ניתן ביום 18 מרץ 2018

ב"כ מרדכי שי קריאף - עו"ד ח'אולה עאסי

ב"כ מדינת ישראל - עו"ד דנה מנחה

השופטת חני אופק גנדלר

1. לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופטת אביטל רימון אביטל קפלן ונציגי הציבור מר משה קרבצקי וגב' נירה גרין; סע"ש 13688-12-12), שבו נדחתה תביעתו של מר קריאף (להלן: המערער) לקבלת מענק פרישה וקצבת פרישה בעקבות פיטוריו ממשטרת ישראל (להלן: המשיבה). יחד עם זאת, התביעה לסעד חלופי, העמדתו לפני ועדה רפואית משטרתית (להלן: ועדה רפואית משטרתית או ור"מ), התקבלה כאמור בסעיף 76 לפסק הדין בו נאמר כך:

"אי לכך אנו מורים כי על הנתבעת להעמיד את התובע לפני ור"מ, על מנת שתבחן את מצבו הרפואי, בהתאם למסמכים הרפואיים שצורפו לבקשתו מיום 22/5/12 ועל פי מצבו הבריאותי נכון לאותו מועד, ותקבל החלטה בהתאם לסמכותה לפי פקודה 08.01.03 לפקודות מטא"ר, על תת סעיפיה.

לשני הצדדים שמורה הזכות לערער על ההחלטה שתתקבל כמפורט בפקודה 08.01.03 לפקודות מטא"ר. בכפוף להחלטה סופית שתתקבל בעניינו, יוכל התובע לשקול האם בכוונתו לנקוט בהליכים משפטיים לעניין פיטוריו, וזאת לפני הערכאות המוסמכות לדון בפיטוריו/שחרורו מן השירות".

1. ברקע הדברים נציין כי המערער שירת כשוטר במשטרת ישראל, וביום 26.1.12 הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו, בין היתר, ביצוע עבירות של הפרת אמונים, נטילת שוחד, מעשה מגונה, וזאת תוך שימוש בתפקידו הציבורי כשוטר. עקב כך ביום 6.3.12 החליט המפכ"ל להוציא את המערער לחופשה כפויה, וזאת במקביל לפתיחה בהליך לפיטוריו. בחודש אפריל 2012 החליט המפכ"ל לפטר את המערער משירות במשיבה וזאת על רקע אי התאמתו לנוכח העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. מאחר ופיטורי המערער טעונים אישור השר לביטחון פנים נפתח הליך קבלת אישור זה. בין לבין, ביום 7.5.12 – בעקבות טענות המערער כי חלה אצלו תגובה נפשית קשה עקב הצפה בזיכרונות ומראות קשים ממהלך שירותו - הוחלפה החופשה הכפויה בחופשת מחלה. ביום 22.5.12 הגיש המערער למשיבה בקשה בצירוף חוות דעת פסיכיאטרית, להעמידו לפני ועדה רפואית משטרתית לצורך בחינת זכאותו לפרישה לגמלאות מטעמי בריאות, ובקשתו זו נדחתה. בחודש ספטמבר 2012 נתן השר לביטחון פנים את אישורו לפיטורי המערער, וביום 11.10.12 נמסר למערער כי הוחלט לפטרו וכי פיטוריו ייכנסו לתוקפם בחלוף חודש ימים, היינו ביום 11.11.12. מספר ימים לאחר שנמסרה למערער ההודעה בדבר פיטוריו הצפויים הוא הורשע על סמך הודייתו במסגרת עסקת טיעון בחלק ניכר מן האישומים שיוחסו לו בכתב האישום, קרי סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין; שתי עבירות של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, עבירה של הפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין; וארבע עבירות של נטילת שוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין. על המערער נגזרו – במסגרת ערעור על קולת העונש – שלושים וששה חודשי מאסר בפועל ושנים עשר חודשי מאסר על תנאי, וכן הוא חויב בפיצוי המתלוננות.
2. ביום 6.12.12 הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי לעבודה ובגדרה תבע תשלום מענק פרישה וקצבת פרישה. ביום 6.1.14 הגיש המערער בקשה לתיקון כתב התביעה "באופן שתתווסף לו עילה נוספת של זכאות המבקש לקבל קצבה ומענק פרישה בשל מצב בריאותי לקוי .." (להלן – התביעה המתוקנת). ביום 10.2.14 התנגדה המשיבה לתיקון המבוקש, שכן - כך טענה - המדובר בעילה שונה וחדשה ביחס לעילת התביעה המקורית; הבקשה הוגשה בשיהוי כבד ובחלוף למעלה משנה מאז הגשת כתב התביעה המקורי; הבקשה אינה נתמכת בתצהיר. בית הדין האזורי התיר את תיקון כתב התביעה, וביום 12.2.14 הוגש כתב תביעה מתוקן ובגדרו בקש המערער סעד נוסף לפיו בקשתו לפרישה מטעמים רפואיים תובא בפני ועדה רפואית משטרתית. ביום 3.3.14 הגישה המשיבה כתב הגנה מתוקן ובגדרו טענה, בין היתר, כי העילה מושא כתב התביעה המתוקן אינה מצויה בסמכות בית הדין לעבודה (ראו סעיפים 59-72 לכתב ההגנה המתוקן) וכי יש לדחות את התובענה מטעמי שיהוי (ראו סעיפים 79י' ו 80 לכתב ההגנה המתוקן). נציין כי הטענה להעדר סמכות עניינית נטענה על בסיס סעיף 93א לפקודת המשטרה הקובע כי:

"תובענה הבאה להתנגד לשימוש בסמכויות הנתונות לפי פקודה זו לעניין מינויו של קצין משטרה בכיר, קביעת שוטר לתפקיד, העברתו מתפקיד לתפקיד או ממקום למקום בתפקיד, העלאתו בדרגה או הורדתו מדרגתו, השעייתו מתפקידו, פיטוריו מן החיל, הארכת שירותו מחמת שעת חירום, עיסוקו בעבודה מחוץ לתפקידיו במסגרת המשטרה, או שחרורו מן השירות – לא תיחשב כתובענה הנובעת מיחסי עובד ומעביד לעניין סעיף 24 לחוק בתי הדין לעבודה, תשכ"ט-1969."

1. ביום 1.8.16 ניתן פסק הדין בתביעתו של המערער, אשר דחה את תביעת המערער לקבלת מענק פרישה וקצבת פרישה, וקבל את תביעתו להעמידו בפני ועדה רפואית משטרתית. להלן נתייחס לשני חלקי פסק הדין.

מענק פרישה וקצבת פרישה

1. המערער טען בתביעתו כי ההוראות הנורמטיביות הספציפיות החלות עליו הן פקודות מטא"ר, ועל פיהן במועד פרישתו נקבע גיל 40 כגיל הפרישה המינימאלי במקרה של פיטורי שוטר. הוראות פקודות מטא"ר, כך נטען בתביעה, עדיפות על פני ההוראות הקבועות בחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), תש"ל-1970 (להלן – חוק הגמלאות). עדיפות נורמטיבית זו בקש המערער לבסס באמצעות סעיף 9ג לפקודת המשטרה, הקובע כי:

"(א) לעניין פקודה זו רואים את פקודות משטרת ישראל כדינים.

(ב) הייתה סתירה בין הוראות המשטרה ובין פקודות המטה הארצי – עדיפות הוראות המשטרה; הייתה סתירה בין פקודות המטה הארצי ובין פקודה אחרת – עדיפות פקודות המטה הארצי".

1. מקור נורמטיבי נוסף שנטען על ידי המערער לעדיפותן של פקודות מטא"ר על פני חוק הגמלאות הוא סעיף 107(א) סיפא לחוק הגמלאות קובע כי "הוראות חוק זה לא יחולו... על עובד המדינה אשר הזכויות הקשורות במותו או ביציאתו לקצבה נקבעות בחיקוק אחר" (ההדגשה שלנו).
2. טענות המערער בדבר עדיפותן של פקודות מטא"ר על פני חוק הגמלאות נדחו על ידי בית הדין האזורי. בית הדין האזורי קבע כי "נקודת המוצא בהענקת זכויות לפי חוק הגמלאות היא שאין הרשות הממונה על ביצוע החוק, מוסמכת להיטיב עם עובד פלוני בכל הנוגע לזכאות לקצבה. אם כך נקבע לגבי הרשות המממונה על ביצוע החוק, מקל וחומר שהמעסיק, ובענייננו משטרת ישראל באמצעות המפכ"ל, איננה מוסמכת באמצעות פקודות פנימיות להעניק לשוטרים זכויות מיטיבות שלא בא זכרן בחוק הגמלאות" (סעיף 30 לפסק הדין). הטענה לעדיפות פקודות מטא"ר מכוח סעיף 9ג(ב) לפקודת המשטרה נדחתה, ונפסק כי על יסוד פסיקתו של בית המשפט העליון יש לפרש את המילים "פקודה אחרת" כפקודה אחרת של המשטרה ולא בכל דבר חקיקה שהוא (סעיף 31 לפסק הדין). בהמשך, נקבע כי גם בהוראת סעיף 107(א)(1) לחוק הגמלאות לא יכול המערער למצוא ישועה. זאת, כיוון שפקודות מטא"ר אינן מהוות "חיקוק אחר", וכלשונו של בית הדין האזורי "סעיף 9א(א) לפקודת המשטרה שהעניק למפכ"ל את הסמכות להוציא את פקודות המטא"ר קובע כי הסמכות שניתנה למפכ"ל להוציא פקודות היא רק לעניינים פנימיים של המשטרה. ברי איפוא כי לא מדובר בסמכות להוציא פקודות הדנות בעצם הזכאות לקצבה לפי חוק הגמלאות ותנאיה, כך שגם מטעם זה, ברי כי פקודות המטא"ר, אינן יכולות להוות "חיקוק אחר" אליו מפנה חוק הגמלאות. ואם באמור לעיל לא סגי, נזכיר כי סעיף 9ג(א) שקובע כי רואים את פקודות משטרת ישראל כדינים, קובע זאת אך לעניין פקודת המשטרה, ובלשון הסעיף: "לעניין פקודה זו רואים את פקודות משטרת ישראל כדינים", כך שאף מטעם זה, אין בפקודות המטא"ר, כדי להוות "חיקוק אחר" לעניין סעיף 107(א) לחוק הגמלאות" (סעיף 33 לפסק הדין). על יסוד אלה נדחתה תביעת המערער לקצבת פרישה ומענק פרישה מכוח הטענה בדבר עדיפותן הנורמטיבית של פקודות מטא"ר על הוראות חוק הגמלאות. וכך נאמר:

"אי לכך התוצאה היא שהמקור הנורמטיבי הקובע את זכויות התובע לפרישה הוא חוק הגמלאות ולא האמור בפקודות מטא"ר.

משזו מסקנתנו, איננו נדרשים למחלוקת שנפלה בין הצדדים בשאלה האם גיל הפרישה שהיה נקוב בפקודות מטא"ר במועד פיטוריו של התובע מקורו בטעות, או שמא כטענת התובע, המדובר בכוונת מכוון להעניק לשוטרים זכויות עדיפות על פני הזכויות הקבועות בחוק הגמלאות, שכן ממה נפשך: לאור כל המבואר לעיל, ברי כי גם אם מאן דהוא, ציין בפקודות מטא"ר את גיל 40 כגיל הפרישה לשוטרים בכוונת מכוון ומתוך רצון להיטיב עם השוטרים - אין בפקודות מטא"ר כדי לגבור על הוראות חוק הגמלאות".

בהמשך דחה בית הדין האזורי את טענת המערער לקיומו של נוהג להוצאת שוטרים לגמלאות עקב פיטורים בגיל 40, שכן זה לא הוכח (סעיף 37 לפסק הדין); את הטענה להיות הוראות פקודת מטא"ר הבטחה שלטונית בת אכיפה (סעיף 38 לפסק הדין) וכן את הטענה לאפליה פסולה (סעיף 39 לפסק הדין).

1. בערעורו בפנינו שב וטוען המערער כי יש לפרש הוראות פקודת מטא"ר כגוברות על הוראות חוק הגמלאות וכי פיטוריו לאחר 16 שנות שירות, כשהוא בן למעלה מ- 40 – אמורות לזכות אותו בקצבת פרישה ומענק פרישה. זאת, בין אם מכוח עדיפותן, נוהג, הבטחה שלטונית או הסכם אחר.
2. לאחר עיון בטענות המערער החלטנו לדחות את ערעורו כנגד חלק זה של פסק הדין, וזאת על יסוד טעמיו של בית הדין האזורי מכוח תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991. נבקש להדגיש כי פסק דינו של בית הדין האזורי בהיבט זה מפורט ומנומק, ועולה בקנה אחד עם עקרונות פרשניים בסיסיים שבהם ניתן ביטוי לפרמידת הנורמות במשפט המינהלי, קרי עליונותם של דברי חקיקה ראשית שקבעה הכנסת, ובעניינו חוק הגמלאות, על פני פקודות מטא"ר, שהוצאו על ידי המפקח הכללי מכוח סעיף 9א לפקודת המשטרה. הפרשנות לה טוען המערער אינה עולה בקנה אחד עם מבנהו של סעיף 9ג, הנותן עדיפות לפקודות המטא"ר על פני פקודת אחרת אך לא על פני הוראות המשטרה. משמע, ה"פקודה האחרת" שבסעיף 9ג הינה כזו המצויה במדרג נורמטיבי נמוך יותר הן מהוראות המשטרה והן מפקודות המטא"ר. דירוג כזה בעל היגיון שעה שעסקינן במידרג פנימי בין נורמות מינהליות שונות שהוצאו בהקשר לניהולה הפנימי של המשטרה, ואין לה מקום והיגיון ביחס לחקיקה ראשית שחוקקה הכנסת ואשר היא בעלת תחולה רחבה וכללית. דברים אלה יפים גם בהקשר לסעיף 107(א) לחוק הגמלאות. לפיכך, דין ערעורו של המערער המופנה כנגד דחיית תביעתו לקבלת מענק פרישה וקצבת פרישה - להידחות.

עמידה בפני ועדה רפואית משטרתית

1. המערער בקש בתובענה המתוקנת סעד של העמדתו בפני ועדה רפואית משטרתית. בית הדין האזורי נעתר לבקשה זו תוך שדחה את טענת המשיבה בדבר היעדר סמכותו העניינית להידרש לסעד זה.

בית הדין האזורי קבע כי מהלך של פרישה מטעמים רפואיים חלף פיטורי אי התאמה אינו מצוי בסמכות בית הדין לעבודה, וכלשונו (סעיף 55 לפסק הדין):

"אילו חלק זה של התביעה, היה עוסק בתקיפת שיקול דעתו של המפכ"ל בהחלטתו שלא להתיר את פיטורי התובע מחמת מצב בריאות לקוי, ניתן היה לקבוע על פניו כי מדובר בנושא שאינו מסור לסמכותו של בית דין זה.

דא עקא, שבענייננו הסוגיה אינה פשוטה כלל ועיקר, שכן טענת התובע היא שמלכתחילה נמנע ממנו שלא כדין ובחוסר סמכות לעמוד בפני ור"ם, ועתירתו היא אך לאפשר לו לעמוד לפני ור"ם, מבלי שהתבקש לעניין זה סעד נוסף.

ברי לנו כי בקשת התובע לעמוד בפני ור"ם, לא נועדה לשם עצם העמידה בפני ור"מ, אלא כדי להוביל בהמשך, ובכפוף להחלטתה של הוועדה, למהלך של פרישה מטעמי בריאות (שכאמור הוא עצמו אינו מצוי בסמכות בית דין זה)".

בהמשך, אף ציין בית הדין האזורי כי בפסיקתו של בית המשפט העליון "הדגש הושם על כך שגם אם מבחינה פורמאלית המדובר בדיון בזכאותו של העותר לשכר, הרי שמהבחינה המהותית יידרש בית הדין לעבודה לדון ולהכריע בעניין תקפות פיטוריו של העותר, שעה שנושא זה הוצא בדבר חקיקה ספציפי מתחום סמכותו של בית הדין." (סעיף 57 לפסק הדין).

חרף זאת, קבע בית הדין האזורי כי הבקשה להעמיד את המערער בפני ועדה רפואית משטרתית מצויה בגדרי סמכותו. וכך נומקה החלטה זו (סעיפים 57-58):

"בענייננו לעומת זאת, והגם שברי לנו כי העתירה לעמוד בפני ור"ם, נועדה על מנת להוביל בהמשך, ובכפוף לתוכן החלטתה של הוועדה, למהלך של פרישה מטעמי בריאות, הרי שלצורך הדיון בשאלה האם בדין נשללה מהתובע האפשרות לעמוד לפני ור"ם, איננו נדרשים לדון בתקפות החלטה על פיטוריו/שחרורו או אי פיטוריו/שחרורו מהשירות של שוטר.

ודוק, החלטה כאמור, תוכל לעמוד על הפרק רק ככל שהור"ם תמצא שהתובע לא היה כשיר להמשיך בשירות, בעוד שאם הור"ם תמצא שהתובע כן היה כשיר מבחינה בריאותית להמשיך בשירות, ממילא לא תתעורר שאלה נוספת.

נזכיר עוד, כי בענייננו כאמור המפכ"ל הורה ביום 12.9.12 על פיטורי התובע מטעמי אי התאמה, והתובע לא ביקש במסגרת ההליך שבנדון לשנות החלטה זו, אלא עתר כנגד עצם הסירוב לאפשר לו מלכתחילה לעמוד בכלל לפני ור"ם.

משאלו הם פני הדברים, אנו סבורים ששאלת עצם זכאותו של התובע לעמוד לפני ור"ם היא בפני עצמה, איננה נכללת בגדר העניינים שבסעיף 93א(א) לפקודת המשטרה, ולא הוצאה מתחום סמכותנו העניינית לדון בה".

11. כנגד קביעת בית הדין האזורי לפיה הסעד של העמדה בפני ור"מ מצוי בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה ערערה המדינה, ואת ערעורה החלטנו לקבל. הוראת סעיף 93א לפקודת המשטרה מיוסדת על ייחוד תפקידה של המשטרה והמבנה הארגוני ההיררכי המיוחד הנובע ממנו. משכך, קבע המחוקק הראשי, כי החלטות הנוגעות לניהול כוח האדם, קרי "מינוי קצין משטרה בכיר, קביעת שוטר לתפקיד, העברתו מתפקיד לתפקיד או ממקום למקום בתפקיד, העלאתו בדרגה או הורדתו מדרגתו, השעייתו מתפקידו, פיטוריו מן החיל, הארכת שירותו מחמת שעת חירום, עיסוקו בעבודה מחוץ לתפקידיו במסגרת המשטרה, או שחרורו מן השירות – לא תיחשב כתובענה הנובעת מיחסי עובד ומעביד לעניין סעיף 24 לחוק בתי הדין לעבודה, תשכ"ט-1969." משמע, על החלטות בעניינים אלה – לרבות החלטה על שחרור מהשרות - משקיפה הוראת סעיף 93א כעל החלטה מינהלית (האמורה כמובן לעלות בקנה אחד עם עקרונות הדין המינהלי המהותי והדיוני) ולא כעל החלטה ביחסי עבודה. ודוק, אין משמעות הדבר כי זכויות השוטר כעובד אינן זוכות למשקל בעת סיום העסקתו, שכן הן עשויות לבוא לידי ביטוי במסגרת האיזון הפנימי הנדרש מהחלטה במשפט המינהלי. אולם באיזון המהותי בין זכויות השוטר כעובד בכל הנוגע לסיום העסקתו לבין האינטרסים המוסדיים של המשטרה בשמירה על דמותה הערכית ומקצועיותה נוכח ייחודיות תפקידה והמבנה הארגוני הייחודי לה ניתן מרחב תימרון נרחב יותר לאינטרסים המוסדיים האמורים, והכל בהתאם לעקרונות המשפט המינהלי.

12. בהתאם לרציונל זה, החלטה של משטרת ישראל למצות פיטורי שוטר מחמת אי התאמה, ולא לאפשר פרישתו מטעמים רפואיים באה – כפי שקבע בית הדין האזורי - בגדר העניינים הקבועים בסעיף 93א לפקודה. משכך, תביעה של שוטר המבקש להסיט את ההחלטה בדבר סיום שירותו במשטרה ממסלול הפיטורים מחמת אי התאמה למסלול הפרישה מחמת מצב רפואי תידון בפני בית המשפט לעניינים מינהליים. מסקנה זו מתבקשת בראש ובראשונה מלשון הסעיף שהרי עסקינן בהתנגדות השוטר לשימוש בסמכות השחרור מן השירות מחמת אי התאמה. בנוסף, היא מתבקשת גם מתכליתו שכן טענה מסוג זה מעוררת את שאלת היחס בין פיטורים מחמת אי התאמה הערכית לשירות (כמשמעה בסעיף 10(2) לפקודת המשטרה) לבין שחרור משירות מטעמי בריאות (סעיף 20 לפקודת המשטרה), ושאלת יחס זו לאור תכליתו של סעיף 93א צריכה להיבחן בערכאה המוסמכת על פי הוראת סעיף 93א לפקודת המשטרה.

13. האם ניתן ורצוי להפריד ולבודד את סעד ההעמדה בפני ועדה רפואית מסעד הבקשה לשחרור מטעמי בריאות חלף פיטורים מחמת אי התאמה? בית הדין האזורי השיב לשאלה זו בחיוב, ובעניין זה דעתנו שונה. לטעמינו, שאלת העמדת שוטר בפני ועדה רפואית משטרתית נגזרת משאלת היחס בין מסלול הפיטורים מחמת אי התאמה לבין מסלול השחרור מטעמי בריאות, כשבשאלה זו לא ננקוט עמדה לגוף הענין. מכל מקום, הניסיון לנתק בין הדברים הינו מלאכותי, וטמונה בו עקיפת הרציונל המונח ביסוד סעיף 93א לפקודה, עליו הרחבנו לעיל. לכך נוסיף כי חלוקת סעד אחד – הוא קבלת שחרור מטעמי בריאות - למספר סעדים חלקיים המצויים על רצף קבלת ההחלטה אם לשחרר מטעם זה מעוררת קושי גם בראי תקנה 26(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991 (להלן – תקנות בית הדין) "תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה, אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד". זאת ועוד. גם שיקולי יעילות דיונית, הבאים לידי ביטוי בתיחום הסמכויות בין ערכאות שיפוטיות שונות, תומכים במסקנה זו. משיקולי יעילות מתבקש כי הערכאה השיפוטית המוסמכת לדון בעילה בכללותה היא שתידרש להכריע בשאלה אם להקדים בירור שאלת היחס בין המסלולים השונים לסיום יחסי ההעסקה ומדיניות המשטרה בעניין זה או שמא יש להעדיף עריכת הבירור העובדתי בדבר מצבו הרפואי של המערער. בענייננו, אך בשל מגבלת סמכות עניינית זכתה סוגית הבירור העובדתי לקדימות בסדר הבירור על פני בירור סוגית היחס בין המסלולים השונים לסיום העסקתו של שוטר. מדיניות רצויה היא שהבחירה בדבר סדר בירור שאלות המשנה תידונה במרוכז בפני ערכאה שיפוטית אחת, שהיא בעלת הסמכות להושיט את הסעד המבוקש, ולאחר שתינתן לצדדים הזדמנות לטעון גם בהיבט זה.

14. מטעמים אלה סברנו כי אין מקום לפיצול המלאכותי שנעשה בתביעה המתוקנת בין העמדת המערער בפני ור"מ לבין תביעת המערער לשחרר אותו מן השירות מטעמי בריאות, חלף פיטורים מחמת אי התאמה. משמע, גם התביעה להעמדת המערער בפני ור"מ, שהיא למעשה השלב הראשון בשחרור שוטר מטעמי בריאות, אינה מסורה לבית הדין לעבודה נוכח הוראת סעיף 93א לפקודת המשטרה, והיא תידון בפני הערכאה השיפוטית המוסמכת לדון בסוגיה בכללותה. למען הסר ספק נבהיר כי הכרעתינו מוגבלת לשאלת הסמכות העניינית, ואין בה משום נקיטת עמדה בשאלה אם יש להקדים את בחינת היחס בין מסלולי סיום השירות לשאלה העובדתית או להיפך. כמו כן, אין בה משום הכרעה בשאלת היחס בין מסלולי סיום ההעסקה השונים ומדיניות המשטרה בנסיבות הענין .

15. טענה נוספת של המערער היא שהמשיבה מנועה מלהעלות את טענת העדר הסמכות העניינית, שכן לא התנגדה לתיקון כתב התביעה מטעם זה, ולא הגישה באופן יזום ונמרץ בקשה נפרדת למחיקת חלק זה של התובענה על הסף מטעם זה, אלא הסתפקה בהעלאתה בכתב ההגנה המתוקן. איננו סבורים כי בנסיבות העניין – בהן נטענה טענת היעדר סמכות עניינית באופן מפורט בכתב ההגנה המתוקן – ראוי לעשות שימוש בדוקטרינת המניעות, אשר תוצאתה הקניית סמכות לדון בעניין לערכאה שאינה מוסמכת לדון בו.

16. המערער הוסיף וטען כי אף אם תתקבל הטענה בדבר העדר סמכות עניינית יש מקום שבית הדין ייעשה שימוש בסמכות המסורה לו להעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך, וזאת מכוח סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ח-1968, המפנה לסעיף 79 לחוק בתי המשפט, תשמ"ד - 1984. בהמשך לכך, הפנה המערער גם לתקנה 45(ג) לתקנות בית הדין לעבודה, שזו לשונה:

"(ג) לא ייעתר בית הדין לבקשת דחיה מחוסר סמכות, אם נראה לו שיש להעביר את העניין לבית משפט או לבית דין מוסמך לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט)".

1. תחילה נעיר כי המערער התנה את הסכמתו לקביעה בדבר היעדר סמכותו של בית הדין לעבודה בהעברה זו. נדגיש כי משהכרענו בשאלת הסמכות על פי הדין, ושלא על יסוד הסכמת המערער, הרי שאיננו כבולים להתניה זו. מעבר לכך, בנסיבות העניין העברה זו אינה ראויה ואף אינה חיונית לשמירה על זכויותיו הדיוניות של המערער בכל הנוגע למשמעות חלוף הזמן.

נבהיר, כי סמכות העברת דיון מכוח סעיף 79 לחוק בתי המשפט היא סמכות שבשיקול דעת. גם תקנה 45(ג) לתקנות בית הדין לעבודה משמרת שיקול דעת זה בקביעתה כי שימוש בסמכות ההעברה על ידי בית הדין תיעשה "אם נראה לו שיש להעביר את העניין..". בהינתן שיקול דעת זה נקבע בפסיקתו של בית המשפט העליון כי מקום בו מתבקשת העברה של עניין בין ערכאות בעלות סדרי דין שונים יהווה השוני בסדרי הדין שיקול לגיטימי להימנעות מהעברה זו. ברע"א 3748/05‏ בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שרת התקשורת קבע בית המשפט המחוזי כי אינו מוסמך לדון בעניין והעביר את התובענה לבג"צ. באותו עניין העיר הנשיא גרוניס כי לא היה מקום להעברה זו וזאת מפאת השוני בדרישות הדיוניות וכי מוטב היה למחוק את התובענה האזרחית על הסף על מנת שתוגש בפני בית המשפט המוסמך. וכך נאמר:

"לסיום, ברצוני להקדיש מילים ספורות לסעד שניתן על ידי בית המשפט המחוזי. כזכור, מצא בית המשפט כי אין לו סמכות לדון בהליך ועל כן הורה, מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט, כי העניין יועבר לבית המשפט הגבוה לצדק. העברה כזו של תובענה, בוודאי זו המוגשת על דרך כתב תביעה, עשויה ליצור בעיות מבעיות שונות. אציין אחת: כתב תביעה המוגש לבית משפט בהליך אזרחי רגיל אינו נתמך בתצהיר. לעומת זאת, עתירה לבג"ץ חייבת להיות מלווה בתצהיר (תקנה 4 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984). על כן, אם מועברת התובענה ממילא יהיה צורך בתיקונים ובהתאמות על מנת לקיים את הדרישות הדיוניות הנוגעות לעתירה. כך אומנם עשתה המבקשת משצרפה לבקשה דנא בקשה להפוך את התובענה לעתירה. נראה על כן, כי שעה שבית משפט מחליט כי עניין שהובא בפניו אינו בסמכותו אלא בסמכות בית המשפט הגבוה לצדק, עדיף שיסלק את התובענה על הסף ולא יורה על העברתה. הכלל שבסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט הוא שעל בית המשפט להעביר העניין, אך אין מדובר בחובה שאין לסטות ממנה (זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), 1995), עמ' 89)...."

ברוח זו נאמר בעע"מ 6848/10‏ ‏ איתן ארז נ' עיריית גבעתיים, שם נמנע בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים להעביר עתירה מינהלית לערכאה אחרת מוסמכת, וערעור שהוגש על כך נדחה. וכך נאמר (ההדגשה שלנו):

"לסיכום נקודה זו, בענייננו נמנעו המערערים מלהתייחס "בזמן אמת" לשאלת סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה אותה הגישו וכן נמנעו מלבקש כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות המוקנית לו לפי סעיף 79 (א) ויעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך. כמו כן, כפי שאפרט להלן, הסוגיות העולות במסגרת העתירה אותה הגישו המערערים מחייבות את פיצול הדיון בין שני בתי משפט ואין זה ראוי כי בית המשפט המחוזי יורה על פיצול העתירה והעברתה לבתי המשפט המוסמכים ב"חלקים". בנוסף לכך, סדרי הדין בבתי המשפט המוסמכים לדון בעניינם של המערערים שונים מסדרי הדין הנהוגים בבית המשפט לעניינים מינהליים, לרבות באופן ניסוח כתבי הטענות, ולכן לא ניתן היה להעביר את הדיון בעתירה כפי שהיא לבתי המשפט המוסמכים לכך. בנסיבות אלה לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט לדחות את העתירה על הסף. יודגש בהקשר זה כי אין בדחיית העתירה על הסף כדי למנוע מהמערערים מלברר את טענותיהם לפני בית המשפט המוסמך [ראו: נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך האזרחי 208 (1991)] ולכן שערי בית המשפט לא נסגרו בפניהם. מכאן שאפילו אם נפגעו המערערים מכך שבית המשפט המחוזי נמנע מלהעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך הרי שמדובר בפגיעה מוגבלת בהיקפה".

1. למעלה מן הצורך נעיר כי המערער חושש מכך שעקב הימנעות מהעברת העניין לבית המשפט המוסמך עשוי הוא למצוא את עצמו בפני שוקת שבורה. ברקע טענה זאת מצוי חששו כי העתירה המנהלית שתוגש תידחה מחמת שיהוי בהגשתה, שהרי הוא פוטר בשנת 2012. ביחס לטענה נבקש להעיר שתי הערות, וזאת מבלי להכריע בשאלת קיומו של שיהוי או העדרו, כשבענין זה טענות הצדדים שמורות להם, ואלה הן:

ראשית, ביחס לתקופה שקדמה להגשת התובענה המתוקנת הרי שאף אם ייעשה שימוש בסמכות ההעברה לבין המשפט המוסמך לא יהא בכך למנוע מבית המשפט הנעבר להידרש לטענת השיהוי ביחס לתקופה זו. זאת, כיוון שטענה זו נטענה בכתבי הטענות בהליך זה הן במסגרת ההתנגדות לתיקון כתב התובענה והן במסגרת כתב ההגנה המתוקן. לו היה מועבר הדיון ממילא היו מועברים כלל כתבי הטענות שהוגשו בהליך זה, ואלה כוללים טענת שיהוי ביחס לתקופה שקדמה לתיקון התובענה. בנסיבות אלה, ומשטענה זו מצויה בכתבי הטענות בהליך, הרי שאין הבדל מהותי מבחינת העלאת הטענה בין העברת הדיון לערכאה המוסמכת לבין מחיקת התובענה הנוכחית לצורך הגשתה מחדש. נחזור ונדגיש כי לגופה של טענת השיהוי איננו מביעים כל עמדה וכי טענות הצדדים שמורות להן.

שנית, ביחס לתקופה שלאחר הגשת התביעה המתוקנת נבקש להפנות לרוחה של הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 הקובעת כי "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". על פי סעיף זה פרק הזמן בו תובענה תלויה ועומדת ועד לדחייתה באופן שלא נבצר הגשתה מחדש- אינו בא במניין המועדים לצורך התיישנות. לכאורה, ומבלי להכריע, הגיון זה חל גם ביחס לטענת שיהוי, שהיא מרוככת בתוצאותיה ביחס לטענת התיישנות. נציין כי גם המשיבה בהגינותה הייתה נכונה בדיון שנערך בפנינו ביום 20.2.18 שלא לעמוד על טענת שיהוי ביחס לתקופה שלאחר הגשת התובענה המתוקנת וזאת בכפוף לשמירת טענותיה ביחס לתקופה שקדמה להגשת התובענה המתוקנת. נציין כי משלא התגבשה הסכמה בין הצדדים בנושא זה ממילא גם לא גובש הסדר דיוני מחייב בין הצדדים בנושא זה.

1. סוף דבר – ערעורו של המערער נדחה, ואילו ערעורה של המדינה מתקבל, במובן זה שהתובענה להעמדת המערער בפני ועדה רפואית משטרתית נמחקת על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית. כפועל יוצא גם חיוב המדינה בהוצאות משפט מתבטל. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום, ב' ניסן תשע"ח (18 מרץ 2018) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.