מבוא:

1. לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, מטיילת אשר נחבלה במהלך טיול במסלול מסומן של רשות הטבע והגנים ביום 7.12.15, עת נפלה, לטענתה, עקב הפרש גבהים במסלול הליכתה בהרי אילת באתר "סעיפים" ממנו לא הוזהרה כדין.
2. התובעת ילידת 20.11.62 בעיסוקה מזכירה במשרד עורכי דין, הייתה בת 53 ביום התאונה ובת כ-57 שנים כיום.
3. כתוצאה מהתאונה נחבלה התובעת בעיקר בקרסול ימין, ולאחר שחולצה מן המקום הובהלה לבית החולים "יוספטל" באילת. מאוחר יותר נותחה בקרסולה בבית החולים "בילינסון". לטענת התובעת, עד היום היא סובלת מכאבים והגבלת תנועה בקרסול, מה שמקשה על תפקודה בכל היבטי חייה.
4. הנתבעת, רשות הטבע הגנים, הינה רשות סטטוטורית שמפעילה ו/או מחזיקה ו/או מנהלת ו/או מפקחת על האתר "סעיפים".
5. המחלוקת נסובה הן סביב עניין האחריות והן לעניין גובה הנזק.

תמצית טענות הצדדים

טענות התובעת

1. לטענת התובעת, על הנתבעת 1 כמפעילה, מחזיקה ומפקחת על השמורה הנ"ל קמה חובת זהירות מושגית וקונקרטית למנוע סיכונים בלתי סבירים אשר עלולים לפגוע במטיילים. לטענתה, התאונה אירעה בשל רשלנות ו/או חוסר זהירות של הנתבעת 1 ו/או עובדיה ו/או שלוחיה, אשר הנתבעת 1 אחראית למעשיהם או מחדליהם באופן ישיר ו/או שילוחי. כך, הנתבעת או מי מעובדיה לא הקצו מסלול טיול בטיחותי, לא יידעו את המטיילים בכלל ואת התובעת בפרט על אודות המכשולים הקיימים במסלול, בפרט ע"י שילוט מתאים, לא התחשבו בגיל המבוגר יחסית של המטיילים, התרשלו בפיקוח ובבדיקה של מסלולי טיול שבתחום אחריותם ,לא הנהיגו שיטת פיקוח ו/או השגחה ע"י הצבת שומרים ו/או פקחים למען שלום המטיילים, לא תחזקו את המקום באופן ראוי ועוד.
2. עוד מוסיפה התובעת כי במקרה דנן, בהתאם להוראות ס' 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), יש להחיל על התובענה את הכלל "הדבר מדבר בעדו", שכן לא הייתה לה הידיעה או לא הייתה לה היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה, וכי התאונה נגרמה ע"י נכס שלנתבעת הייתה שליטה מלאה עליו. כן מוסיפה כי סביר יותר כי הנתבעת התרשלה בנסיבות העניין מאשר לאו.

8. התובעת צירפה חוות מומחה בטיחות מטעמה של מר אילן שפירא, לפיה, מדובר במסלול מסוכן ומשובש הכולל מהמורות, סלעים והפרשי גובה רבים, כאשר הנתבעת הייתה צריכה להזהיר את התובעת מפני הסיכונים שצפויים לה בעת מעברה, אך לא עשתה כן. המומחה ציין כי על גבי שלט שהותקן במקום לא הופיעו האזהרות, מה גם שמדובר בשלט דהוי ובלתי ניתן לקריאה. המומחה קובע כי היה על הנתבעת להציב שילוט ברור המזהיר מפני הסכנות והסיכונים באתר, לרבות בצירוף תמונות המקומות המסוכנים, ואף שילוט נוסף לפני הגעה למקומות המסוכנים, לאייש את האתר כנהוג בשמורות טבע אחרות, למסור למטיילים חוברת הסבר והנחיות בטיחות, לא לאפשר טיול באתר שאינו מאויש מוזנח ואינו מטופל, ולהתקין מאחז יד או מעקה ממתכת או מחבלים לאחיזה בעת הליכה.

טענות הנתבעת

1. הנתבעת מנגד הכחישה את אחריותה לתאונה וטענה כי לא נהגה ברשלנות. לטענתה, לא הוכח קיומו של מפגע במקום, והתובעת הוזהרה מפני סיכונים הן באמצעות שלט והן באתר האינטרנט של הרשות. לדבריה, היא עשתה את כל המוטל עליה למנוע נפילות מצד מטיילים, שילטה את המקום, סימנה את השביל, פרסמה הוראות באתר האינטרנט ואף תחזקה כראוי את המקום. עוד מוסיפה הנתבעת כי נפילה במהלך טיול הינה סיכון טבעי אשר טמון ביציאה לטיולים מעין אלו.
2. עוד שוללת הנתבעת את טענות התובעת להיפוך נטל הראיה.

1. הנתבעת נסמכה על חוות מומחה בטיחות מטעמה, מר סלים סעדי, לפיה התובעת מעדה שלא כתוצאה ממפגע כלשהו שהיה מצוי בשטח, כאשר אירוע הנפילה אירע בשל מעידה בעת הליכה בתוואי נחל תוך דילוג על סלעים טבעיים. המומחה ציין כי מבדיקה שערך במקום האירוע לא מצא כל עדות להפרשי גובה חריגים שיכולים להסביר את נפילתה של התובעת. לטענת המומחה, הנתבעת שילטה את המסלול, דאגה לסימון המסלול, פרסמה אזהרות והנחיות באתר האינטרנט שלה, בדקה את המסלול באופן תדיר, ואף חילצה את התובעת במהירות וביעילות.
2. עוד ציין המומחה כי יש לדחות את חוות דעת מומחה התובעת משום שלא ביקר פיזית במקום ומשום שניסה להטיל על הנתבעת חובות מכוח תקנות שאינן רלוונטיות לשטח הטיול.
3. לבסוף הנתבעת אף הכחישה את הקשר הסיבתי בין רוב נזקי התובעת לתאונה, כמו גם תוכן חוות הדעת שצורפה.

דיון והכרעה

14. מחומר הראיות עולה בבירור כי התובעת נפגעה בתאונה שהתרחשה במהלך טיול באתר המופעל ו/או מוחזק ע"י הנתבעת עת נחבלה בקרסולה.

הסוגיה שבמחלוקת לנוכח נתונים עובדתיים אלו הינה נסיבותיה המדויקות של התרחשות התאונה והאם התרשלה הנתבעת כלפי התובעת. לצורך הכרעה בשאלה זו יש לדון תחילה על מי נטל הראיה במקרה שלפניי.

נטל הראיה

15. לטענתה של התובעת, יש להחיל במקרה דנן את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין "הדבר מדבר בעדו" ולהעביר אל הנתבעת את נטל הראיה להוכחת היעדר התרשלות מצידה.

16. בענייננו, אין מקום לקבל את טענת התובעת. התובעת יודעת היטב להצביע על הגורם שהביא לתאונה, דהיינו מעידה עקב הפרשי גבהים גדולים. בנסיבות אלה, די בכך על מנת לקבוע כי אין מקום לתחולת הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה, החל רק בנסיבות בהן "לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק". (למעלה מן הנחוץ אף אוסיף כי לא ניתן לומר כי לנתבעת הייתה מטבע הדברים שליטה מלאה על השטח שהינו שטח באתר טבע).

נסיבות נפילת התובעת

האם הוכח כי התובעת נפלה עקב הפרש גבהים גדול

17. בכתב התביעה ובתצהירה טענה התובעת כי נפלה עקב הפרש גבהים גדול בשטח (ס' 3 ב , ס' 2 ב בהתאמה). לטענתה, מדובר במסלול מסוכן המכיל מהמורות והפרשי גובה רבים מהם לא הוזהרה כדין. טענתה נתמכה בעדות בעלה בתצהירו שם תיאר את מסוכנות המסלול לשיטתו ומציין מפורשות כי התובעת נפלה עקב הפרשי גבהים (ס' 2 ב).

כמו כן נתמכה טענתה בעדות מומחה בטיחות מטעמה אשר גרס כאמור כי שטח הטיול היה עשיר במפגע של הפרשי גבהים גדולים ובמהמורות מהם לא הוזהרו המטיילים.

18. דא עקא, בחקירתה הנגדית של התובעת ושל העדים מטעמה התגלו בקיעים המקשים על קבלת הטענה כי נפלה דווקא עקב הפרשי גבהים גדולים.

19. כך התובעת עצמה במהלך חקירתה התקשתה להגיד מה הכוונה בהפרשי גבהים והסבירה כי רגלה נפלה במדרגה או סלע. היא אישרה כי למעשה אינה יודעת בדיוק בעטיו של איזה גורם מעדה, אולם הודתה בשנית לשאלת בא כוח הנתבעות כי נפלה עקב איזשהו סלע או מדרגה (פרוטוקול הדיון מיום 6.6.19 עמ' 16 ש' 22-23, עמ' 17 ש' -16-26). התובעת אף תיארה את השטח כשטח מסוכן ומסכן חיים (עמ' 17 ש' 12-15).

בכתב התביעה טענה התובעת כי נפלה עקב הפרשי גבהים גדולים. בעלה של התובע בחקירתו תיאר את גובה נפילתה כהפרש של מטר (עמ' 9 ש' 15-16). אציין כי הפרש של מטר כתיאור בעלה של התובעת וכתיאור התובעת כהפרש כה גדול אינו עולה בקנה אחד עם טענת התובעת כי ייתכן כי נפלה עקב מדרגה. מטבע הדברים מדרגה אינה בגובה של מטר, וברי כי לו אכן הייתה התובעת נופלת מגובה מטר, לא הייתה בוחרת לתאר כי נפלה עקב מדרגה.

20. למעשה התובעת הודתה מפורשות שייתכן שהסיבה כי נפלה הייתה כי לא שתה ליבה לדרך, ולמעשה אינה זוכרת (עמ' 26 ש' 12-19).

"ת: "אני לא יודעת זה היה תוך כדי הליכה ו,

ש: אז יכול להיות שלא שמת לב?

ת: יכול להיות"

21. גם במסמכים הרפואיים שצורפו ע"י התובעת לא תואר הפרש גבהים גדול ממנו נפלה. כך בדו"ח חדר המיון נכתב כי התובעת נחבלה לאחר שהחליקה ונפלה (נספח ג' לכתב התביעה). אומנם בתיאור "החליקה ונפלה" בהחלט ניתן לתאר גם החלקה ולאחריה נפילה מגובה, אולם אם הייתה התובעת נופלת מגובה של מטר, סביר כי הדבר היה מצוין בדו"ח. כך לאורך המסמכים הרפואיים אין אזכור לנפילה מגובה כה רב. כאשר גם בתיאור התלונה בחוות דעת מומחה התובעת נזכר כי התובעת נפלה עקב קפל קרקע ללא תיאור גובה רב כפי שתיארה בכתב התביעה וכפי שתיאר בעלה. סביר להניח כי עת אדם אכן נופל מגובה כה רב הדבר מוצא ביטויו בתיאור הרפואי מתוך סברה כי הדבר בעל השלכה על סוג הטיפול הנדרש.

22. עוד אציין כי בחקירתו הנגדית של בעלה של התובעת הוא אף אישר כי חרף טענות התובעת וטענותיו אלו בתצהירו, למעשה אין מדובר במסלול מסוכן (עמ' 11 ש' 2-5). העד אף אישר הלכה למעשה כי לא ראה את הנפילה עצמה או את הגורם בעטיו מעדה התובעת (עמ' 9 ש' 16-20) "... אני פתאום שומע קול של חבטה מאחורי, ואני פשוט רואה אותה שרועה על הרצפה" מכאן שטענתו בתצהירו כי התובעת נפלה עקב הפרש גובה גדול למעשה לא נסמכה על עדות ראיה שלו, אלא על דברי אשתו בדיעבד, ואין לקבלה.

העד אף העיד כי לא היה ער להפרשי גבהים (עמ' 10 ש' 4-5) וכי צעד לפני אשתו (עמ' 9 ש' 18-19). סביר להניח כי לו היה במקום מפגע בסדר גודל שתיאר בעלה בכתב התביעה, הרי שבעלה של התובעת היה שת ליבו אליו, אף הוא עצמו, במיוחד לנוכח דבריו בעדותו כי חרף העובדה כי צוין באתר כי במקום סלעים, הוא עצמו לא התכוון לדלג מעל סלעים (עמ' 6 ש' 8-11). ראוי לציין כי גם התובעת עצמה טענה כי לא ראתה את בעלה ובתה עולים על סלעים (עמ' 17 ש' 1-6). גם מומחה התובעת עצמו העיד כי סביר כי התובעת הייתה מבחינה בבעלה יורד מסלע, כיוון שהלך לפניה (פרוטוקול הדיון מיום 22.1.20 עמ' 58 ש' 34-35, עמ' 59 ש' 1-3).

ואציין כי הפער בין גרסת התובעת לגרסת בעלה והפער בין גרסת בעלה בתצהירו לגרסתו בחקירה הנגדית לגבי מידת מסוכנות המסלול מותירה רושם של ניסיון להעצים את חומרת המפגע לכאורה ממנו נפלה התובעת.

23. המומחה מטעמה של התובעת לא ידע לומר מאיזה גובה נפלה התובעת שכן לא ביקר במקום, וטענותיו נסמכו על תמונות שצילם בעלה של התובעת (עמ' 44 ש' 3-5). המומחה אף ציין בחוות דעתו כי במקום יש מהמורות שההולך לקראתן לא יכול לראותן טרם ההגעה (ס' 16), ומכאן הדעת נותנת שתמונה של האתר אינה משקפת בהכרח את המצב בשטח, שכן גם לשיטת המומחה היכולת להבחין במהמורה תלויה בזווית הראיה בה עומד המטייל. המומחה אף הודה כי מקום הנפילה נודע לו מפי התובעת, והוא ניזון מדבריה (עמ' 46 ש' 11-22, עמ' 47 ש' 2).

24. מר הברי מטעם הנתבעת העיד כי עסקינן בשטח פשוט יחסית ללא כל מכשולים מיוחדים (תצהירו ס' 4), וטענתו לא נסתרה. טענתו, נתמכה בגרסתו של בעלה של התובעת כפי שהתגלתה בחקירה הנגדית. מטעם הנתבעת הוצג דו"ח פינוי, ממנו עולה כי התובעת מעדה על סלע בשביל, ולא מתוארת נפילה מגובה רב (נספח 1 לתצהיר הברי). מומחה הנתבעת גרס כי ביקר במקום הנפילה בהסתמך על המיקום שמסר לו פקח השטח מר גדליה, וכי לא נמצאו במקום כל מהמורות או מפגע בטיחותי חריג. אומנם התובעת גרסה כי המומחה לא יכול היה לדעת את מקום התאונה הספציפי, שכן המקום לא צולם, ומקום הנפילה המדויק לא הוברר עד היום (עמ' 91 ש' 18-21). לטענת התובעת, המומחה לא ידע את מקום הנפילה המדויק, אולם מחוות דעתו עולה כי בדק את מסלול הטיול בכללותו ולא מצא שם מפגעים (ס' 14-16 ,20 לחוות דעתו). המומחה אף התבסס לדבריו על המיקום בו נמצאה התובעת לאחר שנפלה, כאשר לדבריו סביר כי התובעת לא הוזזה למרחק רב אחרי נפילתה (עמ' 69 ש' 5-8).

אולם אפילו הייתי מקבל את הטענה כי מומחה הנתבעת בדק מקום שאינו מדויק ביחס לנפילה, הרי נטל הראיה מוטל על התובעת להוכיח תביעתה, וכפי שפורט, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את הגורם המדויק בעטיו נפלה. ממילא עדותו של מר גדליה לא היה בה לשנות את פני הדברים, עת אין מחלוקת כי לא היה עד לתאונה.

25. המסקנה העולה מהפירוט הנ"ל הינה כי לא הוכח כי התובעת נפלה מהפרש גבהים גדול כפי שתיארה היא עצמה, ויש לבחון את סוגית הרשלנות מתוך הנחה כי התובעת מעדה עקב סלע מדרגה או מהמורה כלשהן על פני השטח שאינם מהווים הפרש גדול במפלסי השטח.

סוגית אחריות הנתבעת:

26. מחומר הראיות עולה כי לשיטתה של התובעת עיקר רשלנות הנתבעת נובע מכך שהנתבעת לא תחזקה את השטח כראוי ולא הזהירה אותה מן הסכנה שבמהמורות הדרך.

27. המסגרת הנורמטיבית, לאורה תיבחן שאלת האחריות, הינה עוולת הרשלנות, שיסודותיה כהגדרתם מצויים בסעיפים 35,36 לפקודת הנזיקין.

רשלנות

35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

חובה כלפי כל אדם

36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף.

28. על מנת לקבוע האם קיימת אחריות בעוולת הרשלנות על פי סעיפים אלו יש להשיב על שלוש שאלות. האחת, האם הנתבעת חבה חובת זהירות לתובעת? השאלה השנייה היא האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, והשאלה השלישית היא האם הפרת החובה היא זו שגרמה לנזק.

29. באשר לשאלה הראשונה האם קיימת חובת זהירות מושגית? קיומה נבחן על פי מבחן הצפיות כאשר המבחן הינו, אם אדם סביר "צריך היה" לצפות להתרחשות הנזק. נקודת המוצא העקרונית הינה, כי מקום בו ניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולי מדיניות משפטית, אשר שוללים חובה זו.

30. לטעמי, אין ספק כי הנתבעת צריכה הייתה לצפות התרחשות נזק למטיילים אשר צועדים במסלול מותווה בטיול שאורגן מטעמה זאת, הן מבחינת הצפיות הטכנית והן מבחינת הצפיות הנורמטיבית, ועל כן הנתבעת חבה בחובת זהירות מושגית.

באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, המבחן הוא כאמור מבחן הצפיות של אדם סביר, דהיינו אם אדם סביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי.

הלכה ידועה היא כי חיי היום יום מלאים סיכונים אשר לעיתים מתממשים וגורמים לנזקים, אולם, לא בגין כל סיכון תוטל חובת זהירות קונקרטית. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו (ראה פס"ד ועקנין לעיל, וגם : ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם פ"ד לח (1) 72 9.1.84 בעמ' 76-77).

31. בענייננו התובעת נפלה עקב מעידה על סלע או מהמורה ללא שהוכח גובה הסלע ממנו נפלה ומה הפרש הגבהים. מטבע הדברים תוואי הדרך בשטח שבטבע עשיר מהמורות וסלעים והוא אינו שטח מישורי אליו מצפה ההולך ברחוב או בקניון.

32. לאור האמור, אם יוכח כי נפילתה של התובעת נגרמה מעצם ההליכה בתנאי השטח ללא כל סיכונים נוספים שיצר המפעיל, קרי הנתבעת 1, לא תקום לנתבעות אחריות, שכן מדובר בתוצאה אפשרית וצפויה של הפעילות הנ"ל. לעומת זאת, אם יסתבר כי הנתבעת 1 לא נקטה אמצעי זהירות על מנת למנוע סיכונים נוספים מעבר לסיכון הטבעי של צעידה בטבע, ואם יוכח כי סיכונים אלו הם שהביאו לנפילתה ולפגיעתה של התובעת, הרי שהפרה הנתבעת את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה.

בענייננו עלינו לבחון את טענות התובעת בדבר אי תחזוק השטח ואי אזהרת המטיילים מפני מסוכנתו הפוטנציאלית ככל וקיים מפגע, קרי לבחון האם עמדה הנתבעת בחובה המוטלת עליה לתחזק את השטח ולמנוע מפגעים חריגים לתוואי הדרך הרגיל, והאם הזהירה את המטיילים כי באתר זה קיימים סלעים וסיכונים, ואין המדובר בשטח מישורי לחלוטין.

ואציין כי אפילו הייתי מקבל את טענתה של התובעת כי נפלה מגובה מטר, הרי עדיין ייתכן כי סלעים בגובה מטר הם סלעים שכיחים ואינטגרלים לשטח כזה כפי שיפורט בהמשך (אולם כאמור לא הוכחה נפילה מגובה של מטר). אי לכך כל שנותר לבדוק הוא האם לא הפרה הנתבעת את חובותיה כאמור.

תחזוק השטח והקמת אמצעי בטיחות

33. מחומר הראיות עולה כי הנתבעת תחזקה את השטח כדבעי, כך מר הברי העיד כי עסקינן בשטח שאינו מכיל מכשולים מיוחדים, ושהשטח תוחזק מדי שנה ע"י הרשות (ס' 4). מר הברי חזר על דבריו בחקירתו הנגדית והדגיש כי מדובר במסלול חדש יחסית שסומן ונבדק באופן תדיר על מנת להבטיח את שלומם של המטיילים (עמ' 86 ש' 1-6). טענתו לא נסתרה. מומחה הנתבעת העיד כי ערך בדיקה של השטח ולא מצא בו ממצאים חריגים או ממצאים כלשהם שאינם אינהרנטיים ורגילים למסלול הליכה בטבע.

34. מומחה התובעת ציין שורה של מעשים שהיה על הנתבעת לבצע על מנת למנוע נפילות מסוג זה, אולם קיים קושי רב לקבל את דבריו: ראשית, המומחה הסתמך על דברי התובעת עצמה אשר לגובה ממנו נפלה ולא ביקר במקום, כפי שהוא עצמו הודה. מכאן שהמומחה לא ידע את הגובה המדויק ממנו נפלה, והוא כאמור אישר זאת מפורשות. ברי כי תקנות שונות מתייחסות לגבהים שונים, ועת לא הוכח גובה הנפילה בענייננו, הרי יש בכך לכרסם בטענות המומחה.

35. שנית, המומחה הודה כי ביקש ליישם את תקנות התכנון והבנייה לשטח טבעי וקבע כי יש להשליך מתקנות התכנון והבנייה על שטח טבעי (עמ' 50 ש'1-2) כאשר גם לשיטתו, התקנות אינן חלות בשטח כזה (עמ' 50 ש1-2 27-33). כך המומחה ביקש ליישם תקנה של פער העולה על 6 מ"מ תוך הסתמכות על תקנות התכנון והבנייה (עמ' 43 ש' 28-29), ובית המשפט הפנה אותו עצמו למידת רלוונטיות התקנות למקרה מושא תיק זה (עמ' 44 ש' 1-2).

36. טענות המומחה כי יש להקים מאחזי יד ולחספס את פני השטח (עמ' 48 ש' 6-8, עמ' 50 ש' 7-9) לא נסמכו על תקנה כלשהי, וממילא הטענה לחספוס השטח אינה רלוונטית עת טענת התביעה היא כי התובעת מעדה עקב הפרשי גבהים גדולים. למעשה מומחה זה עצמו בתיק אחר בו הגיש חוות דעת גרס את ההפך מהנטען על ידיו כעת וטען כי לא ניתן להתקין בתנאי שטח אבזרים מקובלים בשטחים בנויים לנוכח התוואי המיוחד של הטבע (עמ' 52 ש' 6-12, עמ' 53 ש' 19-24).

עת עומת המומחה עם סתירה זו גרס כי לא הופיע בתיק זה בבית המשפט (עמ' 52 ש' 27-28), אולם לשאלה אם הופיע אם לאו אין כל רלוונטיות עת אין מחלקות כי הדברים נאמרו על ידו במסגרת חוות דעת שהוגשה ונחתמה על ידיו.

לאחר שעומת המומחה עם חוסר רלוונטיות של הופעתו במשפט שכן הגיש וחתם על חוות הדעת גרס כי אינו שלם עם הנאמר על ידו בחוות דעתו. מדובר בתשובה תמוהה ביותר שלא נומקה בכל דרך שהיא וללא שהמומחה מציג הסבר סביר לסתירה הנ"ל (עמ' 53 ש' 6-7)

ממילא לא הוצגו כאמור כל תקנות המחייבות יצירת חספוס ותקנים כפי שתיאר מומחה התובעת, כך שאין מדובר בהפרה של חובה מצד הנתבעת.

שילוט השטח ואזהרה על קיום סלעים ומידת מסוכנותו של האתר

37. מחומר הראיות עולה, כפי שאף צורף לחוות דעתו של מומחה התובעת עצמו, כי אתר האינטרנט של הנתבעת הזהיר את המטיילים הפוטנציאליים במקום מפני סלעים בשטח ואף מפני בולדרים שהם סלעים גדולים (ראה נספח לחוות הדעת). באתר מצוין כי יש להיזהר בהליכה על הסלעים וביניהם. "מסלול רגלי קצר בערוץ ובו מפלונים בולדרים" כמו כן "יש להיזהר בהליכה על הסלעים וביניהם" בערוץ הנחל מזומנת עתה למטיילים הליכה של 1.5 ק"מ בערך בין הסלעים והבולדרים שנפלו לתוכו"

כן מומחה התובעת העיד כי במקום שלט אזהרה, ומעיון בתצלום שצירף הוא עצמו עולה כי מדובר בטיול למיטיבי לכת, לרבות אזהרה בנוגע לסלעים. המומחה אף טען כי עסקינן בשלט דהוי, ואולם ברי כי מידת דהייתו של התצלום מושפע מהאופן בו צולם, והמומחה עצמו כאמור לא ביקר במקום, כך שאינו יכול להעיד דבר על מידה הדהייה של השלט.

טענת מומחה התובעת להציב תמונות עם המקומות המסוכנים לצד שלטי האזהרה ואף שלטים נוספים במקומות מסוכנים לא נסמכה כלל על תקנה כלשהי, וממילא לא הוכח כי עסקינן במקומות מסוכנים בחריגותם מתנאי השטח הרגילים של שטח טבעי.

38. עוד אציין כי בעלה של התובעת העיד כי ממילא הם בחרו שלא לקרוא את השלט חרף העובדה כי הבחינו בו (עמ' 8 ש' 1-14). "ש: כשנכנסת מהחניה, ראיתם שלט מגילה? שלט כזה גדול של?

ת: כן

ש: כן? ראיתם את השלט?

ת: כן"

"ת: אבל לא קראנו"

גם התובעת עצמה העידה כי ראתה את השלט, אך הם לא קראו אותו (עמ' 15 ש' 26-28).

"ש: את ראית את שלט המגילה הגדול הזה שבחוץ?

ת: ראינו את השלט אבל לא קראנו."

למעשה טענות מומחה התובעת בדבר קיום שלטים מתיישבות עם טענות מומחה הנתבעת בדבר שילוט ואזהרות נאותות.

39. טענת התובעת כי התבססה על כתבה בעיתון שפרסמה את האתר ולא הציגה את מסוכנתו כדבעי אינה יכולה להתקבל שעה שלא הוצגה הכתבה, ובאתר הנתבעת מופיעה אזהרה ברורה.

40. עוד אציין כי עת הוכח כי הנתבעת ציינה מראש כי בשטח בולדרים סלעים גדולים, הרי אפילו הייתה התובעת מוכיחה טענתה כי נפלה מגובה של מטר לא היה בכך רשלנות. מסקנתי בדבר היעדר התרשלות הנתבעת שכן קיומו של בולדר הוא אינהרנטי לתנאי השטח, והמטיילים הוזהרו מסלעים כאלו מראש. מטעם זה לא היה בתמלול שיחה עם מד"א שם נמסר כי התובעת נפלה מגובה מטר, ממילא לשנות את פני הדברים. יש לציין כי בכל מקרה אף לא הוכח כי התובעת נפלה מגובה מטר, וממילא לא הוכח כי נפילה כזו מקימה על הנתבעת שורה של חובות אחרות שהיה עליה לנקוט בהם ולא ננקטו על ידיה.

41. מכאן שטענת התובעת כאילו מדובר במסלול מסוכן שבעטיו נפלה אינה יכולה להתקבל, ממילא שכן הנתבעת הזהירה מפני סכנות הטיול, ואף ציינה כי הטיול מיועד למיטיבי לכת, קרי אינו טיול פשוט, שכן בהגדרה טיול למיטיבי לכת גלומה אמירה, לפיה אין מדובר בטיול פשוט כלל ועיקר. כך שניכר כי התובעת מרצונה החופשי בחרה במסלול מעין זה שסכנותיו הן חלק טבעי ממנו, ואף לא טרחה לקרוא את השלט בכניסה לאתר.

אמצעי זהירות נוספים

42. לבסוף אציין כי התובעת אף לא הוכיחה את שאר הנטען על ידיה בכתב תביעתה בנוגע להצבת שומרים בשטח למנוע נפילות ולא פורט על איזו בסיס נטענת טענה זו (ס' 5 יד). ממילא הטענה לא נזכרה ע"י מומחה הבטיחות ואף נזנחה במסגרת הסיכומים. גם כל שאר טענותיה בכתב התביעה לא נזכרו ע"י המומחה מטעמה, וממילא נזנחו בסיכומים.

43. אשר לטענות שנטענו בסיכומים בנוגע להיעדר תיק אתר לנחל ואי הקמת ועדה לסימון שבילים, כפי שטוענת התובעת שנכתב בהוראות הפנימיות של הנתבעת, הרי שטענות אלו לא נטענו בכתב התביעה ובתצהירי התובעת, ומשכך מהוות הרחבת חזית. בקצירת האומר אציין כי איני רואה איך הקמת ועדה או הצגתו של תיק הנחל היה בהם לסייע לתובעת שבחרה להתעלם מהנאמר באתר האינטרנט, ואף בחרה שלא לשית ליבה לשלטי האזהרה, שם צוין כי מדובר בטיול למיטיבי לכת ואף מכיל בולדרים כאמור.

1. לפיכך, עם כל הצער על הנזק הרב שנגרם לתובעת, אשר על קיומו אין חולק, מאחר שלא הוכחו במקרה שלפניי נסיבות שיצרו סיכון בלתי סביר מעבר לסיכונים הצפויים הטמונים בעצם טיול בטבע, שהינה פעילות מסוכנת היוצרת מעצם טיבה סיכונים, ולאור העובדה שנפילתה לא נגרמה על ידי גורמים חיצוניים אחרים, הנני קובע כי נפילתה של התובעת אינה מקימה אחריות על הנתבעות.

וכפי שהגדיר זאת השופט חשין בע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מז ב (3) 345, 349 (10.6.93), "אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח').

1. אדגיש כי אין בכל אלו לקבוע כי התובעת בחרה לשקר ולהגיש תביעתה על מנת להיפרע שלא כדין מן הנתבעות, אלא כי לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה לפי המשפט האזרחי.

סוף דבר

1. נוכח כל האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה.
2. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 9,360 ₪ .

ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ד' סיוון תש"פ, 27 מאי 2020, בהעדר הצדדים.