תביעה על סך של 29,107 ש"ח בגין חוב ארנונה כללית לתקופה שמיום 1.1.2014 ועד ליום 15.3.2015.

1. הנתבע שכר יחד עם עוד שניים אחרים, ה"ה הילה חן ושרלי משולם, נכס המצוי ברח' שמוטקין 11 ראשון לציון (להלן: "הנכס"), וזאת החל מיום 1.1.2013 ועד ליום 30.12.2015, לצורך ניהול עסק של הסעדה.
2. התובעת קיבלה הודעה על תחילת החזקתם של הנ"ל בנכס ורשמה בספריה את המחזיק בנכס כ"הילה חן ושות'".
3. העסק התנהל באמצעות החזקה משותפת של הצדדים (באמצעות חברות שבבעלותם המלאה) בחברה משותפת בשם "פיור אירועים וכנסים (2007) בע"מ".
4. ביום 24.2.2014 נחתם הסכם בין התובע לבין שני שותפיו לפיו הוא חדל מפעילות בחברה זו, מוותר על חלקו בה, וחדל להיות חייב בחובותיה ובערבות לטובתה כלפי צדדים שלישיים. כמו כן נטלו שותפיו על עצמם את האחריות לסילוק הלוואות שנטל התובע לצורך מימון הפעילות העיסקית של החברה המשותפת, וכן הסכימו על שחרורו מחבויותיו בגין החברה לצדדים שלישיים לרבות רשויות (להלן: "הסכם הפירוק").
5. בספרי התובעת לא נרשמה חדילת החזקתו של הנתבע בנכס. נוכח רישומו של הנתבע כמחזיק בנכס, הגישה התובעת כנגדו תביעה זו. למעלה מן הנדרש יצויין כי שני שותפיו של הנתבע מצויים בהליכי חדלות פירעון ואינם ברי -גביה.
6. הנתבע טוען כי מעולם לא נרשם כמחזיק בנכס ועל כן ממילא לא ניתן לחייבו בארנונה.

עוד טוען הנתבע כי שלח לתובעת בפקסימיליה את הסכם הפירוק, ואולם לא שמר עותק מאישור השיגור.

הנתבע מוסיף וטוען כי לאחר ששיגר לתובעת את הסכם הפירוק אף הגיע למשרדיה של התובעת על מנת לברר האם שינוי הרישום בוצע. במעמד זה הודיעה לו הפקידה שמי שרשום כמחזיק הינה הגב' הילה חן וכי הוא אינו רשום כמחזיק.

1. התובעת טוענת כי הנתבע היה רשום בספריה כדין החל מיום 1.1.2013. אכן כותרת שם המחזיק הוא שמה של הגב' חן בלבד, ואולם הדבר נובע מכך שמבחינה מיחשובית ניתן לרשום ברובריקת שם המחזיק במחשב רק שם אחד ולכן מוסיפים את המילה ושות'. זאת ועוד, בעת פתיחת קובץ הנכס במחשב, נפתח גם הסכם השכירות הסרוק.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי כלל לא קיבלה עותק מהסכם הפירוק. גם אין ברישומיה כל תיעוד של פגישה בין הנתבע לבין פקידת עירייה,. הנתבע אף לא מילא את טופס חדילת ההחזקה הנהוג אצלה. לפיכך, לא היתה מוטלת עליה כל חובה לרשום חדילת חזקה.

דין התביעה להתקבל.

1. בכל הנוגע לראש הטענות הראשון, פיו הנתבע כלל לא נרשם כמחזיק – היה מוטב לטענה זו אלמלא נטענה. הנתבע הודה בחקירתו הנגדית כי ידע על כך שהוא נרשם כמחזיק בספרי התובעת, וכי מוטלת עליו באופן אישי החובה לדאוג לתשלומי הארנונה, וכדבריו במענה לשאלות ב"כ התובעת "את גרה – את משלמת" (עמ' 7 ש' 28-31).

זאת ועוד: הנתבע ידע היטב כי עם פירוק השותפות עליו להודיע לתובעת על חדילת ההחזקה (עמ' 7 ש' 35-36).

העובדה שהנתבע ידע כי עליו לעשות כן, סותרת את הטענה שהוא לא נרשם כדין. שכן אם לא נרשם – מדוע עליו להודיע לתובעת על החדילה?

הנה כי כן, טענת "לא הייתי רשום כמחזיק" סותרת חזיתית את הטענה "מסרתי הודעת חדילה". המדובר בטענות עובדתיות סותרות שאין להתירן.

1. באשר לראש השני.

סעיף 325 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע כי:

"חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה"

הפסיקה מדקדקת עם נישומים בדרישה למלא אחר הוראת סעיף 325 לפקודה, עד כדי העלאת דרישת הכתב לעניין מהותי. נישומים רבים חוייבו בתשלומי ארנונה אף במקום שבו היו לנכסים בעלים או מחזיקים אחרים, במקרים שבהם לא נמסרה הודעה כדין על ידי בעלי הנכס או המחזיקים בו. בעניין זה ר' בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (2008), וכן ע"א 739/89 מיכאלשווילי נ' עיריית תל אביב פ"ד מ"ה (3) 769 שם נקבע כי:

"חבותו (של המחזיק – ר.א.) בתשלום ארנונה מסתיימת רק עם משלוח הודעה על כך לעירייה, ולא עם חדלות הבעלות או החזקה בפועל"

היוצא מן הכלל לכלל הרחב האמור לעיל הינו המקרה בו היתה לעירייה ידיעה פוזיטיבית על שינוי המחזיקים בנכס, המסתמכת על ראיות ברורות ומפורשות בדבר זהות המחזיק בפועל (בר"מ 8462/11 מנהל הארנונה נ' עיריית הרצליה (2014) - וטענה זו לא הוכחה ואף לא נטענה בענייננו.

1. הטעם לכלל הנ"ל הוא כי בשטח שיפוטה של רשות מקומית מצויים עשרות אלפי ואף מאות אלפי מחזיקים, ואין לדרוש ממנה לעקוב מדי יום ביומו מי המחזיק ומי חדל מלהחזיק. לפיכך, הוטל הנטל על המחזיק להודיע לרשות המקומית, בהודעה בכתב דווקא, על חדילת החזקתו. המדובר בנטל קל כנוצה, ומי שאינו עומד בו ואינו מוכיח כי הוא עמד בו – ייאלץ לשאת בתוצאות מחדלו.

בעניין זה ר' דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בבר"מ 867/06 הנ"ל:

"הוראות אלה באשר לחובת ההודעה של המחזיק המקורי על דבר השינוי שחל בחזקה בנכס, כתנאי להפסקת חבותו לשלם ארנונה בעתיד, נהירות בלשונן ובתכליתן. מטרתן להטיל נטל על המחזיק המקורי בנכס להודיע לרשות המקומית על השינוי שחל במצב הקיים, כדי להקל על מערכת הגבייה העירונית של הארנונה, ולמנוע צורך בהקמה והפעלה של מנגנון עירוני יקר, הממומן מכספי ציבור, כדי לבדוק את מצב החזקה בנכס לאשורו. חובת ההודעה המוטלת על המחזיק להודיע על השינוי בחזקה בנכס מטילה עליו נטל קל בלבד. מנגד, קיומה של חובת הודעה זו חוסכת כספי ציבור רבים לעיריה, שהיה נדרש להשקיעם, אילו נדרשה היא, לצורך אכיפת תשלום הארנונה על המחזיק, לקיים מנגנון בקרה, פיקוח ובדיקה בשטח לשם בחינה עדכנית אם חלו שינויים בזהות המחזיקים בנכסים"

1. בענייננו, אין בידי הנתבע להוכיח כי שיגר את הסכם הפירוק לתובעת.

לא נטען ולא הוכח כלל לאיזה מספר פקסימיליה הסכם הפירוק שוגר, וחשוב מכך - האם בפועל התקבל במשרדי התובעת, שכן אין בידי הנתבע אישור על שיגור תקין.

זאת ועוד: גם אם הנתבע עשה כן, ספק בעיני האם הדבר עומד במבחן מסירת הודעת חדילה כדין. כיצד בדיוק אמורה התובעת להבין מהסכם שהתקבל במשרדיה, אם וככל שהתקבל, כי עליה למחוק את הנתבע מרשימת המחזיקים? מדוע מוטלת עליה להעמיק קרוא בהסכם על מנת להבין כי זו למעשה הודעת חדילה?

לא זו אף זו. התובעת טענה – והדבר לא נסתר – כי אין ביומניה כל רישום של המפגש הנטען של הנתבע עם פקידת התובעת. יודגש כי הנתבע כלל לא מסר מאת מועד הפגישה, או אפילו היכן במשרדי העירייה התקיימה הפגישה, שלא לאמר את שם הפקידה.

הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה שהנתבע העיד בתצהירו כי היה בעירייה פעמיים – פעם אחת בסמוך לאחר משלוח הסכם הפירוק (כטענתו) - ר' סעיף 32 לתצהירו - ופעם שניה לאחר קבלת האתרעה – ביום 1.9.2016 (סעיף 40 לתצהירו).

והנה, על אף שהפגישה השניה מתועדת אצל התובע היטב והוא יודע למסור עליה פרטים קונקרטיים כגון מועד הפגישה, הרי שאין בידו למסור פרטים על מועד הפגישה הראשונה.

1. הנתבע ניסה להיתלות בכך שמלכתחילה התובעת הגישה תביעה זו כנגד הגב' חן בלבד ומכאן ניסה לגזור סברה לפיה אף התובעת לא סברה כי הנתבע הוא בעל הדין הנכון, והחליטה לתקן את תביעתה רק לאחר שהתברר לה כי גב' חן הינה חדלת פירעון.

התובעת הבהירה כי העובדה שהנתבע לא נכלל בכתב התביעה מלכתחילה נבעה מכך שבמועד הגשת התביעה ללשכת ההוצל"פ (פברואר 2016) כתביעה על סכום קצוב, האתרעה בכתב (אשר המצאתה הינה תנאי להגשת התביעה ללשכת ההוצל"פ – סעיף 81א1(ב1) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967) טרם חזר לידיה.

מעיון בתיק עולה כי האתרעה נשלחה לנתבע ביום 1.6.2016 והומצאה לידיו ביום 26.6.2016. אכן שאלה היא מדוע מלכתחילה לא הוגשה התביעה כנגד הנתבע, יחד עם הגב' חן (אשר האתרעה ביחס אליה הומצאה לה ביום 27.12.2015). ואולם, אין בכך שהתביעה לא הוגשה כנגד הנתבע מלכתחילה, יחד עם הגב' חן, כדי לשלול את זכות התביעה המהותית של התובעת כנגדו, ולא ניתן לשלול שהמדובר בתקלה טכנית גרידא.

1. נוכח האמור, הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי מסר הודעת חדילה בכתב לתובעת. כפי שהנתבע ידע היטב שעליו לקבל מסמך שחרור בכתב מבנקים בגין ערבותו לחברה המשותפת (עמ' 8 ש' 32-36), כך היה עליו לדאוג לשמור את הודעת חדילתו, ומעת שאין בידיו ראיה על כך, הרי שהמסקנה המתחייבת הינה כי לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכיח שמסר לתובעת הודעת חדילה כדין.
2. יחד עם זאת דין לחוד ולב לחוד.

ער אנוכי לסערת נפשו של הנתבע אשר לה הייתי עד באולם בית המשפט, ולתחושת חוסר הצדק שהוא חש הנובעת מכך שהוא, שעזב את העסק, נאלץ לשלם את חובות שותפיו שהמשיכו להפעיל את העסק, בעוד שכנגד שני אלה לא ניתן לפעול כלל מחמת היותם בהליכי פשיטת רגל.

אכן הלב נחמץ, אך מבחינת החוק – אין בכוחי לסייע.

ואולם תקוותי היא שהתובעת תקשיב לרחשי הלב ותבוא לקראת הנתבע באורח משמעותי בכל הנוגע לגביית החוב.

1. סוף דבר, אני מקבל את התביעה, ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 29,107 ש"ח.

בנסיבות העניין, לסכום התביעה יצורפו הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת הפרשי הצמדה וריבית תשכ"א - 1961, אגרת המשפט, וכן שכ"ט עו"ד בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס – 2000.

ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, י"ד תמוז תשע"ח, 27 יוני 2018, בהעדר הצדדים.