בעניין:

ע"א 25664-10-16

בעניין:

ע"א 38984-10-16

השופט א. ואגו:

הוגשו בפנינו שלושה ערעורים על פסק-דינו של בימ"ש השלום בבאר-שבע (כב' השופטת ע. קויפמן), אשר ניתן ביום 18.7.16, בתיק ת"א 13041-05-10.

כפי שיובהר ויפורט להלן, נותר להכרעתנו רק הערעור בתיק ע"א 38984-10-16, ועל-כן - ולשם הנוחיות, בני הזוג אלפונס ושולמית מכלוף, שהיו התובעים בהליך קמא, יכונו להלן: "המערערים".

המערערים הגישו תביעה כספית על-סך כ- 1.3. מיליון ₪, כנגד המשיבים, בגין פיצויי על ליקויי בניה שהתגלו בביתם, לרבות סדקים מסיביים, ומדובר בבית מגורים פרטי, שהמערערים הקימו בבאר-שבע, על גבי מגרש, שהם חוכריו מרמ"י, וזאת בין השנים 1999-2004.

התביעה הוגשה כנגד האדריכל, מר רמזי זרייק (להלן: "האדריכל", משיב 1), שעמו התקשרו המערערים בהסכם, לצורך ביצוע תכנון אדריכלי והנדסי למבנה, וכן, כנגד המהנדס מר ישראל בוקובזה (להלן: "המהנדס", משיב 2), אשר ביצע את תכנון שלד המבנה, וכנגד חברה הנדסית שבבעלותו (משיבה 3), ואף כנגד המשיבות 4 ו-5, מבני תעשיה בע"מ ורשות מקרקעי ישראל, שהיו, בהתאמה, מי שביצע את פיתוח התשתיות במקרקעין, והבעלים ומשווק הקרקע שעליה הוקם המבנה.

האדריכל הגיש הודעת צד ג' כלפי המהנדס.

הסוגיה המרכזית, שנזקק לה בית-משפט השלום, עניינה היה במישור האחריות לליקויים ולנזקים בבית המגורים שהוקם על גבי המגרש הנדון. הקביעות, במישור זה, היו גם במוקד הערעורים שהוגשו, כאשר, ההכרעה במחלוקת הנוגעת לכימות הפגמים, עלות תיקונם, וירידת ערך המבנה כתוצאה מכך, שוב אינה נושא להתדיינות. ראשי נזק אלה כומתו, בפסק הדין, והועמדו על הסך של 611,500 ₪.

בסוגיית החבות להיווצרות הליקויים, נפסק, על-ידי בימ"ש השלום, שהאדריכל והמהנדס אחראים לקרות הנזקים, אולם, לפתחם של המערערים אשם תורם בשיעור של 50%, ועל-כן - יש לחייב האדריכל והמהנדס במחצית הסכום - 305,750 ₪. יחד עם זאת - התקבלה במלואה הודעת צד ג', שהגיש האדריכל כלפי המהנדס, והוא חויב לשפות את האדריכל במה שזה ישלם למערערים. התביעה כנגד המשיבה 3 (החברה ההנדסית) וכנגד המשיבות 4 ו- 5, נדחתה.

האדריכל והמהנדס חויבו בהוצאות משפט של המערערים בסכום 15,000 ₪, ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪. המערערים חויבו לשלם למשיבות 4 ו- 5 הוצאות של 5,000 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪. המהנדס חויב בהוצאות האדריכל, בהליך הודעת צד ג', בסכום של 12,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסכום 25,000 ₪.

הוגשו ערעורים נפרדים, שהדיון בהם אוחד, ואלה הוגשו ע"י המערערים, כהגדרתם לעיל, וכן, מטעמו של האדריכל, ומטעמו של המהנדס.

ערב הדיון שנקבע בפנינו, הוגשה הודעה מוסכמת על דחיית הערעור כנגד המשיבות 4 ו- 5, בכפוף להסדר מסוים ביחס לשכ"ט והוצאות שנפסקו, והסכמות אלה קיבלו תוקף של פס"ד, ביום 22.2.17. כמו-כן, לאחר הדיון שהתקיים, הודיעו באי-כוח האדריכל והמהנדס, לאחר שמיעת הערותינו והמלצתנו, ומשנועצו במרשיהם, על הסכמתם לדחיית הערעורים שהוגשו מטעמם. משכך - אנו מורים על דחיית הערעורים בע"א 10400-10-16, ו- ע"א 25664-10-16, ללא צו להוצאות.

ב"כ המערערים - בני הזוג מכלוף שנותרו כמערערים בהליך, עמד על הכרעה בהשגות מרשיו ביחס לחלוקת החבות, והשתת מחצית האחריות לנזקים על שכמם, ובכך בלבד אתמקד להלן.

המסד העובדתי, ומערך הנסיבות, ששימשו את בית-המשפט קמא בהילוכו לפסוק כאמור, אינו מורכב, ואציגו בתמצית, ככל הנדרש להבנת הדברים וגדרי המחלוקת העכשווית.

מומחים, שבית-המשפט מינה, ושקביעותיהם המקצועיות אומצו על ידו, הגיעו למסקנה, שהכשלים בהקמת המבנה מקורם בכך, שהכלונסאות שנוצקו לשם ביסוס שלד המבנה, נפלו, משמעותית, באורכם ובעומק חדירתם לקרקע, ממה שצריך היה להיעשות לפי התוכניות ולפי הנחיות המהנדס. במגרש קיימת שכבת קרקע מילוי, שנדרש לחודרה כדי להגיע לביסוס המבנה בקרקע הטבעית. לשם כך - יש צורך בכלונסאות באורך כ- 16 מטר לפחות, אולם, בפועל, העומק הוא בגבולות 10 מטר בלבד. זוהי הסיבה לכך, שהמבנה אינו מבוסס כהלכה בקרקע, ולשקיעות שהתהוו, וגרמו לסידוק בקירות ובתקרה, ולנזקים נלווים.

המחדל בגין עומק הכלונסאות החסר, אינו כשל של תכנון, אלא של ביצוע בשטח. כך נפסק. התוכניות ציינו נכונה את העומק הנדרש. ברם, הוטלה חבות, מכוחה של הפרת התחייבות חוזית, על שכמי האדריכל. זאת - משההסכם בינו למערערים, שכותרתו "הסכם שירותי תכנון", הטיל עליו מטלה כוללת, מעבר לשירות אדריכלי גרידא, שעה, שהוא היה אמון על שכירת שירותי המהנדס, ובית המשפט קבע, שאחריותו החוזית כללה גם וידוא פיקוח עליון כמו גם אחריות שילוחית למעשיו ולמחדליו של המהנדס שהוא איתר ומינה. המהנדס, הוא זה שבפועל תכנן את השלד ואמור היה לבצע את הפיקוח העליון על ביצועו. ברם, וכאמור, אחריותו של האדריכל, מכוח ההתחייבות החוזית, נתפסה כמשתרעת גם על תחומי פעילותו של מהנדס זה. המחדל, שהונח לפתחו של המהנדס, לא היה, כאמור, במישור התכנוני, אלא, לעת הביצוע בשטח. הוא כשל מלקיים חובת הפיקוח, לא הוכיח את טענתו שהיה נוכח בעת יציקת הכלונסאות, ואף הורה, כפי שהעיד לימים, על העמקת קדחי החפירה שלהם, כאשר ראה שהביצוע אינו תואם את התוכניות, ובפועל הוא לא וידא שהכלונסאות מגיעות, אכן, לעומק הנדרש.

כל זאת - פירטתי בקליפת אגוז, משקביעות אלה אינן עוד נושא למחלוקת.

עד כאן - הובהר, מדוע הוטלה האחריות הישירה והבסיסית לכשלים לפתחו של המהנדס, על שום מה אחראי גם האדריכל למחדליו של זה, מכוח החבות החוזית, וכנגזר מכך - מדוע חויב המהנדס בשיפוי האדריכל, בגין הפיצוי שישולם על ידו למערערים.

כזכור, לצד קביעות אלה שלעיל, הוטל על המערערים עצמם אשם תורם בשיעור מחצית, ומשום כך הפיצוי בפועל, שעל האדריכל והמהנדס לשלם להם, עומד רק על 50% מהנזקים שהוכחו. טעמי קביעה זו עוגנו בפסקה 32-33 של פסה"ד קמא, ועל כך נסב הערעור הטעון הכרעתנו. בית המשפט הגדיר את המערערים כ"יזמים של בניית ביתם" וכאלה ש"היו אחראים להתקשרות עם קבלן הביצוע ויתר בעלי המקצוע שעסקו בבניית ביתם".

נפסק, שהחיקוקים הרלוונטיים [חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, תשכ"ט -1969, ותקנה 2 לתקנות רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות (היקף כספי ומהות מקצועית), תשמ"ד-1984], הטילו עליהם חובה להעסיק רק קבלן רשום לביצוע עבודות השלד. לו שכרו שירותי קבלן, רשום שיש לו הכשרה וידע מקצועי נאותים, יש להניח, שהיו מתבצעות בשטח הוראות המהנדס להגיע לעומק של 8 מטר בקרקע הטבעית אחרי מעבר שלב המילוי.

בנוסף - חדלו המערערים בכך, שלא דאגו לפיקוח צמוד על ביצוע העבודה, מה שיכול היה למנוע את הביצוע הלקוי והסטייה מהוראות התכנון. הוזכרו דבריו של מומחה בית המשפט, אינג' אברהם שני, שלפיהם, המערערים שימשו בעצם כקבלן ראשי, ללא הכשרה כלשהי, וניהלו הבניה באופן חובבני. מומחה נוסף, אינג' צבי רון, ציין בחוות דעתו, כי אחריות המהנדס, כמתכנן הבניין, אינה פוטרת את אחריות המערערים כקבלן ראשי, ואולי להיפך. הוא הפנה לתקנות התכנון והבניה הקובעות זאת במפורש.

לפיכך - המערערים, כיזמים וכקבלן ראשי, תרמו משמעותית לנזק לביתם, הן באי העסקתו של קבלן רשום והן בהעדר דאגה לפיקוח צמוד.

תרומה משמעותית זו לכשלים, כפי שהגדיר זאת בימ"ש השלום, גרמה, במשולב עם מחדלי המהנדס, שהאדריכל אחראי להם מכוח החוזה, לפגמים בבניין ולנזק שנגרם. התרומה הזו הועמדה על שיעור של 50%.

עו"ד גסר, ב"כ המערערים, טוען, בערעור ובעיקרי הטיעון, כמו גם בהשלמת הטיעון בפנינו, שהטלת החבות על מרשיו, ובוודאי בשיעור כה גבוה, שגויה, משני טעמים:

הן משום שרשלנותו של המהנדס, באי הגעה לשטח, ובמחדל לגלות את תקלת עומק הכלונסאות ולוודא תיקונה, היא כה מכריעה ומשמעותית, עד כי היא מאיינת ייחוס אשם תורם כלשהו למערערים, והן, משום שנפלה טעות בסיווגם, מלכתחילה, כקבלנים וכיזמי בניה.

באשר לממדי הרשלנות, שהמערערים מייחסים למהנדס וחומרתם המכרעת של מחדליו, לשיטתם, הטעים עו"ד גסר, שכאשר אין מפקח צמוד באתר הבניה, כפי שאירע כאן, הרי, האחריות על הקונסטרוקטור - המהנדס דכאן, היא מוגברת, וכולה מוטלת עליו. בנקודה זו הרחיב ב"כ המערערים בטיעון בפנינו, ופירט את התנהלותו הרשלנית והמחדלית של המהנדס, בציינו עד כמה קריטי ומכריע הוא שלב היסודות, מקל וחומר - כאשר ידוע שאין מפקח בניה צמוד, אין קבלן רשום, ואף לא הוזמן דו"ח ביסוס קרקע מקצועי, וביודעין שהקרקע בעייתית וכוללת שכבת מילוי עבה, ועד כמה חיוני היה שהמהנדס יהיה נוכח בשטח, יראה אישית את הנעשה, ידאג ויוודא שהנחיותיו מבוצעות ושעומק הכלונסאות תואם את התוכנית.

לטענתו של עו"ד גסר, קביעה של אשם תורם, גם מתוך ניסוח סעיף 68 של פקודת הנזיקין, נעשית גם מתוך בחינת המישור המוסרי והערכי. מדובר בהפחתת פיצוי, הנתונה לשיקול דעת של בית משפט מקום שבו נמצא הדבר "נכון וצודק", כלשון החוק. כאן מדובר, כנטען, באנשים מבוגרים ופשוטים, חסרי ידע בבניה, שרצו לשפר את רמת חייהם ולהקים לעצמם בית. אין הם יזמים או קבלנים. כאשר החוק הטיל חובות על יזמים וקבלנים, הייתה, הכוונה למי שעיסוקו ולחם חוקו בכך, ולא לאנשים כדוגמת המערערים. לשיטה זו - הם סמכו יהבם על האדריכל, שאמור היה להנחותם, לייעץ להם לשכור מפקח צמוד, מה שכנראה לא נעשה (ואעיר - אין תימה בכך שהדבר הוא בגדר "כנראה" משום שנקודה זו לא הייתה בגדר עילות התביעה ולא בוררה עובדתית), כדי שאיש מקצוע מיומן יגן על האינטרסים שלהם. מכאן, שהטלת אשם על שכמם של המערערים, אינו צודק ואינו מוסרי. אשר לטענה, שאותה המשיבים הציפו, ולפיה, אשמם של המערערים מתבטא גם ברצונם לחסוך כסף ולהימנע מהעסקת מפקח צמוד וקבלן רשום, השיב עו"ד גסר, שלא נמצא קשר סיבתי מובהק בין חוסר המקצועיות של הקבלן, ובאי העסקת מפקח צמוד לבין התקלה שהתרחשה. כמו-כן - ואפשר שלחלופין - הפנה ב"כ המערערים לפסיקה, במקרים אחרים, שם הוטלה אחריות תורמת נמוכה בהרבה, בשיעורה, על מזמיני העבודה, מכפי שנעשה כאן, כגון - ייחוס אשם תורם בשיעור 15%, בלבד.

ב"כ האדריכל והמהנדס, בטיעוניהם בנקודה זו, היחידה שנותרה להכרעתנו, כמבואר, ביקשו לדחות מכל וכל את התיזה שהציג עו"ד גסר, ולפיה, יש לעשות "הנחות" למערערים, בתור יזמי הבניה ומזמיני העבודות, משום היותם אנשים "פשוטים" ולא בעלי מקצוע. החוק והפסיקה, לשיטתם, אינם מבחינים בין קבלן ראשי שזה עיסוקו, לבין בעל מגרש המחליט לבנות עליו בית, ולהתקשר ישירות עם קבלני משנה לשם כך. אלה, כמו אלה, אחראים על הנעשה באתר, ואין לפוטרם מכך. הם סומכים יתדותיהם על אשר נפסק בערכאה קמא, ואינם רואים מקום להתערבות אף בשיעור האשם התורם שיוחס למערערים.

לאחר עיון בטענות שנשטחו בפנינו, דעתי היא, שאין מקום להתערבות באשר נפסק בבית-משפט השלום, וכי הקביעות בדבר אחריותם התורמת של המערערים ושיעורה של אחריות זו, הן קביעות מבוססות ונכונות.

לטעמי, טענות המערערים על "עוצמת הרשלנות" של המהנדס מחד גיסא, וביחס להיותם, כשלעצמם, אנשים "מאוד פשוטים", כהגדרת בא כוחם, ונעדרי השכלה וניסיון בתחום הבניה, מאידך גיסא, היא חרב פיפיות. כאשר נטלו על עצמם סיכון, ככל הנראה משיקול כלכלי, לוותר על שירותי קבלן ראשי רשום ועל שכירת מפקח צמוד לאתר הבניה, וביודעם, שהם עצמם, נעדרי כל כישורים וידע לפקח על הנעשה, יכלו לצפות את המחיר הכרוך, תרתי משמע, באותו חיסכון ראשוני. ככל שיזם הפרויקט, ומזמין העבודות רחוק יותר מעיסוק בתחומים המקצועיים וטעוני המומחיות של ענף הבניה, כך גם מתבקש, שיקפיד ביתר שאת על שכירת אנשי מקצוע מיומנים וטובים לעסוק במטלות הללו. חוסר הידע וחוסר הניסיון של המערערים בכגון דא, אינו הגנה טובה כנגד הטלת אחריות עליהם, אלא, מדובר בנתון, שדווקא מעצים את רשלנותם, כאשר נמנעו מלנקוט בצעדים היעילים והמתבקשים למניעת הנזק טרם התרחשותו.

המחוקק, אכן, כאשר שקל על מי יש להטיל אחריות לעת ביצוע עבודות בניה, וכאנלוגיה - ומקל וחומר - מהתחום הרגיש של בטיחות בעבודה - לא ראה להבחין בין יוזם ומזמין שהוא חברה קבלנית מיומנת, ולבין אדם מן הישוב שמבקש לבנות את ביתו, בכוחותיו הוא. כך, תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988, מגדירות "מבצע בניה" בתור מי שהוא "קבלן ראשי או מזמין, המבצע את העבודה כולה או חלקה באמצעות עובדים שלו, או באמצעות קבלנים העובדים עבורו". הגדרת "מזמין", הינה, "בעל הנכס או מי שבעל הנכס ייפה את כוחו להתקשר עם קבלנים לביצוע עבודת בניה או בניה הנדסית, כולה או חלקה". האחריות המוטלת, על-פי התקנות, על אותו מבצע בניה או מזמין כהגדרתם, היא רחבה ומפורטת, ובכלל זה החובה למנות מנהל עבודה לאתר, אולם, וזה החשוב לענייננו, כל עוד לא מונה קבלן ראשי לפרויקט (וזה המצב - אין חולק בפרשה שלפנינו, כאשר המערערים העסיקו בעצמם את הקבלנים השונים לבניית הבית), אין מבצע הבניה והמזמין פטורים כלשהו מאחריותם. לפי סעיף 6 של התקנות, מינוי קבלן ראשי, יגרום לכך, שיראו את אותו קבלן ראשי כמבצע הבניה לצורך תקנות הבטיחות. אולם, די בכך, למשל, שקיים יותר מקבלן ראשי אחד שמונה, כדי שהחובות המוטלות על מבצע הבניה המקורי, יוסיפו ויחולו עליו, כמזמין העבודות, ללא אפשרות "להאציל" את החובות החוקיות לזולתו (תקנה 6 ג).

עיננו הרואות, שהמחוקק לא הבחין, בהגדרות שלעיל, בין סוגים שונים של יזמי עבודות בניה, והוא רואה במזמין העבודות אחראי על המתרחש באתר הבניה ובמישור הבטיחות שם, כל עוד לא התמלאו תנאים ודרישות שיש בכוחם להעביר אחריות זו, או חלקה, לצד שלישי.

ב"כ המערערים הפנה שימת ליבנו לאמור בע"א 1051/14 עדן בריאות טבע מרקט בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (מיום 30.8.15). נדמה, כי ההפניה נעשתה בעטיה של הערת כב' המשנה לנשיאה, א. רובינשטיין, בחוות דעתו, בהתייחס להצדק לשקול את מבחן "האשמה המוסרית" היחסית, לעת קביעת שיעור האשם התורם. ברם, האמור בפסיקה זו של ביהמ"ש העליון, אינו מיטיב עם טיעוני המערערים בהקשרים אחרים. כך, הוטעמה שם (בהקשר בטיחות העבודה), עוצמת האחריות המוטלת על מזמין בנייה שלא מינה מנהל עבודה ולא בחר קבלן מיומן ואחראי (ראה פסקה 29 של חוות דעת כב' השופט צ. זילברטל). הושם דגש במפורש, על אלה, מהציבור הרחב, המתקשרים עם קבלנים לעבודות בנייה בלא שיש להם ידע או הבנה בתחום, וכשיכולתם לפקח על הנעשה מוגבלת מאוד. במקרים אלה, מתעצמת חשיבות בחירת קבלן סביר וטוב. אין צורך לפרט עד כמה יש לכך נפקות, לחובת המערערים, במקרה הנדון כעת, כשלא מונה בכלל קבלן ראשי. עוד נפסק, שכאשר לא מונה מנהל עבודה (ובאנלוגיה אצלנו - מפקח צמוד), הנטל להוכיח שאף לו מונה, הנזק לא היה נמנע, מוטל על המזמין, שבשל מחדלו הרשלני לא נעשה המינוי (פסקה 24, שם). בכך, יש מענה לטענת עו"ד גסר, שלא הוכח קשר סיבתי בין מחדלי המערערים לבין הכשל בעומק הכלונסאות. הנטל לסתור הנחת הקשר הסיבתי, המובנת מאליה, והנגזרת מההיגיון ומהשכל הישר (שהרי, זו בדיוק תכלית מינוי מפקח צמוד, וכשמו כן הוא - הוא מקיים בקרה צמודה בשטח, מזהה ומביא לתיקון כל סטייה ותקלה) מוטל על המערערים עצמם, מה שלא נעשה.

מהמקובץ - אין בפסיקה בעניין "טבע מרקט" להיטיב עם המערערים, ולהיפך.

אם כך הוא, וזו גישת המחוקק, בדיני נפשות, ובתחום הבטיחות בעבודה, ואחריות כבדה מוטלת על כתפי המזמין, בין שהוא "מקצוען" ובקיא בבניה ובין שהוא "מפשוטי עם", איני רואה סיבה להקלות ולהתייחסות השונה שעו"ד גסר מבקש לאמץ, במישור "האזרחי", ובאספקט החוזי-נזיקי של ההתנהלות.

אין מקום גם להתערבות בייחוס מחצית מהאחריות למערערים. הם יכלו לשמש כ"מונעי נזק" יעילים, בעלות פחותה בהרבה מגובה הנזק וההפסד שנגרמו, לו אך השכילו להעסיק קבלן ראשי מוסמך ורשום ולמצער-מפקח צמוד באתר. ב"כ המערערים הציג את היעדר הפיקוח הצמוד כמעין תמרור אזהרה, שבעטיו היה על המהנדס להקפיד על נוכחות בשטח ועל מתן הנחיות ווידוא ביצוען. אולם, היעדרה של חוליה חיונית זו באתר לא בא כגזירת שמיים. הוא נבע מהתנהלות המערערים ומהימנעותם לשכור שירותי מפקח אשר כזה. מכאן- שאחריותם אכן משמעותית, ולא נפלה שגגה מלפני בימ"ש השלום באומדן שיעורה של תרומת האשם.

הקשר הסיבתי בין העדר פיקוח והעדר קבלן ראשי מנוסה ואחראי בשטח, עולה, הן מחוות דעת המומחים, שבית המשפט אימץ, הן מהקביעות בפסק הדין, שאין מקום להתערבותנו בהן, ואף, במשתמע, גם מטיעוני ב"כ המערערים, שראה בהעדר אלה גורם קריטי ודרמטי, כאשר ניסה להראות עד כמה הוטלה חובת זהירות יתרה על המהנדס, עת היה מודע לכך שאין פיקוח אפקטיבי מלבדו. ראינו עוד, שהקשר הסיבתי דנן נגזר גם מהגיונם של דברים ומהשכל הישר. לא זו אף זו - וכפי שמצינו בעניין "עדן מרקט", הנטל לסתור זאת מוטל על המערערים.

גם בנקודה זו, אין מקום לקבל טיעוני המערערים.

סבורני, שחלוקת האחריות כפי שנעשתה בפס"ד קמא, מבוססת וסבירה ומשקפת את הנשיאה היחסית בנטל הפיצוי, בצורה מושכלת.

לו תישמע דעתי - נורה על דחיית הערעור ועל אימוץ פסק הדין קמא, על נימוקיו, במישור הנדון.

אציע לחייב המערערים בהוצאות המשיבים שהם האדריכל והמהנדס, כהגדרתם, בגין הערעור, בסכום של 10,000 ₪ לכל אחד.

יש להורות על העברת העירבון, בחלקים שווים, למשיבים אלה, באמצעות באי כוחם, על חשבון ההוצאות שנפסוק.

השופטת ש. דברת- אב"ד:

אני מסכימה.

השופטת ג. לוין:

אני מסכימה:

אשר על כן, הוחלט, כאמור, בפסק דינו של כב' השופט א. ואגו.

הערבון שהופקד במסגרת ע"א 38984-10-16, יועבר, בחלקים שווים, למשיבים רמי זרייק וישראל בוקובזה, באמצעות באי כוחם, על חשבון ההוצאות שנפסקו לטובת אלה.

המזכירות תחזיר הערבונות למערערים בשני הערעורים הנוספים – 10400-10-16, ו- 25664-10-16, באמצעות באי כוחם.

ניתן היום, ל' שבט תשע"ז, 26 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.