1. לפניי ערעור המערערת לשכת עורכי הדין (להלן: "הלשכה"), על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין מיום 26.7.16 (עו"ד מ' ליפקא אב"ד; עו"ד ח' פרץ-שרמן - חב"ד; עו"ד ש' אפלבוים, חב"ד) בתיק בד"א 51/16 + 53/16. בגדרי הערעור זוכה המשיב מהאישומים בהם הורשע ביום 27.6.16 בבית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב (להלן: "בית הדין המחוזי") בתיק בד"מ פ/108/13 (עו"ד א' ריחני - אב"ד, עו"ד א' אברהמי – חב"ד, עו"ד נ' בן צבי – חב"ד).

2. הלשכה עותרת לביטול פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי ועקב כך להרשעת המשיב בכל האישומים שיוחסו לו בקובלנה. בנוסף, היא מבקשת לגזור על המשיב עונש השעיה בפועל למשך 12 חודשים, השעיה על תנאי, קנס כספי והוצאות ללשכה.

ההליכים ביסוד הערעור

3. על פי כתב הקובלנה שהוגש נגד המשיב ביום 3.10.13, המשיב שהוא עורך דין וחבר בלשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב-מרכז התחייב לרשום על שם המתלונן מר אלי אהרון (להלן: "המתלונן"), דירה אותה רכש ביום 14.11.1991 מחברת "דנאל". נטען, כי המתלונן שילם לו על כך שכר טרחה בסך 1.5% ממחיר הדירה בתוספת מע"מ. באישום הראשון לקובלנה נטען, כי עד ליום הגשת הקובלנה, לא נרשמה הדירה על שם המתלונן בלשכת רישום המקרקעין על אף פניותיו של המתלונן אליו.

4. במסגרת סעיף זה, הואשם המשיב בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע עריכת הדין, על פי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961 (להלן: "חוק הלשכה"); התנהגות שאיננה הולמת את המקצוע עריכת דין, עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק; הפרה של חובת נאמנות ומסירות ללקוח, עבירה לפי סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה"), בצירוף סעיפים 54, 61(1) ו-61(2) לחוק הלשכה; הפסקת טיפול בעניינו של לקוח מבלי למנוע פגיעה בלקוח, עבירה לפי סעיף 31(ב) לכללי האתיקה בצירוף סעיף 61(2) לחוק הלשכה.

5. באישום השני לקובלנה נטען, כי נוכח התנהלות המשיב כמתואר באישום הראשון, נאלץ המתלונן להגיש תביעה נגדו בבית משפט לתביעות קטנות בתל-אביב בתיק תא"ק 38921-09-11. אולם, חרף זימון המשיב לדיון כדין הוא לא התייצב. תביעת המתלונן התקבלה והמשיב חוייב לשלם לו סך של 2,500 ₪. המשיב לא שילם את הסכום האמור למתלונן. במסגרת סעיף זה, הואשם המשיב בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, על פי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק הלשכה; התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, על פי סעיף 61(3) לחוק והעדר יחס של כבוד ופגיעה בכבוד בית המשפט על פי סעיפים 2 ו-32 לכללים וסעיף 61(2) לחוק.

6. באישום השלישי לקובלנה נטען, כי המשיב לא הגיב לפניית הקובלת מיום 19.7.12 ומיום 30.12.12 שנשלחו אליו בדואר רשום עם אישור מסירה. לפיכך, הואשם בעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, על פי סעיף 61(3) לחוק הלשכה.

פסק הדין בבית הדין המחוזי

7. בהכרעת דינו של בית הדין המחוזי, זוכה המשיב מחמת הספק מהאישום השני והורשע באישומים הראשון והשלישי הנוגעים להימנעותו מלהשיב לפניות הקובל וכן בנוגע לאחריותו לאי רישום הדירה על שם המתלונן. יצוין, כי בנוגע לאישום השלישי נחלקו חברי בית הדין: אב בית הדין עו"ד ריחני וחבר בית הדין עו"ד בן צבי, סברו כי יש להרשיע את המשיב גם באישום השלישי, שעה שהחבר השלישי עו"ד אברהמי, סבור כי ראוי היה לזכותו גם מהאישום השלישי.

8. באשר להרשעת המשיב באישום הראשון, קבע בית הדין כי החברה הקבלנית התחייבה, בין היתר, לרשום את הדירה על שם המתלונן כיחידת רישום נפרדת לא יאוחר מ-24 חודשים מתום רישום וסיום הפרצלציה, ולא מיום רישום הבית המשותף. חובת הרישום הוטלה על עורכי הדין של החברה שאחד מהם הוא עו"ד חיים עדיני (להלן: "חיים"), אחיו של המשיב. המשיב עצמו היה שותף בכיר במשרדו של חיים ועל אף ששמו לא נזכר בהסכם המכר, עלה מן הראיות ומעדותו שלו שהוא טיפל ברוב ההתקשרויות והיה הרוח החיה בשותפות עורכי הדין. בסופו של יום, רק בחלוף 21 שנה, ביום 6.2.11, נרשם הנכס כבית משותף וזאת בסיועה של עו"ד עירית אביר, שהוסמכה על ידי המשיב והחברה הקבלנית לטפל ברישומים.

9. בית הדין קבע, כי על אף טענת המשיב שמדובר בפרויקט רב ממדים בן כ-800 יחידות וכי ביצוע הפרצלציה הוטל על עיריית יבנה, לא הובאו לכך ראיות בכתב ולא הובא מומחה שיאשש את הטענה ולכן לא ניתן לקבל כי תקופה של 21 שנה זה זמן סביר. מכאן, שהמשיב ו/או החברה התרשלו התרשלות חמורה בטיפול ברישום הנכס.

10. עוד נקבע, כי נעשה ניסיון מצד המשיב ושותפיו למשרד להעמיס את עלות העבודה של עו"ד אביר על הרוכשים וזאת בניגוד לתנאי הסכם הרכישה וכי המתלונן צדק בכך שסרב לשלם עלות נוספת זו. בנוסף צוין, כי המשיב ניסה להסתיר את פרטי השותפים ולקח את האחריות על עצמו ולכן גם לא השיב במתכוון לפניות הלשכה, כדי לא לחשוף את חיים ושותפיו עו"ד פינס להעמדה לדין. לעמדת בית הדין ראוי היה להעמיד לדין גם את עורכי הדין של השותפות כדי שחוטא לא ייצא נשכר וכי המשיב מנע בהתנהגותו עשיית צדק באמצעות העמדה לדין גם של חיים וגם של עו"ד פינס שהתחלקו ברווחים מן הפרויקט. עוד נקבע, כי המשיב אכן קיבל את פניות וועדת האתיקה ולכן יש להרשיעו גם באישום זה.

11. עם זאת, באשר לאי תשלום פסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות, קיבלה דעת הרוב את עמדת המשיב כי לא ידע על פסק הדין עד לדיון בבית הדין המשמעתי. מה גם שהקובל זנח את הטענה ולכן זוכה מאישום זה. דעת המיעוט לעומת זאת, סברה כי לנוכח קביעת בית המשפט על כך שלמשיב נעשתה מסירה כדין, היא לא שוכנעה כי קביעה זו טעות ביסודה. זאת ועוד, המשיב לא ביקש ביטול של פסק דין ולא ערער עליו ולפיכך הוא שריר וקיים. בנוסף, המשיב לא שילם למתלונן את סכום הפסק על אף שנרמז לו לעשות זאת.

12. בגזר הדין מיום 12.4.16, ציין בית הדין את טענות המשיב בדבר הסיבות שהביאו אותו לאיחור ברישום הדירה וכן את טענותיו לגבי בעיות רפואיות שמהן סבלו הוא ובני משפחתו ואשר שיבשו את עבודתו ואת מהלך חייו. בסופו של יום, הוא גזר עליו עונש של השעיה למשך שנה אחת על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירה מן העבירות המנויות בפרט האישום הראשון של הקובלנה. כמו-כן, הוטל עליו לשלם קנס ללשכה בסך 5,000 ₪, הוצאות בסך 5,000 ₪ וכן פיצוי למתלונן בסך 5,000 ₪.

פסק הדין של בית הדין הארצי

13. הן הלשכה והן המשיב ערערו על הכרעת הדין ועל גזר הדין. ביום 26.7.16 נשמעו הערעורים. באותו יום ניתן פסק הדין שהורה על קבלת ערעור המשיב, על זיכויו מכל האישומים שיוחסו לו בקובלנה, וכפועל יוצא על דחיית ערעורה של הלשכה. בפסק הדין צויין, כי הפרצלציה לגבי הקרקע שעליה נבנה הפרויקט, לרבות הבניין שבו מצויה דירת המתלונן, הסתיימה בסביבות שנת 2010, כאשר בשנת 2011 נרשמו כל הדירות על שם הרוכשים לאחר רישומו של בית משותף, למעט דירתו של המתלונן. בית הדין ציין, בהסכם ההתקשרות עם החברה נקבע כי בנוסף לתשלום שכר הטרחה, יחולו על הרוכש כל ההוצאות הכרוכות ברישום הדירה על שמו בפנקסי המקרקעין, כולל הוצאות רישום הבית המשותף, הערות אזהרה, נסחים, ביול, בקשות, תשריטים וכד'. אולם, כעולה מפרוטוקול בית הדין קמא, המתלונן סרב לעמוד בתשלום הוצאות אלה משום שלדבריו די היה בתשלום שכר הטרחה.

14. בנוסף צוין, כי הליכי הרישום בישראל אורכים שנים ארוכות במיוחד כאשר מדובר בפרויקטים גדולים ופרצלציות עשויות להימשך זמן ממושך ואף למעלה מ-15 ו-20 שנה. לא זו אף זו, אף אחד מן הצדדים לא ציין את העובדה שהמשיב קיבל לידיו חוזה חכירה זמן רב לפני הרישום בטאבו "כלומר, שזכויותיו מבחינת הגנה על זכויותיו, בהיבט זה, היו מוגנות". בית הדין הארצי הוסיף, כי זמן קצר יחסית לאחר סיום הפרצלציה, נרשמו הדירות בשנת 2011 על שם הרוכשים ובעקבות הליך משפטי נוסף שאינו קשור לעניין, נרשמה גם הדירה על שם המתלונן. בית הדין ציין, כי חלוף הזמן לכשעצמו מבלי להידרש למהותו, אינו מוכיח רשלנות והוסיף כי ניתן היה לבקש פרטים נוספים על הפרצלציה אך אין בכך כדי להוות עילה להרשעת המשיב באי רישום הדירה על שם הרוכש.

15. באשר לאישום של אי מתן תשובה לקובל, צוין כי בית הדין לא שוכנע שהמשיב אכן קיבל את מכתב הקובלנה. מעבר לכך, על פי קביעתו, כללי לשכת עורכי הדין, כפי תיקונם מ-30.6.15, שוב אינם דורשים תשובה לקובלנה ולכן לא ראוי להחמיר עם המשיב בעניין זה באופן רטרואקטיבי ולכן ראוי לזכותו. בית הדין גם נמנע מלהידרש לטענת הגנה מן הצדק שהעלה המשיב משום שאינה דרושה לצורך הכרעה בערעור.

עיקר טענות הצדדים

טענות הלשכה

16. הלשכה טוענת בערעור כי בית הדין שגה בזיכויו של המשיב. לגישתה, הקביעה שזכויותיו של המתלונן היו מוגנות מכח חוזה חכירה שקיבל גם אם לא נרשמו אצל רשם המקרקעין, אינה מהווה הגנה מספקת. לטענתה, קיים הבדל משמעותי בין סוגי הרישום וכך אילו למשל חפץ היה המתלונן למכור את הדירה, הוא לא יכול היה לעשות כן בהעדר רישום בפועל. בנוסף, שגה בית הדין בקביעתו שהשיהוי ברישום נבע מהליכים ביורוקרטיים כאלה ואחרים שאינם נוגעים למשיב. לא זו אף זו, הפסיקה האזרחית מטילה אחריות על עורך הדין על אי רישום נכס בלשכת רישום המקרקעין תוך פרק זמן סביר ועל פי הפסיקה, המדובר לכל היותר בחודשים ספורים.

17. עוד צוין, כי עורך הדין המייצג את הקבלן והנוטל על עצמו חובה לביצוע הרישום, חייב חובת נאמנות, הן כלפי הרוכש והן כלפי הקבלן. בעניין זה הצביעו על חליפת המכתבים בין עו"ד אביר לבין המשיב, ממנה עולה, כי עם כניסתה לתמונה היא הצליחה לרשום את הבית בפנקס הבתים המשותפים בתוך שנתיים. מכך עולה, שהאחריות למחדל בדבר אי רישום הדירה רבצה לפתחו של המשיב. עוד צוין, כי פנייתה של עו"ד אביר למתלונן בדבר הצלחתה ברישום הדירה בלשכת רישום המקרקעין, בצירוף דרישה לתשלום שכר טרחה ושתיקתו של המשיב בעניין זה בחקירה הנגדית, מחזקים את הרושם כי הוא היה הרוח החיה בפרויקט המגורים והיה שותף לעו"ד אביר במלאכת רישום הדירות. לכן, זיכויו טעות ביסודו.

18. באשר לזיכוי מהאישום השני, מפנה הלשכה לכך שבית המשפט לתביעות קטנות, קבע כי משאילתות המסירות של בית המשפט עלה כי המשיב זומן כדין לדיון וכי במחלוקת שבין טענת המשיב לפיה לא חתם על אישור מסירה לבין קביעת בית המשפט לפיה זומן כדין, יש לקבל את עמדת בית המשפט. לא זו אף זו, המשיב לא טרח לבקש את ביטולו של פסק הדין ונמנע עד היום מלשלם למתלונן את הסכום שנפסק.

19. בנוגע לזיכוי מן האישום השלישי, נטען כי מעיון בפניית הקובלת ת/5 ומאישור המסירה ת/6, עולה, כי למצער לגבי הפניה מיום 20.12.12, המשיב חתם על אישור המסירה. עוד נטען, כי בית הדין שגה בכך שקבע, כי כללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין) משנת 2015 משנים סדרי בראשית ומבטלים את החובה האתית של עורכי דין החשודים בעבירה על פי כללי האתיקה, להשיב לתלונה ששולחת אליהם הוועדה והדבר אף מהווה עבירה אתית מפורשת.

20. לסיום נטען, כי היה והמשיב יורשע באישומים שיוחסו לו, הרי שעונשו צריך להיגזר בהתאם וצריך לכלול השעיה בפועל שלא תפחת מ-12 חודשים. זאת, בעיקר לנוכח חומרת העבירות והרשעה קודמת משנת 2009 בעבירה דומה.

טענות המשיב

21. המשיב מבקש לדחות את הערעור על כל אגפיו ולחייב את הלשכה בהוצאות. בראש ובראשונה הוא תוקף את אופן התנהלות הקבילה בבית הדין המחוזי. לדבריו, לאחר סיום חקירתו הנגדית של המתלונן הודיע הקובל כי אין לו עדים נוספים והדיון נדחה לשמיעת פרשת ההגנה. אולם, בשלב זה פתחה הקבילה בחקירה מחודשת שמטרתה ל"קושש" ראיות נוספות, תוך שהיא יוזמת הגשת תלונה נגד עו"ד אביר ודורשת ממנה פירוט אודות פעילויותיה ברישום הזכויות. זאת, על אף שחלקה היה ידוע עוד מיום הגשת התלונה. בנוסף, לאחר סיום פרשת ההגנה הגישה הקבילה בקשה לאיחוד הקובלנות, זו שכנגד המשיב וזו שכנגד עו"ד אביר, מבלי שמסרה לנשיאות בית הדין את מלוא הפרטים הרלוונטיים, כולל השלב שבו מצוי ההליך כנגד המשיב. לאחר שבקשתה זו נדחתה, היא ביקשה להביא את עו"ד אביר כעדת קבילה, בקשה שנדחתה בשל העובדה שזכויותיה כנקבלת עלולות להיפגע. נטען, כי מהלכים אלה חמורים ביותר ופוגעים באושיות המשפט, באמון הציבור במוסדות הלשכה ובניקיון כפיה של הקבילה. לטענת המשיב, התנהלותה של הקבילה עומדת בסתירה מהותית של עקרון הצדק וההגינות המשפטית ומהווים חריגה מהותית מהראוי בהליכים משפטיים ומשמעתיים.

22. לגוף העניין נטען, כי המשיב ביצע כל אשר לעל ידו כדי לבצע את הרישום. לטענתו, המתלונן סרב לשלם עבור הוצאות הרישום ולכן נותר למעשה היחיד שדירתו לא נרשמה בטאבו למרות שזכויותיו היו מוגנות על פי רישום במינהל. עוד נטען, כי המשיב הסביר באופן סדור בעדותו בבית הדין המחוזי את שארע לגבי השטחים שבהם מצויה דירת המתלונן, הוא לא נחקר על כך על ידי ב"כ הקבילה ודבריו לא נסתרו. עוד נטען, כי בית הדין המחוזי לא יכול היה להגיע למסקנות שלא במסגרת הראיות הקבילות שהציגו לפניו, לעניין חלוף הזמן עד לסיום הפרצלציה ורישום הבית המשותף. בעניין זה, נתמך המשיב בקביעת בית הדין הארצי לגבי אורכו של הליך הפרצלציה.

23. באשר לאישומים השני והשלישי, נטען לגבי הוכחת מסירת התלונות לידי המשיב, כי הוא ישב באותה עת במשרד ברח' דה וינצ'י 19 ולא 21, אליו נשלח הדואר. בנוסף נטען כי ב"כ הקובל זנח בסיכומיו את הטענות בנוגע לאישומים השני והשלישי ומשכך חזקה היא כי חזר בו מאותם אישומים. בנוסף נטען, כי לאחר שהמתלונן התרצה ושילם על פי הצעת בית המשפט במסגרת הסדר פשרה, את הוצאות רישום הדירה היא נרשמה על שמו בטאבו ואילו פעל כך לפני כן, כמו 700 הדיירים האחרים, לא היה בא התיק לעולם. לסיכום נטען, כי מעשי הקבילה פגעו בעקרונות של צדק ומשפט וכי אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בגלגול שלישי.

דיון והכרעה

24. ראשית יוער, כי נקודת המוצא לדיון בערעור בערכאה זו, בגלגול שלישי, בפסקי הדין של בית הדין למשמעת הינה כי בית משפט זה ממעט להתערב בשיקול דעתם של בתי הדין המשמעתיים, הן לגבי חומרת או קולת גזרי הדין, הן לגבי פרשנותם של חוק הלשכה והכללים לפיו בהתייחס לנורמות המשמעת והן בכל הנוגע לממצאי עובדה ומהימנות. כפי שנפסק לא אחת, "ראוי הוא שבתי הדין המשמעתיים הם שיסללו את שביל המותר בהליכותיהם של עורכי-דין ויבהירו בפסיקתם את גבולותיו של שביל זה, ורק במקרים שבית-משפט זה יגיע למסקנה, שהיו חריגות בהתווייתם של גבולות אלה על-ידי בתי הדין המשמעתיים, לחומרה או לקולא, יאמר את דברו". על"ע 9/89 יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע, פד"י מ"ד (1) 706, 709. שמתי כללים אלה לנגד עיניי גם בבואי להחליט בערעור שלפניי.

25. בכל הנוגע לאישום הראשון שבקובלנה העוסק באי רישומו של הנכס על שם המתלונן, המצע העובדתי שעמד בפני ערכאות המשמעת היה חסר. במה דברים אמורים? סעיף 5(ב) להסכם נ/1 מיום 14.11.91, שהוא הסכם המכר שבין המתלונן לחברת דנאל, קובע כי החברה מתחייבת "לגרום לכך שהמבנה ו/או המבנים שייבנו על גבי המגרש ו/או על מגרשים סמוכים, יירשם כבית משותף בפנקס הבתים המשותפים, וכי הבית יירשם כדירה נפרדת אשר אליה יוצמד אותו חלק מהמגרש המפורט בתכנית "נספח א'", הכל בכפוף לאישור רשם המקרקעין ו/או המפקח על רישום המקרקעין וזאת לא יאוחר מ-24 חודשים לאחר שתכנית האיחוד והחלוקה מחדש של החלקות שיש לבצע מכח תכנית המתאר תירשם בלשכת רישום המקרקעין". בנוסף, קובע סעיף קטן (ג) כחיוב נפרד, כי החברה מתחייבת לגרום לכך "כי תירשם חברה מהוונת ב-91% לטובת הקונה בגין הבית והרכוש שיוצמד אליו בלשכת רישום מקרקעין תוך 24 חודשים מיום רישום המבנה ו/או הבית כבית משותף בפנקס הבתים המשותפים...".

26. ההסכם הטיל על הרוכש, במקרה זה על המתלונן, שני חיובים כספיים בקשר לרישום: האחד, שנקבע בסעיף 24.ה, קבע חיוב ב"כל ההוצאות והמיסים הכרוכים ברישום הבית על שם הקונה בפנקסי המקרקעין (כולל חלקו של הקונה בהוצאות רישום בית משותף, הערות אזהרה, נסחים, ביול מסמכים, בקשות, תשריטים של הבית המשותף וכו')". נקבע כי אלה "יחולו על הקונה וישולמו לחברה ו/או לעורכי הדין".

27. החיוב השני, שנקבע בסעיף 25.א, נגע לתשלום שכר טרחה לעורכי הדין "ח' עדיני וש' פינס", בשיעור של "1.5% ממחיר הדירה בתוספת מע"מ". בנוסף נקבע בסעיף, כי החברה מאשרת שכל פעולות רישום הבית שיש לבצע על פי חוזה זה יבוצעו על ידי עורכי הדין וכי הקונה מאשר שהודע לו על ידי עורכי הדין שהם אינם מייצגים אותו והודע לו על זכותו למנות עורך דין מטעמו לייצגו בעניין ההסכם.

28. לבית הדין המחוזי לא הוצגה ראיות מדויקות לגבי מועד סיום הפרצלציה. באשר למועד השלמתו של הליך רישום הבית המשותף, עולה מנ/5 שהוא נסח רישום של הבית המשותף, כי זה בוצע ביום 6.2.2011. המשיב עצמו טען בעדותו, כי השלב של רישום הבית המשותף נעשה בשנת 2010 לערך, לאחר שהסתיים הליך הפרצלציה שבוצע על ידי עיריית יבנה. הליך זה התייחס, לדבריו, לשטח של מאות דונמים ולא היה בשליטת החברה (פרוטוקול הדיון של בית הדין המחוזי מיום 15.10.15, עמ' 48-49).

29. הפניה המתועדת הראשונה של המתלונן לגבי אי הרישום לחברת "פרידמן-חקשורי", שבאה במקומה של חברת דנאל, לגבי אי הרישום, נעשתה ביום 12.9.10 (נ/2), אך לא הוצגה ראיה לכך שנמסרה למשיב עצמו. המענה הראשון שקיבל לכך בא בדמות מכתבה של עו"ד אביר מיום 17.2.11 שצורף כת/8. במכתב זה הודיעה לו כי רישום הבית המשותף הושלם, כי היא מטפלת ברישום "מטעם חברת דנאל השקעות 1987 בע"מ ומטעם עו"ד עמי עדיני" וכי הוא ואשתו הם נדרשים לשלם סכום של 2,500 ₪ "עבור הוצאות רישום הבית המשותף, רישום זכויותיהם בטאבו ואגרות עבור הרישום".

30. כאמור, ההסכם נ/1, קובע פרק זמן של 24 חודשים לרישום הבית המשותף ולרישום דירת המתלונן על שמו בלשכת רישום המקרקעין. פרק זמן זה נמנה ממועד סיום רישום התכנית האיחוד והחלוקה בלשכת רישום מקרקעין. מנקודת מוצא לפיה הליך הפרצלציה הסתיים במועד בלתי ידוע בשנת 2010, משמעות הדבר שעל הליך הרישום היה להסתיים בשנת 2012. המשיב ציין כי הטיפול ברישום הועבר לעו"ד אביר, אשר טיפלה ברישום הפרויקט הספציפי הכולל 105 קוטג'ים. עוד לדבריו, במהלך כל התקופה טרם הפרצלציה וטרם רישום הבית המשותף "אנחנו" ואין זה ברור אם הכוונה למשרד עורכי הדין שבו היה המשיב משותף או לחברה שבנתה את הפרויקט, טיפלה בכל דייר שרצה למכור/להעביר או למשכן את הנכס והעבירה לו רשימת מטלות כולל המצאת אישורי מיסים ויפוי כח שיאשרו את העברה. בהקשר זה גם אין חולק כי המתלונן ואשתו חתמו על הסכם חכירה מהוון עם מנהל מקרקעי ישראל שתחילתו ביום 30.7.91 (אישור מיום 7.7.94 הומצא על ידי המשיב לבית הדין).

31. התפנית בעלילה החלה כאשר המתלונן סבר, בעקבות מכתבה של עו"ד אביר ת/8, כי המדובר בדרישה לכפל שכר טרחה, מאחר שהסכום ששולם לדבריו לעורכי הדין במעמד חתימת החוזה, הגיע בעת הדיון בקובלנה לשווה ערך של 30,000 ₪ והוא אמור לכסות גם את כל הוצאות הרישום. המשיב מצידו, גרס כי סירובו של המתלונן לשלם סכום נוסף זה הנובע מחובתו לפי סעיף 24.ה להסכם, שהוא נפרד מחיוב שכר הטרחה, הוא שסיכל את הרישום ולכן לא נעברה על ידו כל עבירה משמעתית.

32. חובתם של עורכי הדין לטפל ברישום הבית המשותף וברישום זכויות הרוכשים בדירה נעוצה קודם כל בתניה החוזית בה נקבע שעורכי הדין יעשו כן. אי-קיום חובתם זו, יוצרת חבות הן כלפי הרוכשים והן כלפי הקבלן מכוח דיני החוזים הכלליים (דיני ההפרה), מכוח כללי לשכת עורכי דין (ייצוג בעסקאות בדירות) [כלל 5(א)] ומכוח דיני הנזיקין (דיני הרשלנות).

33. כלל 5(א) לכללי הלשכה קובע, כי "עורך דין המייצג את הקבלן רשאי לטפל בביצוע רישום הרכישה, ויפעל בענין זה מתוך נאמנות לקבלן ולרוכש גם יחד".

הפסיקה הכירה בכך שעורך-דין המקבל על עצמו לטפל בביצוע רישום מכר מקרקעין חב חובת זהירות ונאמנות לא רק כלפי לקוחו – החברה במקרה דנן - אלא גם כלפי הצד שכנגד וכלפי הציבור וכן כלפי צד להסכם שלרישום זכויותיו התחייב עורך-הדין לפעול. ראו ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל, פ"ד מח(3) 207 (1994).

34. אמנם נכון, עור הדין האמור לבצע את הרישום אינו צד לחוזה המכר. עם זאת, חבותו כלפי הרוכש נובעת גם מדיני החוזים. סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע לאמור: "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן- המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו". סעיף 36(א) לחוק החוזים קובע: "כל עוד לא הודיע אחד הצדדים למוטב על זכותו לפי החוזה, רשאים הם לשנותה או לבטלה על ידי שינוי החוזה".

35. בענייננו, לצד החוזה בין החברה לבין המתלונן ואשתו נכרת חוזה נוסף בין החברה לבין עורכי הדין (בכתב או בעל הפה), לפיו התחייבו האחרונים לטפל ברישום הבית המשותף וברישום זכויות הרוכשים בלשכת רישום המקרקעין. חוזה זה בין החברה לבין עורכי הדין מהווה חוזה לטובת צד שלישי – המתלונן ואשתו – עליו נמסר להם בצורה ברורה וחד-משמעית שעה שהתחייבות החברה והתחייבות עורכי הדין צוינו בחוזה המכר.

36. העובדה שחיובם של עורכי הדין צוין מפורשות בחוזה המכר מעידה על כוונתם (שלהם ושל החברה) להקנות לרוכשים את הזכות לדרוש מעורכי הדין את קיום חיובם לרשום את זכויותיהם בלשכת רישום המקרקעין. בענייננו, שמו של המשיב לא צוין במפורש בחוזה. אולם, לצורך הדיון אין הוא חולק על כך שהוא חליפם של עורכי הדין עדיני ופינס ששמם נקוב בחוזה.

37. מקור נוסף להטלת אחריות על עורכי הדין נעוץ בדיני הרשלנות – ועשוי לנבוע ממשך האיחור שברישום בהתייחס לתקופה שנקבעה בחוזה המכר. ראו למשל: ע"א 10474/03 עודד הכהן נ' מלונות הים התיכון בע"מ (24.11.05) (להלן: "עניין הכהן"); ת"א (חי) 16746/07 יואב ידין נ' חברה נ.נ. ליובין בנייה וקבלנות בע"מ (16.2.11) (להלן: "עניין ידין"). יחד עם זאת, מקום שלקוח אינו משתף פעולה עם עורך הדין ואינו עומד בחובות שהחוזה מטיל עליו לצורך הרישום, אין רואים באיחור ברישום משום פעולה בחוסר תום לב או בחוסר מיומנות מצידו; ת"א (ת"א) 103346/00 נאוה צדוק נ' שמעון חזן (10.6.10) (להלן: "עניין צדוק").

38. בענייננו, ההסכם המבסס את חובת הרישום המוטלת על המשיב קבע לוח זמנים של 24 חודשים ממועד סיום הליכי הפרצלציה ורישומם ועד לרישום הבית המשותף ורישום היחידה שרכשו המתלונן ואשתו על שמם בלשכת רישום המקרקעין. אולם, לא נקבע מועד לסיום הליכי הפרצלציה. לפיכך, לאור הנתונים שעמדו בפני ערכאות המשמעת ולא נסתרו, ההליכים האחרונים בעניין זה הסתיימו בשנת 2010. לפיכך, הפניה מצד עו"ד אביר למתלונן גם בשם המשיב לגבי הנדרש לשם רישום הדירה על שמו כולל ההודעה על רישום בנין כבית משותף נעשו בגדר התקופה של 24 חודשים שנקבעה בהסכם. זאת בשונה מהמצב בעניין הכהן ובעניין ידין שאוזכרו לעיל. משלב זה ואילך, מתעוררת מחלוקת בשאלה האם הסכום שנדרש על ידי עו"ד אביר התייחס להוצאות הרישום האמורות בסעיף 24.ה להסכם או שהוא מהווה תוספת על שכר הטרחה שכבר נגבה מהמתלונן ואשתו לפי סעיף 25.א להסכם.

39. מחלוקת זו, היא המבססת את טענת הסיכול שבפי המשיב ונסמכת גם על השיח שבין המתלונן לבין חבר בית הדין, עו"ד אברהמי, בעמודים 67-69 לפרוטוקול בית הדין המחוזי מיום 25.11.14. ראו והשוו למצב בפסק הדין בעניין צדוק שבו נדחתה תביעת רשלנות נגד עורך הדין בשל אי שיתוף פעולה מצד הרוכשים.

40. לנוכח העובדה שעו"ד אביר לא העידה לבסוף בהליך בעקבות החלטת בית הדין מיום 15.10.15, לא הונחה תשתית עובדתית מספקת שיש בה כדי להסיר את הספק בעניין זה. לכן, ולו מחמת הספק, לא ניתן לקבוע שהמשיב אכן התרשל ועבר את עבירות המשמעת המיוחסות לו באישום הראשון בשל אי הרישום במועד.

41. יוסף כי בסיכומי הקבילה בפני בין הדין המחוזי, ניסה ב"כ הקובל להעביר את כובד המשקל מהטענה של איחור רשלני ברישום שהופיעה בכתב הקובלנה לטענה עובדתית לפיה הפסיק המשיב את הטיפול בעניינו של המתלונן מבלי להודיע לו על כך והעביר את הטיפול לידי עורך דין אחר ללא קבלת הסכמתו של האחרון, תוך עשיית עושר על חשבונו בכך שקיבל שכר טרחה על עבודה שלא ביצע (ראו: סעיפים 20-42 לסיכומי הקבילה). אולם, טענות עובדתיות אלה כלל לא נטענו בכתב הקבילה ובית הדין לא התבקש להפעיל את סמכותו מכח כלל 39 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962 ולהרשיע את המשיב בעבירות שנתגלו מן העובדות שהוכחו בפניו, אף כי לא נטענו בקובלנה.

42. יצוין כי בית הדין המחוזי גילה גישה מפוצלת ביחס לאותן טענות שעלו לראשונה בסיכומים. מחד, גרס, כי עצם העברת הטיפול לעו"ד אביר לא היתה פסולה, שכן המשיב נשאר אחראי כלפי הדיירים לפי הסכם המכר וכי "מקובל כיום בחוצותינו להסתייע בעורכי דין מקצוענים בתחום ואין המקרה הנוכחי חורג ממנו ואסור על פי הכללים – כללי האתיקה... אנו רואים במעשיה של עו"ד אביר דבר מבורך בכך שחילצה את הפרויקט מצרות על ידי רישומו כבית משותף..." (פסקה 16 להכרעת הדין).

43. מאידך, סבר בית הדין, כי עצם הדרישה של עו"ד אביר שהופנתה כלפי המתלונן לתשלום 2,500 ₪ כהשתתפות בהוצאות, היתה מוגזמת וזאת לנוכח העובדה שבהתדיינות נוספת, בנוכחות המשיב, קבע בית המשפט בהמשך סך של 600 ₪ כסכום ראוי להשתתפות והוסיף כי זהו סכום סביר שגם דיירים אחרים צריכים ליהנות משיעורו. בית הדין המחוזי גם הסיק, לנוכח המסמכים של עו"ד אביר שצורפו כמוצגים, כי האחרונה לא הייתה מעזה להוציא דרישה ואיומים, במעין "כפל קנס", בלי שתקבל גיבוי מהמשיב וכי התחמקותו משאלות שהוצגו לו מחזקת את המסקנה, שהוא עמד מאחוריה ונתן אור ירוק וגיבוי למעשיה. "מה ירוויח במעשה זה, הדבר ברור – סילוק התביעות של הדיירים וכן העביר את עול תשלום שכר הטרחה של עו"ד אל הדיירים" (פסקה 23 להכרעת הדין).

44. בית הדין הארצי כלל לא התייחס לקביעות אלה והשתית את הכרעתו על מעין "ידיעה שיפוטית" לגבי התמשכותם של הליכי הפרצלציה וכן על העובדה שהמתלונן קיבל חוזה חכירה על שמו זמן רב לפני הרישום בטאבו (עמ' 3 ו-4 לפסה"ד).

45. כאמור, טיעוניה של המערערת כנגד זיכויו של המשיב בבית הדין הארצי מתבססים בעיקרם על חלופת המכתבים שבין המתלונן לבין עו"ד אביר וכן על מה שהוגדר כהתפתלויות המשיב בהתייחס לשאלה מה היו היחסים המשפטיים בינו לבין עו"ד אביר. לגישתה, הראיות שהוצגו בפרשת התביעה לגבי פועלה של עו"ד אביר אל מול שתיקתו של המשיב בעניין בחקירה נגדית, מחזקות את הרושם כי המשיב היה הרוח החיה בפרויקט המגורים ואף שותף עם עו"ד אביר במלאכת רישום הדירות. בנוסף נטען כי פער הזמנים שבין חוזה המכר לבין מועד רישום הדירה על שם המתלונן – כ-21 שנה – אינו סביר לפי כל קנה מידה, יהא היקף פרויקט המדובר אשר יהא.

46. בכל הנוגע לסוגית השותפות בין המשיב לבין עו"ד אביר, העברת הטיפול אליה ללא ידיעת המתלונן והטענה כי ניסה, באמצעותה, לגלגל את שכר טרחתה על המתלונן, בנוסף לשכר הטרחה שכבר שילם, עניינים אלה כלל לא הוזכרו בכתב הקובלנה והוספו למעשה כטיעון "מתגלגל" במהלך הדיון בערכאות המשמעת. התשתית העובדתית שהונחה, במיוחד לאחר ההחלטה שלא לאפשר העדתה של עו"ד אביר, בצירוף העובדה שהרשעתו של המשיב בנקודות אלה, לא התבקשה באופן פורמאלי מכח כלל 39 בבית הדין המחוזי, אינה מאפשרת כיום להסב את הגלגל לאחור ולא ניתן להרשיעו בעבירות המשמעת המיוחסות לו על סמך הטיעונים שהעלה ב"כ הלשכה בשלב הערעור. ייתכן שלו נוסח כתב הקבילה באופן שונה או שהלשכה היתה מבקשת את תיקונו במהלך הדיון בבית הדין המחוזי, אופן ניהול ההליך היה שונה והיו מוצגות בו גם ראיות נוספות מטעם הקבילה, ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת. אולם, בשלב זה שבו מדובר בערעור בגלגל שלישי, אין מקום להרשעה על סמך העובדות הנטענות כיום.

47. באשר לאיחור ברישום, כאמור גם כאן העובדות נותרו בעמימות. המשיב טען במפורש להתארכות הליכי הפרצלציה עד לשנת 2010 לא נחקר על כך נגדית ולא הוצגה ראית הזמה בעניין זה, מטעם הלשכה. בנוסף על המשיב בהיותו הנאשם בהליך המשמעתי לא מוטל הנטל להוכיח את הטענה מעבר לעדותו שלא נסתרה, כגרסת הלשכה. לפיכך, בהינתן העובדה שהסכם המכר קבע תקופה של 24 חודשים לרישום, לאחר סיום הליכי הפרצלציה וגם אם יש לדחות את ביסוסה של המסקנה על ידיעה שיפוטית כפי שעשה בית הדין הארצי, לא ניתן לבסס הרשעה משמעתית רק על טענה של חוסר סבירות ואי היתכנות, מבלי שהדבר נתמך בראיות.

48. אין באמור לעיל, כדי לקבוע כי התנהלות המשיב בכל הפרשה היתה התנהלות ראויה. לטעמי, קיימת חובת עדכון עתית של הרוכש לגבי התקדמות הליכי הרישום על ידי עורך הדין, במיוחד כשמדובר בתקופה כה ממושכת. יתר על כן, גם כאשר מועבר הטיפול לידי "קבלן ביצוע", שהוא עורך הדין אחר, על עורך הדין המטפל ברישום על פי חוזה המכר, לידע את הרוכש על כך. מעבר לכך, ברור שעצם העברת הטיפול אינה יכולה להיות כרוכה בתוספת שכר טרחה שכבר שולם בעת עריכת ההסכם, אלא רק בתשלום ההוצאות המתחייבות מההסכם. אולם, כאמור, הפרת החובות האמורות לא יוחסה למשיב במקור ולא הוצגה לפני הערכאה המבררת תשתית ראייתית מספקת לכך. לכן, לא ניתן כיום לתקן פגם זה בגלגול שלישי.

לפיכך, ערעור הלשכה לגבי האישום השני, נדחה.

49. שונים הם פני הדברים לגבי זיכויו של המשיב בהתייחס לאישומים השני והשלישי. בנוגע לאישום השני, המשיב זוכה ברוב דעות בבית הדין המחוזי. דעת הרוב לא נימקה את הזיכוי בפריט זה ואילו דעת המיעוט ציינה כי על אף עדותו של המשיב על כך שלא ידע על קיומה של התביעה נגדו ועל פסק הדין שחייב אותו בתשלום 2,500 ₪ למתלונן, קיימת קביעתו של בית המשפט על כך שנעשתה לו מסירה כדין. בנוסף, הוא לא ביקש ביטול של פסק הדין ולא ערער עליו עד היום. יתר על כן, הוא גם לא שילם למתלונן את הסכום שנפסק על אף שנרמז לו לעשות כן.

50. ערכאת הערעור כלל לא התייחסה לסוגיה ולא נימקה את דחיית ערעור הלשכה בנקודה זו. יצוין, כי בתגובתו לקובלנה מיום 7.10.14, הודה המשיב, מפי באת כוחו דאז עו"ד רוגל-לוי, בכך שלא התייצב לדיון בבית המשפט (סעיף 2 לאישום) וכן באי התשלום האמור בסעיף 4, אך טען כי "שלח תשלום (למתלונן) סירב לקבל" (עמ' 10 לפרוטוקול). במהלך עדותו, שינה המשיב את גרסתו וטען כי לא ראה אישור מסירה ולא חתם עליו ולכן לא התייצב. כאשר לדבריו "מה שכתוב אני לא חולק על השופטת שראתה, אבל אני לא ראיתי" (פרוטוקול 15.10.15 עמ' 89 ש' 10-11). בדיון לפניי, לאחר שהוצגו לפני המשיב אישורי המסירה של ההזמנה ושל פסק הדין, טען המשיב, לראשונה, כי אינו מזהה את חתימתו וכי מסמכים אלה נשלחו לכתובת רח' לאונרדו דה-וינצ'י 21, שעה שהוא ישב במשרד אחר, במספר 19 של אותו רחוב. מכל מקום, אין חולק כי המשיב ידע כבר בשנת 2013, עם הגשת הקובלנה על קיומו של פסק הדין ואף על פי כן, לא ביקש לבטלו ומאידך לא שילם את הסכום הנפסק, מבלי שנתן לכך הסבר של ממש. עצם קיומן של נסיבות אישיות ומשפחתיות קשות, ככל שתהיינה, אינו מצדיק את אי ביצועו של פסק הדין או לחלופין אי הגשת בקשה לביטולו, ככל שהמשיב סבר כי לא זומן לדיון כדין. די בכך כדי להביא להרשעתו בעבירות שיוחסו לו בפריט אישום זה בכתב הקבילה. עצם העובדה שבהמשך הושג, לטענתו, הסדר שבו נפסק למתלונן סכום נמוך יותר, אף הוא אינו פוטר אותו מאחריות, אלא לכל היותר יכולה להוות נסיבה מקלה לעונש.

51. באשר לזיכוי מן האישום השלישי, בית הדין המחוזי מצא לנכון להרשיע בדעת רוב את המשיב באישום זה. לעומת זאת, דעת המיעוט סברה, כי לא הוצגה ראיה לכך שהמשיב אכן קיבל את פניות הלשכה. יצוין, כי המשיב בתשובתו בכתב לכתב הקובלנה אישר בדיון מיום 7.10.14 מפי באת-כוחו, עו"ד רוגל-לוי את הטענה שלא הגיב לפניות הקובלת שנמסרו בדואר רשום עם אישור מסירה לידי מיופת כוחו לכתובת הרשומה. לדבריו, אי התגובה "זה לא בכדי... נגיע לזה, אסביר את זה" (עמ' 11 לפרוטוקול). דומה, שהן הערכאה המבררת והן ערכאת הערעור התעלמו מעובדה זו, שלא ניתן לה הסבר גם בשלב הערעור בפניי.

52. בנוסף, בית הדין הארצי מצא לקבוע בשלב הערעור, כי על פי הכללים המעודכנים של סדרי הדין שנכנסו לתוקפם ביום 30.6.15, אין עוד צורך להשיב לקובלנה, ומשכך "... לא ראינו להחמיר עם הנאשם בנקודה זו באופן רטרואקטיבי, אם כי אין זה רטרואקטיבי במובן הרגיל של המילה". בנקודה אחרונה זו, סבורני, כי נפלה שגגה מלפני בית הדין הארצי. אכן, בשנת 2015 שונו כללי הלשכה לעניין סדרי הדין. הכללים הקודמים "כללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962" הוחלפו בכללים חדשים באותו עניין "כללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשע״ה-2015".

53. יחד עם זאת, גם הכללים החדשים, כמו אלה הישנים, קובעים כי במידה והקובל מצא, בעקבות תלונה שהוגשה לו או בעקבות ידיעה על עבירת משמעת שהגיעה לידיו שלא בדרך של תלונה, כי יש מקום להגיש קובלנה, יודיע על כך בכתב לעורך הדין וייתן לו הזדמנות להשיב בכתב על התלונה. בנוסח המעודכן של הכללים, כלל 4 שכותרתו "המצאת התלונה לנילון, קובע "מצא הקובל כי יש על פני הדברים מקום להגיש קובלנה, לפי תלונה או ידיעה כאמור, יפנה לנילון בצירוף המסמכים הנוגעים לעניין, ויבקשו להשיב בכתב". כלל 5 שכותרתו "תשובה לתלונה" קובע בסעיף קטן (א) "הנילון יגיש את תשובתו לפניית הקובל לפי סעיף 4, בתוך 30 ימים מיום המצאתה או בתוך תקופה ארוכה יותר שהורה הקובל או הסכים לה לבקשת הנילון".

54. לפיכך, ההבדל העיקרי בין ההוראה המחייבת תגובה לפי כלל 5 החדש לבין ההוראה המחייבת תגובה לפי כלל 2 הישן, הינו במשך הזמן המוקצה לתגובה, 30 יום לעומת 14 יום לפי הכללים הקודמים. שינוי נוסף שבא לידי ביטוי בכללים החדשים הינו התוספת של כלל 4(ג), לפיו על הקובל להודיע לנילון באותה פניה, "כי ניתן לעשות שימוש בתגובתו כראיה נגדו במסגרת הדיון בקובלנה, אם תוגש". אולם, אין בכך פטור מהגשת תגובה כסברתו המוטעית של בית הדין הארצי.

55. לאור האמור, אי מתן מענה לקובל עודנו מהווה עבירה משמעתית לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין. תיקון הכללים בנדון אינו מהווה ביטול של חובת התגובה או ביטול של האיסור המשמעתי שלא להגיב ולכן עצם שינוי הכללים בשנת 2015 אינו מבטל את העבירה שבוצעה בשנת 2013, בהתאם לכללים הקודמים.

התוצאה

56. לאור כל האמור, ערעור הלשכה על זיכויו של המשיב מן האישום השני, נדחה.

לעומת זאת, ערעורה על זיכויו של המשיב בידי בית הדין הארצי על האישום השלישי וכן לגבי דחיית ערעורה על זיכויו מפרט האישום השני על ידי בית הדין המחוזי, מתקבל.

57. התוצאה היא, שזיכויו של המשיב בידי בית הדין הארצי מפרט האישום השני, נותר על כנו, אך הוא מורשע בעבירות המשמעת המיוחסות לו בפרטי האישום הראשון והשלישי.

58. לאור השינוי, דומני כי ראוי שגזירת הדין מחדש תיעשה בידי בית הדין המחוזי שאליו מושב התיק לצורך זה.

59. בשולי הדברים אוסיף, כי אינני רואה עין בעין עם ב"כ המשיב בנוגע לטענותיו בדבר הפגמים שנפלו בהתנהלות הקבילה בבית הדין המחוזי המצדיקים, לדבריו, את זיכויו מטעמי הגנה מן הצדק. אינני סבור כי אותם פגמים הינם כה חמורים כפי שמנסה ב"כ המשיב להציגם, לאור המתח הקיים בכל הליך בין הצורך לחתור לבירור האמת לבין החובה לשמור על זכויותיו הדיוניות והמהותיות של נאשם בדין המשמעתי. במיוחד, אינני סבור כי עצם ניסיונה של הלשכה להעיד את עו"ד אביר הוא פסול מעיקרו ובתרחיש אחר, יתכן שבית הדין היה מתיר את העדתה בכפוף להצהרה על מתן חיסיון מפני הפללה עצמית והדבר עשוי היה לסייע לבירור העניין. אוסיף, לנוכח העובדה שהטענות התייחסו בכל מקרה להרשעה בפריט האישום השני שלגביו זוכה המשיב, הדברים נאמרים בבחינת למעלה מן הצורך.

60. לנוכח התוצאה, אינני מוצא לעשות צו להוצאות.

המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים ותחזיר את תיקי בתי הדין לשולחיהם.

ניתן היום, ז' אדר תשע"ז, 05 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.