הצדדים הסכימו, כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על נהגת התובעת אך נחלקו בשאלה האם יש להטיל על נהג הנתבעים אשם תורם המקים פיצוי לתובעת?

הרקע ותמצית טענות הצדדים

1. ביום 29.9.2015 אירעה תאונת דרכים, בין רכב התובעת בו נהגה חנה ישראל (להלן: "גב' ישראל") לבין רכב הנתבע 1, המבוטח על ידי הנתבעת 2.

התובעת הגישה תביעתה על סך 63,238 ₪ והתביעה שכנגד עומדת על סך 113,333 ₪.

1. בדיון שהתקיים בפניי ביום 27.2.18 הסכימו הצדדים, כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על נהגת התובעת, שאף הורשעה על פי הודאתה בהליך הפלילי, והמחלוקת כאמור הינה בשאלה האם יש לייחס לנתבע 1 אשם תורם ובמידה וייקבע שכן, האם הוא מקים עילת פיצוי לתובעת. נהגת התובעת שנסעה אחרי אוטובוס, ביצעה עקיפה שלו, עברה לנתיב הנסיעה הנגדי בו נסע הנתבע 1 וכך אירעה התאונה.
2. לטענת התובעת אומנם האחריות לקרות התאונה היא על נהגת התובעת שביצעה עקיפה ללא שדה ראיה, אך הנתבע 1 הבחין ברכב התובעת, ולא נקט בכל פעולה, ועל כן יש ליחס לו אשם תורם.
3. הנתבעים מנגד טענו, כי מדובר בתאונה בלתי נמנעת, וכי לא היתה שהות לנתבע 1 לפעול אחרת וזאת בשל המהירות בה נסעו הרכבים (80 קמ"ש), וכי אין לייחס אשם תורם המקים עילת תביעה.
4. מטעם הנתבעים הוגש נ/1 תיק החקירה במשטרה וכתב האישום כנגד גב' ישראל.

דיון והכרעה

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, ושמעתי את העדויות וטיעוני הצדדים בפניי, הגעתי למסקנה, כי יש להטיל על הנתבע 1 אשם תורם בשיעור של 10%, המקים עילת פיצוי לתובעת, ואלו נימוקי.
2. אין חולק, כי התאונה הייתה בלתי נמנעת.

עם זאת מצופה מנהג אשר מבחין בסכנה בדרכו, לפעול ככל יכולתו בשביל להפחית את הנזק. בעדותו במשטרה מיום 7.10.15 טען הנתבע 1 "פתאום הבחנתי מולי ברכב שיוצא לעקיפה של אוטובוס... עוד לא הספקתי כלום והתנגשנו". לעומת זאת, בעדותו בפני הודה, כי "היה רכב שהבהב שרוצה לעקוף אוטובוס והבהוב יצא ונכנס בי" (עמ' 5 שורות 1-2). בכך למעשה שינה את גרסתו הראשונית והודה, כי הבחין ברכב התובעת, עת יצאה לעקיפה.

בחקירתו הנגדית טען הנתבע 1, כי בלם את רכבו והסיט אותו ימינה, אך טענה זו עלתה רק במסגרת חקירתו הנגדית כך שמדובר בגרסה כבושה.

1. כאמור, האחריות לקרות התאונה מוטלת על נהגת התובעת. גם בהינתן שנהגת התובעת ביצעה עבירות תנועה והתאונה הייתה בלתי נמנעת, מצופה מהנתבע 1 שראה את הסכנה עוד בשלב שנהגת התובעת טרם יצאה לעקיפה של האוטובוס שנסע לפניה, לפעול להקטנת הנזק. הנתבע 1 לא טען שהיו בעיות בשדה הראיה, או כל סיבה אחרת שמנעה ממנו לראות את התובעת עם יציאתה לעקיפה המסוכנת ולנקוט בפעולה מצידו, אפילו בדרך של האטת נסיעתו והסטת רכבו עם היוודע הסכנה. בנסיבות אלה אני סבורה שיש להטיל על הנתבע 1 אשם תורם המקים אחריות (ולא אשם תורם בלבד) בשיעור של 10%.
2. לאור האמור אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2 לשלם לתובעת סך של 6,324 ₪, בצירוף אגרת בית משפט בסך 790.50 ₪, כשר העדה בסך 400 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 1,800 ₪, וזאת תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן ישא התשלום הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

אני מקבלת את התביעה שכנגד ומחייבת את הנתבעת שכנגד לשלם לתובעת שכנגד סך של 102,000 ₪, בצירוף אגרת בית משפט בסך 1,417 ₪, שכר העד בסך 400 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 10,200 ₪, וזאת תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן ישא התשלום הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית משפט המחוזי מרכז – לוד.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ג' ניסן תשע"ח, 19 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.