לפניי תביעה בגין נזקים שנגרמו לרכב התובעת בתאונת דרכים שאירעה ביום 21.3.16 בכביש 531.

אין מחלוקת בין הצדדים כי התאונה אירעה במקום בו מצטמצמים שני הנתיבים לכדי נתיב אחד וכי אירעה התנגשות בין שני הרכבים.

המחלוקת נסבה על האחריות לתאונה ועל הגורם לה, כשלטענת התובעת: "הרכב הפוגע אשר נסע מאחורי רכב הנפגע במסלול השמאלי השתלב למסלול הימני מבלי לתת זכות קדימה לרכב הנפגע".

לטענת הנתבעים, רכב התובעת ניסה לעקוף מימין את רכב הנתבעים במקום בו שני הנתיבים מצטמצמים לכדי נתיב אחד ותוך כדי כך פגע ברכב הנתבעים.

דיון והכרעה

העידו בפני נהגת רכב התובעת ונהג רכב הנתבעים. כן הוגשו הודעותיהם של הנהגים אצל מבטחותיהם ותמונות של זירת התאונה אשר צולמו על ידי הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") מיד לאחר התאונה.

על פי עדותה של נהגת רכב התובעת, היא נסעה בכביש 531 במקום בו יש שני מסלולים המתאחדים למסלול אחד. לדבריה, נסעה בצד ימין של הכביש וראתה את רכב הנתבעים מאחוריה בצד שמאל.

הגם שנהגת רכב התובעת מתארת את התאונה בצבעים חדים וברגשות עזים, אין היא יכולה להעריך כמה זמן קודם לתאונה ראתה את רכב הנתבעים מאחוריה. לדבריה: "אני לא יכולה להגיד כמה זמן לפני הפגיעה ראיתי את המשאית (רכב הנתבעים, ל.ש) מאחורי, אולי דקה. לא מדובר בהרף עין. אחר כך לא ראיתי אותה יותר, אלא רק כשהוא עלה עלי" (עמ' 2 לפרוטוקול).

בתחילת עדותה העידה הנהגת כי ראתה את המשאית מאחוריה משמאל כשהיו שני נתיבים (עמ' 1, שורה 18) ואילו בחקירה נגדית, השיבה העדה: "אני מבחינה במשאית בפעם הראשונה רק כשהכביש הופך להיות משני נתיבים לאחד..." (עמ' 2, שורה 24).

על פי עדותו של נהג רכב הנתבעים (להלן: "המשאית"): "לא מדובר בשני נתיבים שהופך להיות אחד. הנתיב הולך ונהיה צר עד שהוא משתלב לתוך כביש ראשי" (עמ' 4, שורה 9). לדבריו, ראה את רכב התובעת לראשונה כמה שניות קודם לתאונה "והיא ממש מקבילה אלי ומאחורי בצד ימין. אני רואה אותה בכל המראות", כשלטענתו, "יש לי מראה מלמעלה של השטח המת ויש לי מראות מעבר לשטח המת". להערכתו, נהגת רכב התובעת "התבלבלה, ובמקום ללחוץ על הבלם, היא לחצה על דוושת הגז, היא רצתה לברוח מהסיפור ואז מה שקרה, היא נכנסה בי" (עמ' 4, שורה 15).

בחקירה נגדית, תיקן נהג המשאית את דבריו: "אני הרגשתי את החבטה ואני לא יכול לראות באותו רגע מה איתה, היא מחוץ לטווח הראיה שלי..." (עמ' 5, שורה 4).

עוד העיד נהג המשאית כי כשראה לראשונה את רכב התובעת היא היתה כ-7 מטרים מאחוריו והיא מתקדמת, וכשהיא מתקדמת, הוא ממשיך בנסיעה. לדבריו: "היא לא היתה יכולה לעקוף. אם היתה נהגת מיומנת, אולי היתה מצליחה לעקוף, אבל היא כנראה נבהלה ונצמדה אלי..." (עמ' 5, שורה 18).

בשום שלב לא חשב הנתבע להאט את המשאית או לתת לרכב התובעת לעבור, לדבריו: "אני הייתי בטוח שהיא תעצור ובשניה אחת נתנה גז" (עמ' 4, שורה 19).

עולה, כי על פי העדויות שהובאו בפני התרחשה התאונה באופן זה:

נוסעים שני רכבים במסלול רחב ההולך ומצטמצם. כל אחד מן הנהגים סבור כי לו זכות קדימה בנתיב וכי זכותו להתקדם בו. כל אחד מן הנהגים מתעלם מן הנהג האחר המשתקף במראות רכבו. כל אחד מן הנהגים ממשיך בנסיעה, מבלי להתחשב במשנהו או בתנאי הדרך. כל אחד מן הנהגים סובר כי נהג הרכב האחר יעשה כל שביכולתו על מנת לאפשר את המשך נסיעתו של האחר ללא הפרעה: נהגת רכב התובעת אשר ראתה את רכב הנתבעים מאחוריה עוד קודם החלו הנתיבים להצטמצם, אינה מביטה שוב במראות או מצדדיה ואוחזת בדעה כי הנתבע ממשיך לנסוע מאחוריה ואילו הנתבע שכבר התקדם כברת דרך, כך שרכב התובעת מצוי מימינו במחצית המשאית לערך, סבור כי נהגת רכב התובעת תעצור או תעקוף אותו במהירות.

התוצאה העגומה היא תאונה בה נפגעים שני הרכבים, כמתואר בתמונות שהוגשו לתיק בית המשפט.

זכות הקדימה לה טוענת התובעת בכתב התביעה, אינה קיימת בדין. להיפך, על פי תקנה 64 (ו) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961, היה על רכב התובעת ליתן את זכות הקדימה למשאית.

על אף זאת, לא מצאתי לדחות את התביעה, שכן כפי שקבעתי לעיל, הנתבע אינו חף מאשמה לקרות התאונה.

סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע כי לא יראו אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק".

בע"א 7021/99, עזבון המנוח שלומי ויצמן ז"ל נ' סלע, פד"י נו (1), 822, קובע כב' השופט טירקל:

"לעתים קרובות, בעיקר בעוולת הרשלנות, נזקק בית-המשפט למבחן הצפיות לשם קביעת הקשר הסיבתי-משפטי. בכך כרוכה השאלה אם יש לראות את מעשהו של התובע-הניזוק כמעשה המפסיק את הקשר הסיבתי (עמ' 830).

נקבע שם כי "... פעולה מכוונת של אדם אחר שהייתה הסיבה המכרעת לנזק מנתקת את הקשר הסיבתי בתנאי שלא היה ניתן לצפות את הפעולה. לעומת זאת פעולה מכוונת שהיה ניתן לצפותה אינה מנתקת את הקשר הסיבתי".

בעניינו, המשיך הנתבע בנהיגתו למרות שראה את נהגת רכב התובעת, מתוך הנחה או ציפיה כי תעצור את הרכב או תעקוף את המשאית בזריזות. לעניות דעתי, ציפיה זו אינה סבירה בתנאי הדרך כפי שתוארו על ידי העדים ואין תמה על כי לא התממשה.

יתר על כן, אני סבורה כי הנתבע יכול וצריך היה לצפות את התנהגותה של נהגת רכב התובעת ולא להניח הנחות שאין להן כל בסיס עובדתי.

לפיכך, אני קובעת כי הקשר הסיבתי שבין פעולותיו של הנתבע לבין קרות התאונה לא נותק.

סוף דבר

הנתבעים ישלמו לתובעת - בתוך 30 ימים מהיום - סך של 2,500 ש"ח ואגרת משפט כפי ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל ובתוספת שכ"ט עו"ד בגובה של 1,500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

הנתבעים יישאו במחצית השניה של האגרה.

כל צד יישא בהוצאות עדיו.

ניתן היום, ד' תשרי תשע"ח, 24 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.