1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בת"א (כב' השופט משה תדמור ברנשטיין) מיום 7/9/16 בת"ק 8559-03-16.

2. המבקש הגיש תביעה על סך 14,000 ₪ נגד המשיבה בגין שיגור 14 דברי פרסומת, וזאת בהתאם לסעיף 30 א' לחוק התקשורת (בזק ושידורים) התשמ"ב – 1982 (להלן: "חוק התקשורת").

3. בדיון שהתקיים ביום 21/7/16 נשמעו המבקש – התובע ונציגת המשיבה וביום 7/9/16 ניתן פסק דין ולפיו התקבלה התביעה בחלקה.

נקבע, כי המשיבה תשלם למבקש פיצוי בסך כולל של 4,800 ₪.

על פסק דין זה מוגשת הבר"ע שלפני.

4. פסק דינו של בית משפט קמא:

לא היתה מחלוקת על כך שביום 19/11/15 החלה המשיבה לשלוח לתיבת הדואר האלקטרוני של המבקש הודעות דואר אלקטרוני ("מיילים") שהן גם "דבר פרסומת" לפי חוק התקשורת וזאת מבלי שנתן לכך הסכמתו.

לאחר קבלת ההודעה הראשונה, שלח המבקש מייל חוזר לאותה כתובת מייל ממנה נשלחה הודעת הפרסומת וכתב, כי הוא מעולם לא פנה למשיבה (נספח נ'/3 לכתב התביעה).

בית משפט קמא מצא, כי התובע, עו"ד במקצועו, משמש "שגריר הציבור" בהגשת תביעות ספאם נגד גורמים שונים המפירים את חוק התקשורת.

נקבע, כי אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה התובע מוחזק כמי שהסכים לקבל ממנה "דבר פרסומת".

כמו כן נקבע, כי בעניינינו הפרה הנתבעת את החוק "ביודעין" לפי דרישת סעיף 30 א' (י) לחוק התקשורת. (ראה סעיף 23 לפסק הדין).

בית משפט מצא כי יש לזקוף לחובתו של התובע בעת פסיקת פיצויים (ולא לגבי עצם הזכאות לפיצוי) את העובדה שהוא ביקש מהנתבעת לחדול לשלוח לו מיילים כאשר כבר ידע בזמן אמת, כי בקשתו אינה מגיעה לידי הנתבעת, ולמרות זאת לא לחץ על לחצן "הסר", ורק במועד שרירותי (10/1/16) בחר לשלוח מכתב התראה לאחר שנשלחו כבר ההודעות.

בסעיף 29 לפסק הדין נקבע:

"סיכום ביניים, בנסיבות שתוארו לעיל, בהן התובע – בוודאי בהיותו תובע 'ציבורי' - מתנהל מול הנתבעת טרם התביעה באופן שהוא מסתפק באזהרה פורמלית לנתבעת (הודעת סירוב) הנשלחת לחלל העולם וחוזרת אליו, והוא מודע לכך, ואינו טורח להשלים הודעת סירוב שנמסרת לנתבעת, כאמור, אני מוצא כי שיש בתביעתו – כפי שהוגשה - לזכאות לפיצוי לדוגמה מלא כדרישות החוק, דרישה שיש בה משום הפעלת כוחותיו המשפטיים דיונים, שלא "בדרך מקובלת ובתום לב" (על פי המבחן האובייקטיבי)".

נקבע מפורשות, כי התובע לא פעל בניגוד להוראות הפורמלית של חוק התקשורת (סעיף 30); אך יש להפעיל עליו חובת תום לב מוגברת, בתור מי שנהנה מהבאת האינטרס הציבורי לבית משפט בצורה של רווח אישי.

נקבע מפורשות, כי בית משפט אינו "מעניש" את התובע על אי הקטנת נזק, אלא מתחשב בפסיקת סכום פיצוי גם בכך שהיה מודע לכך שהנתבעת אינה מודעת להודעותיו, והוא המתין לעוד 12 הודעות בטרם הוציא מכתבי התראה למעלה מחודש לאחר מכן.

בית משפט מצא, כי אין לפסוק הוצאות מעבר לפיצויים ופסק סכום כולל, כאמור, בסך של 4,800 ₪.

5. המבקש הגיש בתחילה בר"ע המשתרעת על פני 44 עמודים ונספחים רבים, ובהתאם להחלטתי מיום 13/10/16 הגיש בר"ע מתוקנת.

בבר"ע הוא טוען ביחס לקביעות שנקבעו לגביו לעניין התנהגותו ותום ליבו באופן שלטענתו פוגע בו כאדם נורמטיבי ושומר חוק וכעורך דין, וכי סכום הפיצוי נמוך ואינו תואם את עקרונות החוק והפסיקה. הוא מבקש לפסוק לו סך 1,000 ₪ לכל הודעת פרסומת ובסה"כ 14,000 ₪ וכן לפסוק לו הוצאות משפט.

6. לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגעתי למסקנה ולפיה דינה להידחות אף ללא צורך בתגובה וזאת מהנימוקים הבאים:

א) אין צורך להרחיב בדבר מושכלות יסוד, ולפיהן אמת המידה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות היא מחמירה במיוחד, כאשר רשות זו ניתנת רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבות ערכאת הערעור.

גם כאשר מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות החורגת מעניינם הישיר שבמחלוקת לא בהכרח ניתנת רשות ערעור.

למעשה, הרשות ניתנת "במשורה שבשורה", במקרים של עוול זועק או שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר, על מנת לא לסכל את כוונת המחוקק לכך שההליך בבית משפט לתביעות קטנות יהיה פשוט ומהיר.

ראה לעניין זה: רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' משיח (20/5/2015) – פסקה 4.

רע"א 4570/16 אורון אסולין תיירות, נופש, אירועים נ' דפנה בן חיים (5/9/16).

ב) אני סבורה, כי במקרה דנן, אין סוגיה המצריכה חריגה מהכלל ומתן רשות ערעור.

כל הנושאים אשר נדונו בפסק הדין כבר הוכרעו ברמה העקרונית על ידי בית המשפט העליון.

בימ"ש קמא קיבל טענותיו של המבקש כי נשלחו אליו דברי פרסומת שאינם מוגנים לפי חוק התקשורת. גם סוגיית הפיצוי הוכרעה כבר בבית המשפט העליון.

כך למשל מפנה המבקש בפתח בקשת רשות הערעור לפסיקה ובין היתר לפסק הדין אשר ניתן בת"ק 32045-07-15 גרוס נ' תכלת תקשורת (להלן: "עניין גרוס").

בעניין גרוס פסק כב' השופט תדמור ברנשטיין פיצוי בסך 7,000 ₪ בגין 23 הודעות מפרות.

בקשת רשות ערעור אשר הוגשה על פסק הדין נדחתה על ידי ברת"ק 18161-06-16 עו"ד נפתלי גרוס נ' תכלת תקשורת בע"מ (1/8/16).

בסעיפים 10 ו -11 לפסק הדין התייחסתי לפסיקה בנוגע לסוגיית הפיצוי לפי חוק התקשורת ולא מצאתי לנכון להתערב בגובה הפיצוי אשר נקבע על ידי בית משפט לתביעות קטנות.

בקשת רשות ערעור על החלטתי זו הוגשה לבית המשפט העליון (רע"א 7052/16 נפתלי גרוס נ' תכלת תקשורת בע"מ.

כב' השופט פוגלמן דחה ביום 10/10/16 את בקשת רשות הערעור וקבע בסעיף 2 להחלטתו קביעות היפות גם לענייננו, ולפיכך אצטט את האמור:

"...כידוע, השאלה הנורמטיבית בדבר אמת המידה לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק בגין שיגור דבר פרסומת לפי סעיף 30א(י)(1) לחוק, הוכרעה בפסיקתו של בית משפט זה (רע"א 1954/14 חזני נ' הנגבי (4.8.2014)). חרף הניסיון לשוות לבקשה אצטלה עקרונית, טענות המבקש מכוונות כולן לקביעות העובדתיות הקונקרטיות וליישום הדין בשאלת פסיקת הפיצויים בנסיבות העניין. טענות המבקש הן "ערעוריות" באופיין וחוזרות בעיקרם של דברים על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי. משכך, לא נמצאה עילה ליתן רשות לערער לבית משפט זה לפי אמת המידה האמורה..".

ג) לא מצאתי בפסק דינו של בית משפט קמא קביעות אשר אינן תואמות את העקרונות שנקבעו לצורך פסיקת פיצוי לפי חוק התקשורת הן לפי הלכת חזני ברע"א 1954/14 חזני נ' הנגבי והן על פי הקביעות שנקבעו בעניין גלסברג ברע"א 2904/14 זיו גלסברג נ' קלאב רמון בע"מ.

שאלת גובה ההוצאות שנפסקות על ידי הערכאה הדיונית לרבות השאלה אם לפסוק הוצאות, היא עניין שערכאת ערעור ממעטת להתערב בו אלא בנסיבות חריגות ביותר אשר אינני סבורה שמתקיימות כאן.

ולפיכך, לא מצאתי לנכון ליתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות.

7. לסיכום:

א) לאור האמור לעיל, דין בקשת הרשות ערעור להידחות.

ב) משלא התבקשה תגובה – אין צו להוצאות.

ג) המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ט תשרי תשע"ז, 31 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.