רקע

1. לפני תביעה, במסגרתה מבקש התובע לחייב את הנתבעות לשלם לו פיצויים בסך כולל של 7,909 ₪, בגין נזקים שנגרמו לרכבו עקב פגיעת רכבה של הנתבעת 1 (להלן: "אורנה") המבוטח אצל הנתבעת 2, בתאונה שקרתה ביום 25/12/15, ברחוב יהודה לייב פינסקר, בראשון לציון.

2. הצדדים חלוקים ביניהם לגבי אופן התרחשות התאונה. כל אחד מהצדדים טען כי הצד האחר הוא זה שסטה לנתיב נסיעתו שלו ובכך גרם לתאונה מושא התביעה.

הדיון בתביעה

3. התקיים לפני דיון, במסגרתו העידו התובע ושני עדים מטעמו שהיו ברכבו בעת התאונה וכן אורנה. (כל ההדגשות בציטוטים מפרוטוקול הדיון אינן מופיעות במקור והן שלי א.ד)

עדויות הצדדים

4. עדות התובע

" עצרתי בצד הדרך, תוך כדי שאנו יושבים ברכב, מתכננים לאן לנסוע, לפתע הגיח רכבה של הנתבעת 1 ונכנס בי. תוך כדי הכניסה בי, אני צופר והרכב שלה ממשיך לנסוע, ומגרד לי את כל הצד השמאלי קדמי של רכבי... אין שם תמרור שמציין שאסור לעצור, יש אדום לבן שאסור לחנות..." (שורו' 14-20 עמ' 4 לפרוטו')

עדותה של אורנה

"נסעתי באוטו ישר, פתאום אני הרגשתי מכה, בצד ימין אחורי, בדלת האחורית ימנית ברכב שלי. ישר בלמתי במקום. פתחתי את החלון, ראיתי את התובע, צעקתי, מה אתה עושה, מה אתה עושה, אתה לא רואה אותי. ברור שתכף צפרו לי מאחור, איזה מיליון רכבים..." (שורו' 21-25 עמ' 8 לפרוטו')

עדות מר תומר טבקמן

"...נכנסנו לרכב, סגרתי את הדלת, עוד לא הספקתי לשים חגורה, הרגשתי חבטה בצד... בזמן שנכנסתי הוא לא זז... מה שאני זוכר, שהיינו במקום..." ( שורו' 13-21 עמ' 6 לפרוטו')

עדות מר רון עזריאל

"..האוטו עמד במקום...הרגשתי מכה.. עמדנו במקום, ודיברנו לאן ללכת.."

( שורו 11-22 עמ' 7 לפרוטו')

דיון והכרעה

5. על התובע מוטל הנטל להוכיח את תביעתו, בהתאם לעקרון "המוציא מחברו עליו הראייה". לעניין נטל השכנוע נקבע בפסיקה כי :

"...נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו". [רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין נ' מנהל מע"מ, פ"די נז (4) 981].

6. במקרה דנן, מדובר במקרה של גרסה מול גרסה כאשר הצדדים חלוקים ביניהם לעניין אופן התרחשות התאונה. לכן, על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות גופן, בדין או בראיות החיצוניות בכדי לתמוך באיזה מגרסאות הצדדים, באופן המטה את מאזן ההסתברויות לכיוון גרסה זו או אחרת.

7. התרשמתי כי העדויות מטעם שני הצדדים היו עדויות אמינות, כאשר כל אחד מן הצדדים משוכנע בצדקתו. אורנה טענה כי התאונה קרתה בשל סטיית רכבו של התובע אל נתיב נסיעתה. כשהיא נשאלה האם מדובר בהתפרצות של רכב התובע אל נתיב נסיעתה השיבה כי אין מדובר בהתפרצות, אלא בסטייה שמאלה, בגלישה אל נתיב נסיעתה.

8. התובע וכן העדים מטעמו העידו כי בעת התאונה רכב התובע היה בעצירה, כך שהם שללו את האפשרות כי התאונה קרתה עקב סטיית רכב התובע שמאלה לנתיב נסיעתה של אורנה. מנגד, אורנה טענה כאמור לעיל, כי הייתה בנתיב נסיעתה ולא הייתה לה שום סיבה לסטות ימינה ולפגוע ברכבו של התובע. ברור כי מדובר בטענות סותרות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת זו עם זו.

9. התובע הודה כי עובר לתאונה ארבעת אורות האזהרה ברכבו לא היו דלוקים. אין חולק כי התובע עצר את רכבו במקביל למדרכה, שאבני השפה בה היו צבועים באדום לבן. יחד עם זאת, לטענת התובע יש להבחין בין חנייה לבין עצירה לצורך העלאת נוסעים.

אולם, התובע לא הוכיח את טענתו זו, לפיה בניגוד לחנייה שאסורה במקום מותר היה לו לעצור במקום לצורך העלאת נוסעים.

בלוח התמרורים המופיע בתוספת להודעת התעבורה (קביעת לוח תמרורים), תשע"א- 2010, נקבע מס' תמרור 818: "אבני שפה צבועות אדום – לבן: אסורה כל עצירה או חניה של רכב בכביש שליד אבני השפה, אלא אם הדבר דרוש למילוי הוראות כל דין"

10. לטענת התובע, כתוצאה מהתאונה נפגע רכבה של אורנה לאורך צדו הימני, בכך לטענתו, יש לחזק את גרסתו לפיה אורנה היא זו שסטתה אל רכבו וגרמה לקרות התאונה.

מנגד, אורנה הכחישה טענה זו, וטענה כי מוקד הנזק ברכבה הוא רק בדלת האחורית ימנית ועובדה זו מחזקת את טענה כי הספיקה למעשה לחלוף על פני מחצית רכבו של התובע. יחד עם זאת, אורנה לא הציגה תמונות המציגות את מוקדי הנזק ברכבה.

המשמעות של הימנעות בעל דין מהבאת ראיה שיש בה כדי לחזק את גרסתו.

11. "ככלל, אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו"

ע"א 641/87, קלוגר נ. החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד מד(1) 239 , 245 [1990]).

וכי: "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת הימנעות בעל דין מלהביא לעדות ראייה עדות כנגדו" (ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ. טלקאר חברה [פורסם בנבו]).

מסקנות

12. הימנעותה של אורנה מהצגת תמונות מוקדי הנזק ברכבה מבלי שהביאה נימוק המצדיק מחדל זה, פועלת לחובתה ומכרסמת באמינות גרסתה.

13. התובע יצר סיכון תעבורתי בכך שהעמיד את רכבו במקום אסור, בצמוד למדרכה המסומנת באדום לבן, ואף מבלי שטרח להדליק ארבעה אורות אזהרה.

14. אני דוחה את טענות נציגת הנתבעת 2 לפיהן קיימות סתירות בגרסתו של התובע והעדים מטעמו.

לאור כל האמור לעיל, סבורני כי יש לחלק את האחריות לקרות התאונה בין הנהגים כך שמירב האחריות תוטל על הנתבעת 1 בשיעור של 70% ואילו לתובע אשם תורם בשיעור של 30% לקרות התאונה.

סוף דבר

15. לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעות 1-2 ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:

סך של 4,152 ₪ חלק יחסי מעלות תיקון הנזקים בהתאם לחו"ד שמאי.

סך של 580 ₪ החזר שכ"ט שמאי.

סך של 79 ₪ החזר אגרת ביהמ"ש.

סך של 548 ₪ חלק יחסי מירידת ערך בסך של 783 ₪ לאחר הפחת ירידת ערך בגין תאונה קודמת.

סכומים אלו ישולמו לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה 09/10/16 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף, אני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע הוצאות משפט לרבות הוצאות בגין התייצבותו לדיון בסך של 500 ₪ וכן 500 ₪ שכר טרחה ל 2 עדי התובע בסך של 250 ₪ לכל אחד מהם.

כל הסכומים שפסקתי לעיל, ישולמו לתובע בתוך 30 ימים ממועד קבלת העתק פסק הדין אצל הנתבע.

אני דוחה את רכיב התביעה בסך של 550 ₪ פיצויים בגין עוגמת נפש, בזבוז זמן והוצאות נסיעות שכן רכיבי נזק אלו לא הוכחו. מכל מקום, מקומו של רכיב זה אם בכלל במסגרת פסיקת הוצאות משפט.

בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבימ"ש מחוזי מרכז –לוד, בתוך 15 ימים מקבלתו.

המזכירות תמציאה העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ד' אלול תשע"ח, 15 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.