1. לפניי בקשת הנתבע לביטול פסק דין מיום 15.1.17 שניתן בהיעדר בקשת רשות להתגונן מטעמו. הנתבע טען כי על ביה"מ לבטל את פסק הדין מכח שיקול הדעת הנתון לו. לטענת הנתבע,אין המדובר במקרה של זלזול בבית המשפט, אלא בצירוף נסיבות מצער-מצבו הרפואי בגין תאונת דרכים ואירוע מוחי שארעו בעבר ואשר בגינם הינו סובל מבעיות זיכרון. לאור בעיות אלו נטען כי בא כוחו לא יכול היה ליצור עימו קשר.

הנתבע הוסיף כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, תוך שהצדדים מנהלים מו"מ לסילוק התביעה מחוץ לכותלי בית המשפט. עוד טען הנתבע כי הבנק נמנע ממשלוח התראה בכתב בטרם העמדת ההלוואה לפירעון מידי, וזאת, בניגוד לסעיף 5א1 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א-1981. בנוסף טען הנתבע כי כתב התביעה נוסח כלאחר יד, לוקה בחסר, אינו מנומק ובלתי מפורט. הנתבע טען כי הבנק התרשל והפר את חובת הנאמנות כלפיו כלקוח, בשעה שהעצים את התחייבויותיו לבנק, הציע לו לקבל הלוואות מבלי שהבנק דאג להעמדת בטחונות כנגד ההלוואות.

1. התובע התנגד לבקשה וטען כי אין בבקשה כדי להצדיק אי הגשת בקשת רשות להתגונן במועד. לטענת התובע,הנתבע לא הציג הגנה כלשהי כנגד התביעה. התובע הפנה למכתב ההתראה שנשלח לנתבע עובר להגשת התביעה בחודש אוגוסט 2016. התובע הוסיף כי אינו מחויב לנהל מו"מ עם לקוחו והוא זכאי להגיש תביעה בכל עת.התובע אישר אמנם כי הנתבע הציע לפרוע את חובותיו באמצעות העמדת מכסת החלב שלו למכירה, אולם התברר כי למעשה לא התכוון לסלק את החוב באמצעות המחאת זכויותיו במכסת החלב, לתובע. עוד טען התובע כי הנחלה במושב פרזון שועבדה בשנת 2011 כנגד האשראי שניתן לנתבע, ולכן אין גם ממש בטענה כי מתן ההלוואות לא היה סביר.

דיון והכרעה:

1. ההלכה הפסוקה בשאלת ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר, נקבעה בפסק הדין המנחה של כבוד השופט זוסמן בע"א 64/53 כהן נ' יצחק, פ"ד ח 395 , אשר קבע כי: "פסק הדין אשר ניתן שלא כהלכה דרך משל: מבלי שהנתבע הוזמן כחוק – רשאי הנתבע לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק. ניתן פסק דין כהלכה יציג לעצמו בית המשפט אשר אליו פנה הנתבע בבקשת ביטול שתי שאלות אלו : ראשית , מהי הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקש לא רשם הופעה , או לא הגיש את הגנתו או לא הופיע בתאריך הקבוע לבירור המשפט . שנית , ושאלה זו חשובה לאין ערוך מהראשונה – מה הם סיכויי ההצלחה של הנתבע המבקש" ( ראו בנוסף, לעניין זה : ע"א 442/89 עלאדין ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מג ( 3), פ"ד 824 ; ע"א 164/63 פרידמן נ' פרידמן, פ"ד י"ז 3).

בענייננו, אין המדובר בביטול מחובת הצדק שכן הנתבע לא הכחיש כי קיבל את כתב התביעה וההזמנה לדין ומיקד טענותיו בביטול פסק הדין מחמת שיקול הדעת הנתון לבית המשפט. למעלה מן הדרוש אציין כי פסק הדין ניתן על סמך אישור מסירה מיום 27.10.16 ותצהירו של המוסר.

4. עם זאת, עדיין לבית המשפט שיקול דעת להורות על ביטול פסק דין אשר ניתן במעמד צד אחד, גם אם אין חובה להורות כן. בעניין זה כבר נקבע, כי המבחן השני – סיכויי ההגנה או התביעה, הם המבחן העיקרי, שכן על עצם המחדל ניתן לפצות ע"י פסיקת הוצאות. כמו כן, ההלכה היא, כי לעניין סיכויי ההצלחה, אין מבקש הביטול חייב להראות כי הגנתו, או תביעתו, היא איתנה ובטוחה ודי אם תהיה אפשרית: - "על המבקש להראות כי לגופו של עניין, עשוי הביטול להצמיח לו תועלת, לאמור, אם שמיעת עמדתו בנושא המחלוקת, אכן עשויה להוביל את ביהמ"ש למתן החלטה שונה מזו שניתנה בפסק הדין שביטולו מבוקש" (ע"א 5000/92 רע"א 4680/92 בן ציון נ' הנאמן על נכסי בן ציון, פד"י מח' 1, 830).

יחד עם זאת,לא מצאתי כי במקרה זה הוצג טעם כלשהוא המצדיק את אי הגשת הבקשה במועד וכן ובעיקר, הנתבע לא הציג טענת הגנה כלשהיא, אשר בגינה יש הצדקה להפעיל שיקול דעת לביטול פסק הדין:

טענה של ניהול מו"מ, אינה ממין הטענות המתקבלות כנימוק המצדיק אי הגשת הגנה במועד. השוו לעניין אי הארכת מועד שנקבע בחיקוק- א' גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה 11, שנת 2013, בעמ' 399: "כשלון של משא ומתן שמתנהל בין הצדדים אשר במהלכו נעשה ניסיון ליישב את הסכסוך שביניהם מחוץ לכותלי בית המשפט, אינו מהווה טעם מיוחד להאריך את המועד להגשת הליך" (וראו בש"א 3413/00 יוסי חסין בע"מ נ' פזגז (1993) בע"מ 24.7.2000, ע"א 412/83 אבו ניל נ' האיל רג'א סקראן, 30.7.1984, ד"ר י. זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, עמ' 895).

עוד אציין כי הנתבע יכול היה להגיש בקשת רשות להתגונן במועד ולנהל מו"מ במקביל. לכל הפחות היה על הנתבע להגיש במועד בקשה להארכת מועד להגשת הגנתו. גם זאת לא טרח הנתבע לעשות. הנתבע הגיש ביום 15.12.16 בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות להתגונן תוך 7 ימים באמצעות בא כוחו. הבקשה נעתרה ביום 20.12.16, ועד היום, לא הוגשה כל בקשה. ב"כ הנתבע אישר ביום 3.1.17, על סמך תכתובת הדוא"ל שצורף לתגובה, דבר קבלת הבקשה למתן פסק דין והחלטתי מיום 2.1.17 ,על פיה נדרש הנתבע להגיש תגובתו לבקשה תוך 4 ימים. הנתבע לא הגיב לבקשה ועל סמך בקשה נוספת למתן פסק דין (מיום 10.1.17), ניתן פסק הדין חמישה ימים לאחר מכן.

גם אם לטענת הנתבע הינו סובל מבעיות רפואיות,לרבות בעיות זיכרון,אין בכך כדי להסביר מדוע לא הוגשה באמצעות עורך דינו בקשת רשות להתגונן במועד שנקצב לכך (שלהי דצמבר 2016 או בסמוך) ,או למצער, תגובה לבקשה למתן פסק דין בהתאם להחלטתי מיום 2.1.17. גם אם בא כוח לא הצליח ליצור קשר עם הנתבע,הרי על מנת שלא יהיה התובע זכאי למתן פסק דין, היה צריך להגיש תגובה לבקשה למתן פסק דין ולכל הפחות לעתור לארכה נוספת להגשת הבקשה.

5. לעניין סיכויי ההגנה- לאחר שבחנתי את טענות ההגנה שהעלה הנתבע, שוכנעתי כי אין לנתבע הגנה בפני התביעה. ראשית, הנתבע, טען כי לא קיבל התראה בטרם העמדת ההלוואה לפירעון, ואולם,הודה בסעיף 21 לבקשתו כי עובר להגשת התביעה החל הבנק בנקיטת הליכים כאשר ביום 29.8.16 נשלח אליו מכתב התראה. התובע אף צירף לתגובתו העתק מן המכתב שנשלח בלוויית אישור מסירה וכן תצהיר מוסר המעידים כי ההתראה נמסרה לנתבע.

גם הטענה כאילו הבנק התרשל והפר את חובת הנאמנות, כאשר על הבנק למנוע "מתאבד כלכלי" ולדאוג לביטחונות, נמצאה קלושה בעיניי בהינתן העובדה שהנתבע הודה במכתבו מיום 24.8.16, אשר צורף כנספח ד' לבקשתו, כי בידי הבנק שעבוד (משק חקלאי) שערכו גבוה, לשיטתו, עשרות מונים מסך ההתחייבויות שלו. (סעיפים 8-7 למכתב). התובע צירף אישור מאת רשם המשכונות המעיד על שעבוד הנחלה עוד ביום 25.5.11.

לגבי טענתו של הנתבע כאילו כתב התביעה שהוגש לא ברור, גם טענה זו דינה להידחות. כתב התביעה מחזיק 4 עמודים מנומקים ומפורטים. הבנק פרט את החובות בחשבונות העו"ש ובחשבונות ההלוואה כדבעי וצרף אסמכתאות, התומכות לכאורה בחוב הנטען (ראו בעיקר הפירוט שבסעיף 13 לכתב התביעה המסכם את יתר הסעיפים שבתביעה).

לנוכח כל האמור לעיל, הבקשה לביטול פסק הדין נדחית.

לפנים משורת הדין, לא אעשה צו להוצאות.

ניתנה היום, ד' אדר תשע"ז, 02 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.