1. לפניי תביעה כספית, בסדר דין מהיר, על רקע נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים מיום 16.03.2016, בין כלי רכב, מ"ר 51-477-11 שבעת התאונה היה בבעלות התובעת (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 44-623-64 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע 1 ובבעלותו ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2. המחלוקת בין הצדדים היא הן ביחס לקרות התאונה והן ביחס לנזק.

3. נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה הוגשו ראיות הצדדים, והעידו נהגי הרכבים ועד נוסף מטעם התובעת שישב לצד הנהג ברכב התובעת.

4. בפתח הדיון בתביעה, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא גבולות אך עם הנמקה, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי:

אני מקבל את גרסתו של נהג רכב התובעת, שהקרינה אמינות, ואשר נתמכת בגרסת בנו שישב במושב שליד הנהג ברכב התובעת ,על פני גרסתו של נהג רכב הנתבעים שהייתה בלתי קוהרנטית, אינה מתיישבת עם השכל הישר וההיגיון הבריא, ואינה מהימנה עליי.

לא מצאתי כל סיבה כי נהג רכב התובעת יבקש מנהג רכב הנתבעים לעצור בצד ולהחליף עמו פרטים אלמלא רכב הנתבעים פגע ברכב התובעת.

סבורני, כי רכב הנתבעים אכן פגע ברכב התובעת בשל אי שמירת מרווח.

העובדה כי תמונות הנזק שצורפו אינן מראות נזקים כבדים ואולי נזקים קלים שבקלים בלבד, אינן מעידות כי לא היה מפגש בין שני הרכבים. מה גם שהערכת הנזק של שמאי הרכב מטעם התובעת תואמת את מהירות הנסיעה של תחילת נסיעה, כפי המתוארת על ידי העדים.

אמנם מוקדי הנזק אינן תואמים פגיעה חזית אל אחור במובן הקלאסי, אולם בהחלט ייתכן כי נהג רכב הנתבעים ניסה לחמוק מהמפגש עם רכב התובעת על ידי הסטת רכבו שמאלה, באופן שעיקר הנזק לרכב התובעת הוא בצדו השמאלי של הפגוש האחורי.

די בכך כדי לקבוע כי האחריות לקרות התאונה מוטלת במלואה על נהג רכב הנתבעים.

באשר למחלוקת בעניין היקף הנזק הנטען, הרי שמאחר שהנזק נתמך בחוות דעת שמאי ובאסמכתאות המתאימות, ומאחר שהצד שכנגד לא הגיש שומה נגדית, שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזק, ואף לא ביקש לחקור את שמאי התובעת על חוות דעתו, הרי שסכום התביעה בדין יסודו.

6. לפיכך, הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:

6.1. סכום התביעה, בסך של 2,865 ₪, בתוספת אגרת בית המשפט ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪.

6.3. שכר העדים כפי שנפסק בדיון.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

7. הנתבעת 2 תישא בשכר העד מטעמה כפי שנפסק בדיון.

8. ניתן בזה פטור מתשלום המחצית השנייה של אגרת בית משפט .

9. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, ה' תשרי תשע"ח, 25 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.