בפני תביעה קטנה ע"ס 5,675 ₪.

מדובר בתביעה לנזקי רכוש שנגרמו לרכבה של התובעת בתוצאה מתאונת דרכים מיום 25.8.16.

לפי סע' 62 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, בתביעה קטנה ביהמ"ש פטור מדיני הראיות ומסדרי הדין ועליו לפעול ביעילות ע"מ להגיע להכרעה צודקת ומהירה.

כמו כן על פי תק' 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, על פסה"ד להיות מנומק בצורה תמציתית.

בכתב התביעה טוענת התובעת כי ביום 25.8.16 בשעה 8.55 כשעמדה ברמזור אדום, פגע בה מאחור הנתבע עם רכבו וגרם לרכבה נזקים.

התובעת מציינת בכתב התביעה כי הנתבע סירב למסור לה את פרטיו הכוללים את רישיון הרכב ותעודת הביטוח ומציינת את נזקה בסך כולל של 5,675 ₪.

לכתב התביעה צירפה התובעת חוו"ד שמאי.

שמאי התובעת מציין בחוות דעתו את עלות ביצוע תיקון הנזקים במגן האחורי של רכב התובעת ומציין עוד כי חלק זה שניזוק טעון החלפה.

הנתבע הגיש כתב הגנה בו טוען כי כתב התביעה בלתי ראוי, כי התובעת מנסה לקבל דבר במרמה ועשיית עושר שלא כדין ע"ח הנתבע.

הנתבע טוען כי על התובעת להוכיח קשר ראייתי המוכיח מגע בין רכבו לרכב התובעת וטוען מפורשות למעשה ובפועל כי לא היה כל מגע בין רכבו לרכב התובעת (פסקה חמישית לכתב ההגנה).

הנתבע טוען כי התובעת לא צירפה קבלה בגין השכרת רכב ולמעשה רכבה לא תוקן.

הנתבע תמה על איזו פגיעה מדובר כאשר טוען שגם הוא עמד ברמזור אדום מאחורי התובעת.

הנתבע כופר גם בחווה"ד של שמאי התובעת.

הנתבע טוען עוד בסע' 7 לכתב ההגנה כי נעצר ליד התובעת רק כי חשב שהיא מבקשת לעזרה עקב כשל טכני כלשהו ברכבה ומוסיף כי היושרה היא נר לרגליו (בפסקה שאחרי סע' 8).

הנתבע עותר כי ביהמ"ש יחייב את התובעת לפצותו בסך של 6,800 ₪.

בדיון שהתקיים בפני ביום 15.12.16 ביקש הנתבע לחקור את שמאי התובעת והדיון נדחה ליום 17.7.17.

במהלך הדיון ביום 15.12.16 ביקש הנתבע להציג סרטון שצילם מייד לאחר התאונה ומסרטון זה עלה חד משמעית כי הנתבע מודה שפגע ברכב התובעת מאחור. הערה מתאימה נרשמה בפרוטוקול הדיון.

כמו כן לאחר מכן הנתבע ביקש להגיש חוו"ד שמאי מטעמו וחוו"ד זו הוגשה.

בדיון שהתקיים בפני ביום 17.7.17 נחקר שמאי התובעת ולאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם.

הכרעה

אין חולק כי הנתבע פגע עם רכבו ברכב התובעת מאחור והשאלה היחידה שנותרה להכרעה היא גובה הנזק.

אציין כבר עתה כי טענות הנתבע בעניין זה אינן אמת.

בכתב ההגנה מיהר הנתבע לשלול כל מגע בין רכבו לבין רכב התובעת:

1. הנתבע טוען כי על התובעת להוכיח קשר ראייתי המוכיח מגע בין רכבו לרכב התובעת וטוען מפורשות למעשה ובפועל כי לא היה כל מגע בין רכבו לרכב התובעת (פסקה חמישית לכתב ההגנה).

2. הנתבע תמה על איזו פגיעה מדובר כאשר טוען שגם הוא עמד ברמזור אדום מאחורי התובעת.

3. הנתבע טוען עוד בסע' 7 לכתב ההגנה כי נעצר ליד התובעת רק כי חשב שהיא מבקשת לעזרה עקב כשל טכני כלשהו ברכבה ומוסיף כי היושרה היא נר לרגליו (בפסקה שאחרי סע' 8).

ובכן נראה כי היושרה אינה נר לרגליו של התובע כאשר הסתבר מסרטון שהוא עצמו צילם כי הוא מודה בפגיעה ברכב התובעת מאחור ועל כן טיעוניו בכתב ההגנה השוללות כל פגיעה כזו אינן אמת.

הנזק

הצדדים חלוקים בעניין זה.

שמאי התובעת שנחקר בפני ציין כי הפגיעות ברכב התובעת ואף הדגים עם חלק מגן אחורי פגיעה דומה ומדוע אין זה רצוי לבצע תיקון אלא יש להחליף את החלק הנפגע כולו.

שמאי התובעת שלל פגיעה של שריטות בלבד אלא הסביר בפירוט כי מדובר בפגיעה שגרמה לעיוות המגן האחורי.

שמאי הנתבע מציין בחוות דעתו כי מדובר בפגיעה קלה במגן האחורי, שגרמה לקילוף הצבע בלבד וכי יש לבצע צביעה חוזרת למגן. שמאי הנתבע מציין כי אין צורך בהחלפת מגן אחורי.

שמאי הנתבע קובע כי עלות תיקון הנזק הינה 1,053 ₪ וכי מדובר על יום עבודה אחד לצורך התיקונים.

התובעת לא תיקנה את רכבה.

כאשר שקלתי את שתי חווה"ד, כאשר מחד שמאי התובעת טוען כי יש להחליף את המגן האחורי שנפגע ושמאי הנתבע טוען כי יש לבצע עבודת צביעה בלבד, בחרתי לקבל את עמדתו של שמאי התובעת.

שמאי התובעת אכן הוכיח בפני כי הפגיעה שנגרמה לרכב התובעת אינה פגיעה של שריטות גרידא אשר יש לתקנן בצביעה בלבד, אלא מדובר בגרימת עיוות למגן האחורי שלא ניתן לתקנו בצביעה בלבד.

גרסתו של שמאי התובעת לא נסתרה ו/או הופרכה בחקירתו הנגדית בפני וברחתי לקבלה על פני זו של שמאי הנתבע.

לפיכך אני קובע כי עלות הנזק היא עפ"י חוו"ד שמאי התובעת ובסך של 3,615 ₪.

התובעת לא הוכיחה נזקים נוספים למעט עלות חוו"ד השמאי ולא הביאה אסמכתאות להפסדי ימי עבודה, השכרת רכב (שלא בוצעה) וכיוצ"ב.

לפיכך אני קובע כי מלוא נזקה של התובעת מסתכם בסך של 4,015 ₪.

לעניין הוצאות המשפט, בחרתי לפסוק כנגד הנתבע הוצאות מוגדלות.

הנתבע לא בחל במילים כאשר הנייר סובל הכל וטען כנגד התובעת כי פעלה במרמה ושלל לחלוטין בכתב הגנתו כל פגיעה של רכבו ברכב התובעת.

הסתבר כי טענות הנתבע היו לא אמת ובסרטון שהוא עצמו הציג הוא הודה בפגיעה וטענתו למרמה מצד התובעת נותרה טענה בעלמא שנטענה לריק וללא כל בסיס.

הנתבע חזר גם בסיכומיו כי התובעת משקרת והודה כי סירב למסור לה במקום האירוע את פרטי רכבו והביטוח למעט תעודת הזהות.

ובכן עפ"י תק' 144-145 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 חובה על הנהג הפוגע למסור גם את פרטי רישיון הרכב ופרטי הביטוח וכאשר הנתבע סירב לעשות כן הפר חובה זו וגרם לתובעת סרבול נוסף ומיותר בבירור הפרטים הנדרשים.

אני קובע כי התנהלות הנתבע כאמור לעיל היתה בחוסר תום לב.

סוף דבר

התביעה מתקבלת ואני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

פיצוי בגין הנזק לרכב בסך של 4,015 ₪.

החזר הוצאות השמאי (התייצבות לדיון) בסך של 700 ₪.

הוצאות משפט מוגדלות בנסיבות העניין בסך של 1,500 ₪.

סה"כ – 6,215 ₪.

הנתבע ישלם לתובעת את הסך הכולל של 6,215 ₪ בתוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, כ"ד תמוז תשע"ז, 18 יולי 2017, בהעדר הצדדים.