לפניי תביעה כספית מיום 27.9.16 ע"ס 50,603 ₪ בגין נזקי רכב-רכוש בתאונת דרכים (נטענת) מיום 2.3.15. התביעה הוגשה והתבררה בסדר דין מהיר.

ביום 14.3.18 נערכה בפניי ישיבת הוכחות שבה נשמעו ראיות הצדדים. בתום הישיבה הוחלט על הגשת סיכומי טענות בכתב, וכל הצדדים אכן הגישו סיכומיהם, לרבות סיכומי תשובה.

יצוין כי ביום 6.12.17 נערכה בפניי ישיבה קודמת, שבה לא נשמעו ראיות, בשל אי-התייצבות עד ההגנה היחיד שהוזמן לאותו דיון, הנהג מר נתן אפרמוג, לאותו דיון. באותו דיון ביקש ב"כ הנתבע להוציא צו הבאה נגד אותו עד הגנה שלא התייצב, אך לאחר התייחסותי לבקשה זו בפרוטוקול הדיון, נזנחה הבקשה, ועד זה התייצב לבסוף לדיון השני ביום 14.3.18.

מדובר בתביעת תחלוף (שיבוב) עפ"י סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, כלומר תביעה שבה נכנסה חברת הביטוח התובעת בנעלי המבוטח שלה (הניזוק הישיר), לאחר ששילמה לו תגמולי ביטוח בגין התאונה מושא התביעה עפ"י חוזה הביטוח שביניהם, והגישה, לאחר שזכות הפיצוי בנזיקין של המבוטח כנגד הנתבעים המזיקים עברה אליה כאמור, את תביעת הנזיקין הכספית שבנדון.

הנתבעת נתבעה בכתב התביעה כמחזיקה ו/או כבעלים ו/או כמתירת השימוש ברכב הנתבעת. יצוין כי את הנתבעת מייצג עו"ד מטעם מבטחת הנתבעת (ורכב הנתבעת) בביטוח אחריות רלוונטי – הכשרה חברה לביטוח בע"מ.

הרכבים המעורבים בתאונה

בתאונה מעורבים שני רכבים:

• רכב התובעת – רכב פרטי מתוצרת קיה (ספורטאג') ש.י. 2014 מ.ר. 7527931.
• רכב הנתבעת – מונית שירות (מיניבוס) מ.ר. 8085925.

המחלוקת

בכתב ההגנה מועלית בהדגשה ובהבלטה טענת הגנה עיקרית ספציפית, לפיה "רכב הנתבעת לא היה מעורב כלל בתאונה המוכחשת מכל וכל", ופרט לה הועלו טענות הגנה כלליות וסטנדרטיות (חלקן טענות חלופיות), המכחישות את כל הנטען בכתב התביעה ואף טוענות כי התאונה נגרמה באחריות התובעת או מי מטעמה וכי לנתבעת אין כל אחריות או חבות לפצות את התובעת בגין הנזק נושא התביעה.

במישור הנזק ושיעורו אין, למעשה, מחלוקת, והנתבעת גם לא הציגה חוות דעת שמאי נגדית לחוות דעת השמאי מטעם התובעת שצורפה לכתב התביעה ואף לא ביקשה לחקור את השמאי מטעם התובעת. שיעור הנזק הנתבע מוחזק אפוא להיות בלתי שנוי במחלוקת.

הראיות שהציגו הצדדים

• כתבי הטענות, על נספחיהם.
• סדרה של מאות תמונות בצבע של נזקי רכב התובעת, שצולמו ע"י שמאי התובעת. התמונות הוגשו לתיק לאחר הדיון ביום 14.3.18.
• עדויות שלושה עדים מטעם שני הצדדים בדיון ביום 14.3.18 בפניי: מטעם התובעת – גב' ילנה סולודוחין, כנהגת רכב התובעת; ומטעם הנתבעת – מר נתן אפרמוג, כנהג רכב הנתבעת, ומר דוד שמאי, בנה של הנתבעת, כמבוטח בפוליסה הביטוח שהוציאה הכשרה חברה לביטוח בע"מ.
• סרטון שצולם מתוך רכב התובעת ושתיעד את התאונה בזמן אמת (ראו הערת ביהמ"ש בעמ' 12-11 לפרוטוקול, שבה פירטתי בהרחבה את מה שנראה בסרטון בזמן צפייה חוזרת בו באולם).

הכרעה

דין התביעה – להידחות.

שוכנעתי היטב, כי התאונה נגרמה באשמתה הבלעדית של נהגת רכב התובעת, בכך שהתנגשה בחוסר זהירות ו/או בחוסר תשומת לב ברכב הנתבעת מאחור, ללא כל אשם מצד נהג רכב הנתבעת. עוד שוכנעתי, כי, בנסיבות, אין בכך שהנתבעת טענה בכתב ההגנה (באופן תמוה יש לומר) טענה בלתי נכונה לפיה רכב הנתבעת כלל לא היה מעורב בתאונה, כדי להצדיק את קבלת התביעה, חרף אשמתה הברורה והבלעדית של נהגת רכב התובעת בקרות התאונה.

נימוקיי בתמצית

• בהינתן הסרטון האותנטי והברור של התאונה, שתוכנו הוצג על-ידי בהרחבה בהערת ביהמ"ש הנ"ל בפרוטוקול, לא יכולה לטעמי להיות ביום הזה עוד כל מחלוקת, לא באשר לעצם עובדת מעורבות רכב הנתבעת בתאונה ולא באשר לעובדה כי נהגת רכב התובעת, היא לבדה, אשמה בקרות התאונה. בסרטון נראית בבירור רב הפגיעה של רכב התובעת ברכב הנתבעת מאחור. בסרטון נראה גם בבירור, כי הפגיעה הנ"ל התרחשה בנסיבות של חוסר זהירות ו/או של חוסר תשומת לב של נהגת רכב התובעת, וזאת לאחר שרכב הנתבעת עבר אל נתיבה לפניה (נהגת רכב התובעת אפשרה לו זאת), ולאחר, שכתוצאה מעצירת פתאום של רכב הנתבעת (בשל חצייה של הולך רגל מעבר חציה שהיה לפני רכב הנתבעת), התנגש בו רכב התובעת מאחור, כאשר התרשמותי הברורה היא שאותה התנגשות מאחור לא הייתה תולדה של מעבר הנתיב שבוצע לפני התאונה, אלא של חוסר זהירות/תשומת לב של נהגת רכב התובעת.
• מדברי נהגת רכב התובעת בעדותה במשפט, על כך שהייתה עובר לתאונה תחת הרושם המוטעה שרכבה מידרדר לאחור (למרות שלחצה על בלם רכבה), ניתן בהחלט להבין ולהסיק, כי היא לחצה על דוושת הגז (כדי לבלום את ההידרדרות המדומיינת וכדי לנוע קדימה), ובעשותה כך, התנגשה ברכב הנתבעת מאחור. בהקשר זה יצוין, כי הנהגת נמנעה בעדותה מלשלול את הטענה שהיא לחצה בטעות על דוושת הגז (במקום על דוושת הבלם), ואמרה כי אינה זוכרת.
• מכל תיאור ההתרחשויות של נהגת רכב התובעת, על אודות מה שקרה בעקבות התאונה, ניכר כי ראתה עצמה אשמה בתאונה, ולכן גם לא לקחה את פרטי רכב הנתבעת. הנהגת, בהגינותה, אישרה בעדותה כי אכן אפשרה לרכב הנתבעת להיכנס לנתיבה לפניה ואף כי האיצה לעברו ופגעה בו תוך כדי תאוצה, והדברים מדברים בנסיבות בעד עצמם.
• אין חולק כי לרכב הנתבעת לא נגרם בתאונה נזק, ואפשר שעובדה זו מסבירה את חוסר התיעוד אצל הנתבעת.
• בסעיף 7.4 לכתב ההגנה נרשם כך: "הנתבעת תטען כי בסרטון המדובר לא רואים כל פגיעה". ובכן, מלבד העובדה שתוכן אמירה זו לא נכון, אמירה זו מהווה אישור מובהק לכך שהסרטון היה קיים בידי הנתבעת ומבטחתה עוד בטרם הגשת כתב ההגנה ביום 13.6.17. אך, מאחר ששני הצדדים גם יחד לא גילו ולא צירפו לכתבי הטענות שלהם את מסמכי המגעים שמן הסתם קיימו בטרם הגשת התביעה המשפטית, לא ברור מתי ובאיזה אופן הועבר לראשונה הסרטון הנ"ל לידי הנתבעת ומה דובר בין הצדדים בעבר לגבי הסרטון, כאשר התובעת לא מזכירה כלל בכתב התביעה ובנספחיו את אותו סרטון.
• יצוין כי הנתבעת (ונכון יותר מבטחת הנתבעת) לא הגישה ולא צירפה בשום שלב את טופס ההודעה על התאונה שמן הסתם נמסר לה והיה קיים בידיה (לצורך בירור החבות הביטוחית), גם אם בטופס מוכחשת מעורבות בתאונה. שני הצדדים לא התייחסו לעובדה זו בדיונים, ולכן לא אתעכב על כך.
• מבחינה משפטית ובנסיבות, אין בעובדה שהוכח כי טענת ההגנה העיקרית של הנתבעת אינה נכונה כדי להצדיק את קבלת התביעה, חרף כך שנהגת רכב התובעת אשמה בלעדית בקרות התאונה, וזאת בשל אלה:
  • על התובעת להוכיח עובדות וטענות כתב התביעה כדי להיות זכאית לסעד המבוקש, והתובעת לא הוכיחה, לא את טענת העובדה שבסעיף 3 לכתב התביעה (לפיה רכב התובעת היה בעמדה בזמן התאונה, כאשר הנכון הוא שהוא היה בנסיעה קדימה והתנגש אגב כך ברכב הנתבעת) ולא את הטענה המשפטית לפיה התאונה התרחשה בשל סטיית ואחריות נהג רכב הנתבעת.
  • הנתבעת העלתה בכתב הגנתה, כאמור לעיל, גם טענות נוספות/חלופיות שבהן הכחישה את נסיבות התאונה הנטענות ואת אחריותה הנטענת (וייחסה האחריות לתובעת או למי מטעמה, משמע גם לנהגת רכב התובעת), כך שטענת הכחשת המעורבות בתאונה (שנפלה) אינה הטענה היחידה ואינה יכולה להיחשב כחזות הכול.
  • גם אם עפ"י דיני שינוי/הרחבת החזית יש לומר שהנתבעת שינתה חזית המחלוקת/הטיעון באופן בעייתי, הרי משעה שהתובעת לא מחתה על כך בשעת דיון ההוכחות (דיון שבו גם עדי ההגנה אישרו למעשה את מעורבות רכב הנתבעת בתאונה, גם אם לא בחפץ לב), השינוי הזה מותר וקביל ותקף, ואין בעצם קיומו כדי להגביל את הנתבעת רק לטענת הכחשת המעורבות בתאונה.
  • במקרה הנדון הצדק תובע להשמיע קולו באופן כה מובהק, עד שהוא גובר על כללי פרוצדורה וראיות רגילים כאלה ואחרים, כך שיהיה זה בלתי מוצדק וסביר בעליל לקבל תביעה, שהנטען בה הוכח כבלתי נכון, רק משום שגם הנטען בכתב ההגנה הוכח כבלתי נכון.

סיכום

התביעה נדחית.

נוכח העובדה התמוהה כי הנתבעת טענה בכתב הגנתה טענת הגנה מופרכת בעליל למרות שהסרטון היה בידיה באותה עת, ואף לא דאגה לבקש לתקן את כתב ההגנה בניגוד למצופה, לא אחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת. בהקשר זה אתוודה כי הייתה לי התלבטות, מאחר, שלהבנתי, גם התובעת והעדה מטעמה גרמו לעיסוק בתביעה מיותרת זו (שספק אם צריכה הייתה לבוא לעולם בשים לב לקיום הסרטון הברור), אך, בנסיבות ובסופו של יום, מצאתי שלא מוצדק לזכות את הנתבעת בהוצאותיה.

הגזברות תפעל לגביית המחצית השנייה של אגרת ביהמ"ש שטרם שולמה.

ניתן היום, כ"ב סיוון תשע"ח, 05 יוני 2018, בהעדר הצדדים.