1. בפניי בקשת הנתבעת "לאחד" את הדיון בתביעה שהוגשה נגדה עם תביעה שהגישה נגד התובע בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב. בהחלטתי מיום 30.10.2016 הוריתי לצדדים להתייחס לשאלה האם לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה.

2. הנתבעת הגישה נגד התובע תביעה בבית הדין לעבודה, על סך 450 ש"ח. לאחר הגשת תביעתה, הגיש התובע נגד הנתבעת תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות. בכתב התביעה מפרט התובע עילות תביעה רבות נגד הנתבעת, אשר סכומן הכולל הוא 730,000 ש"ח. עם זאת, "מטעמי אגרה ומשיקולי גבייה", התובע העמיד את תביעתו על סך של 33,500 ש"ח, תקרת הסמכות של בית משפט לתביעות קטנות. השאלה שיש לדון בה, היא האם הסמכות לדון בהליך, כולו או חלקו, נתונה לבית משפט זה או לבית הדין האזורי לעבודה.

3. חוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן – החוק) קובע את העניינים שלבית הדין האזורי לעבודה סמכות ייחודית לדון בהם. בלשון סעיף 24 לחוק בחלקים הנוגעים לענייננו:

"24. (א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –

(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];

(1א) בתובענה שעילתה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עבודה, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עבודה או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי-קבלתו;

(1ב) תובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה;

...

(1ד) בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעסיק או נושא משרה אצלו, או של מעסיק או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; לעניין זה, "נושא משרה" – מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ממונה על העובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות עובדים;

...".

4. גבולות הסמכות של בית הדין לעבודה מחד גיסא, ושל בית משפט אזרחי מאידך גיסא, נדונו לאחרונה בפסק-דינו של בית המשפט העליון ברע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ (‏14.10.2015) (להלן – עניין רוחם). כפי שנפסק, להבדיל מסמכויות בית משפט אזרחי שנקבעות פעמים רבות על-פי "מבחן הסעד", הרי שככל שהדברים נוגעים לגדרי סמכויותיו של בית הדין לעבודה, במרכז הדיון נבחנות עילות התביעה וזהות הצדדים. ככל שהדברים נוגעים לסעיף 24(א)(1) לחוק, יש לבחון שלושה תנאים: זהות הצדדים (עובד ומעסיק), עילתו של הסכסוך ביחסי עבודה וזיהויה של העילה ככזו שאינה בפקודת הנזיקין (שם, בפיסקה 38 לפסק-הדין). אשר לתנאי השלישי, נפסק כי יש לבחון בעיקר את עילות כתב התביעה, וככל שאלו הן עילות נזיקיות (שאינן באות בגדר העוולות המנויות בסעיף-קטן 24(1ב) או שאינן על-פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע)), הרי שהסמכות לדון בהן היא של בית משפט אזרחי (וראו גם, רע"א 1573/16 הרט נ' חברת אורג'ניקס, פיסקה 16 (‏24.5.2016)). בנוסף, לבית הדין האזורי לעבודה סמכות לדון בתביעות שעילתן עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, המוגשות על-ידי מעסיק נגד עובד בקשר ליחסי עבודה (סעיף-קטן 24(1ד) לחוק). נפנה איפוא לבחינת העילות המנויות בכתב התביעה.

5. במאמר מוסגר יצוין, כי על-פי הנטען בכתב התביעה הנתבעת עבדה במשרדו של התובע עד יום 5.6.2016. עם זאת, היא המשיכה לעמול על "פרויקט תיוק" במשרד עד יום 10.7.2016.

6. בכתב התביעה מפורטות עילות תביעה רבות המופנות כלפי הנתבעת, כדלקמן:

(א) "2. ארוע מיום 8.7.2016 – בסך 120,000 ש"ח": עילה זו עוסקת בריב שהתעורר, על-פי הטענה, בלובי הבניין שבו מצוי המשרד המדובר. בכתב התביעה נטען, כי "בהתנהלותה עשתה חרזי מעשים המתגבשים לכדי פרסום לשון הרע נגד התובע, כהגדרת הדברים בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965". בקשר לעילה זו, נתבע סכום של 120,000 ש"ח "בהתאם לסעיף 7 לחוק" (בלשון כתב התביעה). ניתן לראות, כי הסמכות לדון בעילה זו היא לבית הדין האזורי לעבודה בהתאם לסעיף 24(1ד) לחוק. אכן, בתיאור עילה זו מוזכרת גם, בקצרה וללא כל פירוט, המילה "רשלנות" (סעיף 30 לכתב התביעה). אולם אין בכך כדי לשנות מכך שמהותה של עילה זו היא לשון הרע, והסמכות לדון בה אינה נתונה לבית משפט זה. יוער, כי האירוע המתואר בעילה זו התרחש ביום 8.7.2016, היינו, לפני הסיום הסופי של יחסי העבודה בין הצדדים על-פי האמור בכתב התביעה, ביום 10.7.2016. עם זאת, גם אם נראה את מועד סיום העבודה ביום 5.6.2016, הרי כפי שנפסק, עדיין הסמכות לדון בתביעת לשון הרע שעניינה בעוולה שבוצעה לאחר סיום יחסי העבודה, אולם בקשר ליחסי העבודה, נתונה לבית הדין האזורי לעבודה (ראו, ת"א (מחוזי מרכז) 8370-02-10‏ ‏חלמיש נ' גמא ניהול וסליקה בע"מ (6.7.2010) (להלן – עניין חלמיש)).

(ב) "3. הוצאות ונזקים בסך 30,000 ש"ח": בעילה זו נטען כי לאחר סיום יחסי העבודה, הנתבעת הפריעה לעבודת התובע בפניות הרבות שעשתה אליו, דבר אשר הצריך הקדשה של עשרות שעות עבודה מצידו. אין בעילה זו ציון של כל עוולה נזיקית שהיא כלפי הנתבעת על-פי פקודת הנזיקין. בנסיבות אלו, ניתן לראות עילה זו כנובעת מהסכם העבודה בין הצדדים, לאחר סיום יחסי העבודה ביניהם (סעיף 24(1א) לחוק), שהסמכות לדון בה נתונה גם היא לבית הדין לעבודה. ודאי שאין מקום לכך שבעוד תביעת שכר עבודה של עובד נגד מעסיק תידון בבית דין אזורי לעבודה, תביעה נגדית בקשר להוצאות שנשא בהן המעביד לשם טיפול בדרישת העובד לשכר עבודה, תידון בבית משפט אזרחי.

(ג) "4. הוצאות ונזקים בסך 90,000 ש"ח": בעילת תביעה זו מלין התובע על איכות עבודתה של הנתבעת. לדבריו, הוקדש זמן רב להכשרתה לתפקיד, הנתבעת לא עבדה כראוי, היא הפסיקה את עבודתה באופן שהסב נזק לתובע, וגם לאחר מכן כשהתבקשה לשוב למשרד ולהשלים משימות שהוטלו עליה היא לא עשתה כן כראוי. בעילה זו לא מצוינת כל עילה נזיקית שהיא מכוח פקודת הנזיקין. גם עילה זו, מקורה ביחסי העבודה בין הצדדים, ואף היא מצויה בסמכותו של בית הדין האזורי לעבודה בהתאם לסעיף-קטן 24(א)(1) לחוק.

(ד) "5. הוצאות ונזקים בסך 50,000 ש"ח": בעילה זו טוען התובע כי הנתבעת ניסתה לגבות פעמיים את שכר עבודתה מהתובע. למיטב הבנתי, כפל הגבייה נעשה בעצם הגשת התביעה של הנתבעת לבית הדין לעבודה. נטען, כי התובע הקדיש עשרות שעות עבודה בעניין זה. התובע לא נקב בעוולה נזיקית שעל בסיסה מושתתת עילה זו. בדומה לעילת תביעה שכבר צוינה לעיל (סעיף ב' לעיל), גם עילה זו עוסקת בהוצאות שהוצאו לטיפול בדרישת הנתבעת לשכר עבודה. אף עילה זו מבוססת על יחסי העבודה בין הצדדים, והסמכות לדון בה נתונה לבית הדין האזורי לעבודה.

(ה) "6. אירוע מיום 25.8.2016 – בסך 120,000 ש"ח": עניינה של עילה זו היא עוולת לשון הרע שנעשתה, על-פי הנטען, באופן שבו הומצא כתב התביעה מטעם הנתבעת למשרדו של התובע. אכן, מדובר בארוע שמועדו הוא לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים. עם זאת, כפי שכבר הוזכר, נפסק שגם במקרה זה לבית הדין האזורי לעבודה סמכות לדון בנושא (ראו, עניין חלמיש). גם כאן יצוין כי אזכור המילה "רשלנות" (סעיף 57 לכתב התביעה), ללא כל הסבר או פירוט, אינו גורע מהיות העילה מבוססת על עוולת לשון הרע, שהסמכות לדון בה נתונה לבית הדין האזורי לעבודה.

(ו) "7. הוצאות ונזקים בסף 70,000 ש"ח": בעילה זו נטען כי לנתבעת שולם סך של 445 ש"ח ביתר בשל דיווחי שעות עוזבים. מדובר בטענה לתשלום שכר עבודה ביתר. זוהי טענה בקשר ליחסי העבודה בין הצדדים, וגם היא מצויה בגדר סמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה.

(ז) "8. הוצאות ונזקים בסך 250,000 ש"ח": בעילה זו מלין התובע (פעם נוספת) על איכות עבודתה של הנתבעת. גם בקשר לעילה זו לא מצוינת כל עוולה מפקודת הנזיקין שמכוחה היא נטענת. זוהי עילת תביעה שעניינה יחסי העבודה בין הצדדים, והסמכות לדון בה נתונה לבית הדין האזורי לעבודה.

7. לסיכום, סקרנו אחת לאחת את עילות התביעה הרבות הכלולות בכתב התביעה. מסקנתי היא שהסמכות לדון בכולן נתונה לבית הדין האזורי לעבודה. בנסיבות אלו, יש להעביר את התביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, בהתאם לסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. יוער, כי אף אם הייתה התוצאה אחרת, הרי שהיה מקום לשקול בחיוב לעכב את הדיון בתביעה דנא, עד להכרעת בית הדין האזורי לעבודה בתביעה שהגישה שם הנתבעת (ראו, עניין רוחם, פיסקאות 69-68).

8. לבסוף, אינני רואה מקום לפטור את התובע מתשלום הוצאות משפט לנתבעת. הנתבעת הגישה נגד התובע תביעה לבית הדין האזורי לעבודה. מדובר בתביעה בסך מאות שקלים בודדים בלבד. לאחר הגשת תביעה זו, בחר התובע לנקוט מהלך דיוני. מהלך זה הוא הגשת תביעה נגד הנתבעת לבית המשפט לתביעות קטנות בטענה שנגרם לו נזק בשיעור של 730,000 ש"ח, והעמיד אותה על סך של 33,500 ש"ח. זאת, כאשר הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית הדין האזורי לעבודה, שם כבר מתברר הליך בין הצדדים. מבלי להביע כמובן כל עמדה שהיא באשר לסיכויי התביעה, לא ניתן לחמוק מן הרושם שתביעה זו הוגשה, בייחוד באופן שבו הוגשה, כדי להקשות על הנתבעת ולסרבל את בירור המחלוקות בין הצדדים. בנסיבות אלו, יש לחייב את התובע בהוצאות משפט לזכות הנתבעת, בסך של 300 ש"ח.

זה המקום לציין, כי אינני רואה הצדקה להיעתר לבקשת התובע מיום 28.11.2016 לבטל את הוצאות המשפט שכבר הושתו עליו בהחלטתי מיום 21.11.2016 (בסך 400 ש"ח). הוצאות משפט אלו הושתו בשל הגשת בקשה להארכת מועד להגשת תגובה מטעם התובע לאחר חלוף המועד שנקבע להגשת התגובה. זאת, חרף העובדה שההחלטה המורה על הגשת התגובה הומצאה לתובע טרם חלוף המועד (כעולה מטענותיו של התובע עצמו בבקשתו לארכה מיום 17.11.2016). אכן, פעמים רבות איחור מסוג זה אינו מוביל לחיוב בהוצאות משפט, בייחוד במסגרתה של תביעה קטנה. עם זאת, משבחר התובע לנקוט מהלך דיוני נגד הנתבעת כפי שבחר, מצופה ממנו להקפיד הקפדה יתרה במילוי הוראות בית המשפט.

אומנם, הנתבעת הגישה נגד התובע תביעה בסך 450 ש"ח, והתוצאה היא שכבר עתה הנתבע חב כלפיה בהוצאות משפט בסך כולל של 700 ש"ח. אולם לטעמי, אין לומר שהתוצאה אינה סבירה. על סבירות ההוצאות בסך 700 ש"ח להימדד לא אל מול התביעה שהגישה הנתבעת בסך מאות שקלים בודדים, אלא אל מול המהלך שבו בחר הנתבע, להגיש תביעה על סך 33,500 ש"ח, בטענה שנגרמו לו נזקים בשיעור של 730,000 ש"ח. בשל צעד זה שנקט בו התובע, מוצאת עצמה הנתבעת מתמודדת עם תביעה הגדולה פי עשרות מונים מזו שהגישה. בהשוואה לסכום התביעה שהגיש התובע, ובהשוואה לנזקים שהוא טען להם, חיובו בהוצאות משפט בסכום כולל של 700 ש"ח הוא לטעמי סביר.

9. אשר על כן, בהתאם לסמכותי לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, תועבר התביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב. סוגיית איחוד הדיון בתביעה זו עם התביעה שהגישה הנתבעת תידון בבית הדין האזורי לעבודה.

ניתנה היום, י"ט כסלו תשע"ז, 19 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.