זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (הרשמת הבכירה גילה ספרא-ברנע) מיום 30.8.16 לפיה דחתה את בקשת המבקש למחוק את הכותרת "סדר דין מקוצר" מתביעת המשיב. המשיב מתנגד לבקשה.

לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים בעניין זה, ועל פי תקנה 410, אני דן בבקשה כבערעור.

אני דוחה את טענת המשיב כאילו קבע בית המשפט קמא קביעות עובדתיות כלשהן. בית המשפט קמא דן בבקשה למחיקת כותרת, הנדונה על פי האמור בכתב התביעה, וכל קביעה עובדתית שקבע, משמעה שכך נאמר בכתב התביעה ובנספחים לו, ואין משמעה שזו תוצאת ההליכים המשפטיים, לאחר בירור עובדתי.

הטענה העיקרית של המבקש היא שהראיה בכתב, עליה מבוססת התביעה, היא מסמך הצעה בלבד, בחתימת המבקש, כאשר המקום לחתימת המשיב נותר ריק, וכאשר המשיב הודיע שהתנאים במסמך זה אינם מקובלים עליו, ועל כן אין מדובר במסמך מחייב.

לכתב התביעה צורף מסמך שנאמר עליו שנחתם ביום 27.11.14, בו אושרה יתרת ההלוואה, אשר כבר הועברה לחשבונות הבנק של הלווה, תכשיטי כפריס בע"מ, והמבקש ערב בו להתחייבויות הלווה, לפי חתימתו מתאריך 23.11.14. במסמך זה הושאר מקום לחתימת המלווה הוא המשיב, והמשיב לא חתם על המסמך. לכתב התביעה צורף נספח 5, מכתב מיום 6.1.16, מטעם המשיב ללווה ולמבקש לפיו אישר שהועבר לידי המשיב ביום 27.11.14 הסכם חתום על ידי הלווה והמבקש לפרעון ההלוואה, אך הובהר כי "כפי שידוע לכם איתמר לא חתם על ההתחייבות ותנאי ההחזר שנוסחו על ידכם בהתחייבותכם זו בחתימת ידכם אינם מקובלים עליו ואינם תואמים את המוסכם כפי שצוין במכתבי שבסימוכין (כאמור במכתב קודם מיום 30.4.15, לאחר 27.11.14-מ.ר.). ובעניין זה יודגש כי איתמר מעולם לא הסכים ללוח התשלומים עליו חתמתם, וכן לא הסכים לכך שהערבות תהיה בנוסח של "כל אחד לחוד" אלא הלוואה ניתנה מלכתחילה על דעת שהערבות תהיה "ביחד ולחוד", ואף לא הסכים בשום אופן לאמור בסעיף 4 להסכם".

בית המשפט קמא התייחס לטענות בדבר תוקף המסמך בקביעתו שלכתב התביעה צורף מסמך שאין חולק כי הוא חתום על ידי המבקש, הלווה ואדם אחר, ולא על ידי המשיב. לפי המסמך, כך קבע בית המשפט קמא אין צורך להוכיח את סכום ההלוואה ליום חתימת המסמך, ואת העובדה שניתנה מאת המשיב לחברה, אף לא את התחייבות המבקש לערוב להתחייבות החברה להשיב את ההלוואה בתנאים האמורים בהסכם, כשיעור החזקותיו במניות החברה. על פי דברים אלה, קבע בית המשפט קמא שהמסמך מיום 27.11.14 מהווה התחייבות מפורשת ולה ראיה בכתב.

השאלה היא אם מדובר בהתחייבות בעלת תוקף, או בהצעה שלא התקבלה, או קביעה אחרת.

מקריאת נספח 5 לכתב התביעה, המכתב מיום 6.1.16, ניתן היה להבין שהיה בין הצדדים הסכם הלוואה וערבות בעל-פה, או שהמשיב העלה אותו על הכתב, והמבקש הסכים לו בעל-פה, וכי המכתב מיום 6.1.16 טוען שהאמור במסמך מיום 27.11.14 אינו משקף את המוסכם קודם לכן. אילו היה המשיב מגיש תביעה בסדר דין מקוצר על פי ההסכם הקודם למסמך מיום 27.11.14, כאשר המסמך מיום 27.11.14 הוא ראיה להסכם הקודם, אפשר שהיתה זו תביעה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר, אף אם במסמך מיום 27.11.14 יש תנאים שונים במקצת מהמוסכם קודם לכן. היתה זו ראיה לכך שניתנה הלוואה, בסכום שהוסכם, וכי המבקש ערב לפרעון ההלוואה על ידי הלווה. על פי הדין, אין צורך שהחוזה או ההתחייבות המפורשים או מכללא, יוכחו בכתב על כל פרטיהם (י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 626).

אלא שהתביעה לא הוגשה על פי חוזה או התחייבות שקדמו למסמך מיום 27.11.14. כפי שנכתב בכתב התביעה, בסעיף 8 "ביום 27.11.14 שלחו החברה והנתבע הסכם הלוואה לתובע, ובגדרו סוכמו תנאי ההלוואה, והערבות האישית של הנתבע". זאת אומרת, שהחוזה הנטען הוא המסמך מיום 27.11.14, שהתובע המשיב טען שבגדרו סוכמו תנאי ההלוואה ותנאי הערבות האישית. להסיר ספק, לא נטען בשום מקום בכתב התביעה, שהחוזה או ההתחייבות הם מתאריך אחר או על בסיס אחר מאשר המסמך מיום 27.11.14.

כעולה מכתב התביעה, המסמך מיום 27.11.14 אינו חוזה מחייב. למרות שהיה אמור להיות חתום על ידי המשיב, המשיב לא חתם עליו, ולא בכדי. כפי שהסביר במכתבו מיום 6.1.16, היעדר החתימה נובע מהיעדר הסכמה. משמע, המסמך הזה, שהיה אמור להיות מוסכם על ידי שני הצדדים, לא הוסכם על ידי המשיב, ובמונחי חוק החוזים (חלק כללי), זו הצעה שלא התקבלה (ראו בין היתר: ע"א 579/83 זוננשטיין נ' אחים גבסו בע"מ פ"ד מב (2) 278). אמנם בנסיבות מיוחדות, כאשר מוכח שכל תנאי ההסכם הוסכמו, ניתן לאכוף גם הסכם שלא נחתם על ידי אחד הצדדים (ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ, פ"ד לג(2) 283, 288-287 (1979)), אבל כפי שעולה ממכתבו של המשיב מיום 6.1.16, הוא לא הסכים לתנאי המסמך מיום 27.11.14, הן באשר ללוח התשלומים, הן באשר לכך שהערבות תהיה כל אחד לחוד, והן לאמור בסעיף 4 להסכם.

נמצא איפוא, שעל פי האמור בכתב התביעה, התביעה אינה מתבססת על חוזה מחייב. בית המשפט קמא קבע, בקצירת האומר, שמדובר בהתחייבות מפורשת. שני המונחים, חוזה והתחייבות, אינם זהים. חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול. התחייבות אינה זקוקה להסכמת הצד שכנגד על מנת להיכנס לתוקפה. התחייבות יכולה להיות חד צדדית, וגם אם הצד שכנגד אינו מסכים לתנאיה, היא מחייבת את המתחייב. זאת, לא רק בכל תביעות הבנקים, שבהן מוגשות התחייבויות הלקוח, ללא חתימת הבנק, מתוך הנחה שהבנק שניסח את ההתחייבות מסכים לה, אלא גם כאשר מדובר בהתחייבות חד צדדית, שהצד התובע לא הסכים לכל תנאיה. אפשר שיהיו לנתבע טענות לגבי מימוש ההתחייבות, אבל די בהתחייבות שיש עליה ראיה בכתב, כדי לקיים את התנאי של סדר דין מקוצר.

ערבות אינה זקוקה להסכמת הנושה. כפי שנקבע בסעיף 3 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967, ערבות נוצרת בהסכם, או בהתחייבות הערב שהודעה עליה ניתנה לנושה. זהו אחד המקרים הבודדים של הכרה בהתחייבות חד צדדית (נילי כהן, "דין חוזים ודין ערבות", עיוני משפט, ז' (תש"ם) 225). במקרה זה מדובר בהתחייבות מסוג של ערבות, ואף שהמשיב לא הסכים לתנאיה, היא עשויה לחייב את המבקש, וזו התחייבות שיש עליה ראיה בכתב. אציין, שבניגוד לטענת המבקש, התובע לא טען פעם אחר פעם ובזמן אמת כי המסמך מיום 27.11.14 נעדר כל תוקף משפטי, אלא שהוא אינו מסכים לחלק מתנאיו.

טענה נוספת היתה בפי המבקש, כי סכום החוב אינו קצוב אלא מוערך על ידי התובע. אני דוחה את טענת המבקש שבכתב התביעה לא הוכח בצורה מספקת סכום החוב. סכום החוב צוין בהתחייבות מטעם המבקש בסך 641,376 $ (דולר אמריקאי). מתוך סכום זה שולם סך 85,395$. נותרו 555,981$. התובע תבע בכתב תביעתו 584,060 ₪. הוא לא הסביר כיצד הגיע לסכום זה.

בכתב התביעה נטען שהמבקש מחזיק ב-25.2% ממניות החברה, אף שנטען שהוא זכאי להחזיק ב-26.5% ממניות החברה, וזאת לפי חישוב חוסר של 5.21% שאותם החליט המשיב לחלק בין המבקש לאדם אחר. חישוב זה מבוסס על פסק דינה של השופטת בטינה טאובר מיום 10.8.15. אין בפסק דין זה כל בסיס למסקנה שהמבקש ומר גרינהולץ רכשו את המניות המוחזקות על ידי הציבור בחלקים שווים ביניהם, למרות שמר גרינהולץ החזיק קודם לכן ב-56.39% ממניות החברה, והמבקש ב-11.98% ממניות החברה. אין בסיס בפסק הדין לטענה כי נותרה יתרה של 5.21% שיש לחלק בין שני הרוכשים, שווה בשווה או בדרך אחרת. זו טענה שאין לה שום ראיה. נמצא, שחישוב חלקו היחסי של המבקש בחברה הלווה, שממנו נובע חיובו הנטען כערב לחובות החברה לפי ההלוואה שניתנה, מבוסס על טיעון של המשיב בלבד, ואינו קצוב, ואינו ניתן לחישוב אריתמטי.

על כן, כאשר התביעה אינה על סכום קצוב, דין הכותרת "סדר דין מקוצר" להימחק. לפיכך, אני מקבל את הערעור, מבטל את החלטת הרשמת הבכירה ספרא-ברנע מיום 30.8.16, ומוחק את הכותרת "סדר דין מקוצר" מהתביעה שנדונה במסגרת תיק 22229-05-16.

המשיב ישלם למבקש הוצאות משפט בסך 5,850 ₪.

המזכירות תשיב למבקש את העירבון שהופקד.

ניתנה היום, כ"א חשוון תשע"ז, 22 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.