האם נעשתה ההפרדה, והאם מנגנון ההתקשרות השתנה באופן בו המנוח נרשם כמחזיק בדירה ושילם את תשלומי הארנונה ישירות לעירייה (עת דמי הארנונה אינם משתנים תדירות לאורך השנים ואינם תלויי צריכה). מחדל ראייתי זה פועל לחובת התובעת, בכל הנוגע לדרישתה להוסיף לדמי השימוש הראויים, חיובים בגין חשמל וארנונה עבור אותה תקופה.
47. בנוסף, ראיתי לנכון להפחית מדמי השימוש הראויים את הוצאותיהם המוכחות של הנתבעים בגין הפינוי, וזאת בשים לב לכך שאלמלא היו מוצאים הנתבעים 1-2 הוצאות אלה, היה על התובעת, ככל הנראה, לעשות כן (הנתבעים לכאורה יכולים היו ליטול מהדירה חפצי ערך בלבד, ככל שהיו כאלה, ולא מכולות שלמות של חפצים, ולהותיר את התובעת, לכל הפחות, עם חלק ממלאכת הפינוי). לעניין זה הוצגו ראיות בכתב לחיובי אשראי מן החודשים מרץ ואפריל 2015 המתייחסים לעלויות שתי מכולות אשפה, בעלות של 826 ₪ כל אחת (האחת בתשלום אחד – והשנייה בשני תשלומים; אין בדיווחים התייחסות למכולה שלישית). העלויות שעניינן תשלום נטען בגין פועלים – לא בוססו, ועלויות שעניינן "בזבוז זמן" של הנתבעים עצמם, אף הן לא הוכחו, וממילא לא ראיתי לנכון להפחיתן, נוכח המפורט לעיל, מדמי השימוש הראויים.
48. במצב עניינים זה חייבים הנתבעים 1-2 לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בשיעור של 4,000 ₪ לחודש, לתקופה שבין יום 1.2.2015 ועד יום 8.3.2015, קרי, סך של 5,100 ₪. מסכום זה יש להפחית את עלותה המוכחת של פינוי הדירה, בסך של 1,652 ₪.
49. סיכומו של דבר ישלמו הנתבעים 1-2 לתובעת סך של 3,448 ₪, וכן הוצאות משפט בסך של 750 ₪, בתוך 30 ימים.
50. בנוסף יישאו הנתבעים 1-2 בשכר טרחת עורכי דין התובעת בסך של 3,000 ₪, סכום שגם הוא ישולם בתוך 30 ימים. מדובר בשכר טרחה על הצד הנמוך, חרף העובדה שנוהל הליך הוכחות, וזאת בשים לב לכך שהתביעה צומצמה במהלך הדיון לסכום הנמוך יחסית שבו חויבו בסופו של יום הנתבעים 1-2.

ניתן היום, י"ז ניסן תשע"ח, 02 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.