שכירות בת עשרים:

1. ההכרעה בתביעה שלפניי, שעניינה חיובים נטענים בסך 64,255 ₪ הנובעים מחוזה שכירות, תכליתה גילוי קוטב חובו של הערב לאותו חוזה.
2. יסודה של הפרשה במערכת יחסי שכירות שהחלה לפני כעשרים שנים, בין הגב' צ'חלה סעתי ז"ל, כמשכירה לבין הנתבע מס' 1 [להלן – "יעקבויאן"], כשוכר, וזאת ביחס לחנות המצויה ברחוב ז'בוטינסקי 111 ברמת גן. על אותה מסילה נחתם בין הצדדים הללו ביום 7.4.12 חוזה שכירות נוסף, דומה בלשונו לקודמיו. בסעיף 5 להסכם נקבע כי תקופת השכירות הינה בת שנה אחת, ברם שמורה לשוכר האופציה להאריך אותה לתקופה נוספת בת שנתיים דהיינו, עד לחודש אפריל 2015. עם ההסכם נכרך כתב ערבות לפיו ערבו הנתבעים 1 ו-2 כלפי גב' סעתי לכל התחייבויות הנתבע מס' 1 בהתאם להסכם.

כנגד יעקבויאן ניתן צו עיכוב הליכים במסגרת הליך פשיטת רגל ואשר על כן עוכבו ההליכים כנגדו בתיק זה, ואילו הנתבע מס' 2 לא אותר על ידי התובע. משכך בא הנתבע מס' 3 [להלן: "ניסני"] בגפו לאולם המשפט על מנת לבקש רשות להתגונן, בטרם יפקוד עליו בית המשפט את כל עוונות יעקבויאן, הרשומים בספריו של התובע בסך האמור לעיל, אשר נתבע בסדר דין מקוצר. משניתנה לו הרשות, טען ניסני להגנתו כי חובות יעקבויאן בעטיים הוגשה התביעה לא נוצרו בתקופת השכירות שמכוחו של ההסכם לו ערב, אלא בעידן מאוחר לו ונפרד ממנו.

כתימוכין לכך הפנה ניסני לכך שהצדדים לחוזה השכירות בחרו שלא להפעיל את תקופת האופציה הנקובה בו בדרך אותה קבע החוזה, ומכאן שהחוזה לו ערב הסתיים לאחר שנת שכירות אחת בחודש אפריל 2013, בגינה לא נוצר כל חוב.

כך או אחרת, גרס ניסני, משבעת חתימתו על כתב הערבות, שכח להביא עמו את משקפיו, ולנוכח העובדה כי הן שמיעתו והן ראייתו לקויים, ומשכך הסתמך על כך ש"התובעת ו/או מי מטעמה" ציינו בפניו כי ערבותו תקפה ביחס לשנת שכירות אחת בלבד, ובכך לכל הפחות הטעו אותו, יש לפטור אותו מחובות אלו. לבסוף קבל ניסני גם על כך שגב' סעתי ז"ל ו/או התובע השתהו מלפנות את המושכר בזמן סביר ובכך הגדילו את היקף החיוב, ואף לא נטלו בטחונות נוספים, חרף אזכורם בחוזה השכירות, ובכך הגדילו את הסיכון על חשבונו.

1. במהלך דיון ההוכחות שהתקיים ביום 17.5.17 נחקרו על תצהיריהם העדים מטעם התובע, עו"ד אפרים קלוג אשר טיפל מטעם משכירת הנכס בחוזה השכירות [להלן: "עו"ד קלוג"], ויורשתה היחידה של המנוחה, גב' דליה נמר [להלן :"דליה"] אשר טפלה בכל ענייני אמה, וכן ניסני עצמו.

על נושים וערבים

1. כתב ערבות, ככל חוזה, מתפרש תוך בחינת היחס שבין לשונו לבין נסיבות כריתתו, דהיינו על פי אומד דעתם של הצדדים לו – על פי לשונו, רוחו, הגיונו, ותכליתו. תכליתו של מוסד הערבות היא לחלק את הסיכונים בין הנושה לבין הערב, והוא מאפשר פעילות כלכלית רצויה [ראו ע"א 3894-11 דלק החברה הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום (2013)]. זאת, שכן ההנחה היא שהערב מפקח טוב יותר על התנהלות בעל החוב מאשר נותן ההלוואה או השירותים, ועל מנת לספק לנושה את מידת היציבות הוודאות והביטחון הנדרשת בתנאי השוק בו מתבצעת העסקה, ובין היתר בכדי ש"לא תנעול דלת בפני לווין" [תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מט ע"ב].

במרחב האוקלידי המשפטי של פיזור הסיכונים הנובעים מחיובי החייב, פועלים חיבורים וקטוריים בין עוצמת האינטרס בוודאות שוקית מנקודת מבטם של הנושים, שהינם ספקי השירותים, לבין היקף הוודאות הנדרש לנותן הערבות [ראו ההגנות הבסיסיות שנקבעו בסעיפים 5-7 לחוק הערבות התשכ"ז-1967, - "להלן "החוק" - והשריון הנוסף המסופק ל"ערב יחיד" להלוואה שניטלה ממי שעיסוקו במתן הלוואות מאז אושרה הרפורמה בחוק ב-1992]. מקביליות הכוחות הללו מעוצבות דרך כלל על ידי ההקשר המסחרי שבמסגרתה ניתנה הערבות, ועל פי יחסי הכוחות שבין הצדדים לחוזה. במקום בו פערי העוצמה בין הנושה לבין הערב הינם גדולים, ומכאן שהנושה נהנה מלכתחילה מעדיפות בשיכוך איומים הנובעת מכושר המיקוח, ממידת פיזור הסיכונים, ומאפשרות ספיגתם, ומתקיים גם חשש מובנה לעליונות בניסוח החוזה, יטה אינטרס הוודאות לכיוונו של הערב, ואילו באותו מקום בו אפשרויות הצדדים אינן כה רחוקות זו מזו, תימצא נקודת איזון שונה. אף על פי כן, בפרשנות אומד דעתם של הצדדים קיימת השפעה לא רק למידת הקרבה המעמדית שבין הנושה לבין הערב, אלא גם למידת הקרבה האישית שבין החייב לבין הערב, כאשר ככל שהערבות מדידה פחות מבחינת התמורה הכלכלית לנותנה, והתמריץ הרגשי הינו עיקר, כגון חתימת ערבות לבן משפחה או לחבר קרוב, ניתן להניח כי היקף נטילת הסיכון מצד הערב היה מוגבר מלכתחילה, לרבות במישור הזמן, ואף הציפייה של הנושה תאמה זאת, שהרי בעבור בני משפחתו וחבריו הקרובים מוכן אדם ליטול סיכונים, תוך התעלמות ממידת התועלת הכלכלית או הסיכון הכלכלי, ודרך כלל גם ללא רתיעה משעבוד תועלתו האישית באופן מתמשך.

כבר בתלמוד הבבלי עוגנה גמירות דעת זו, והיא מתבטאת באותה אמירה לגבי חיובו של אב שערב לכתובה שהתחייב בה בנו לפיה – "כל לגבי בריה שעבודי משעבד נפשיה" [תלמוד בבלי, מסכת גיטיו, דף מט (ב), וכן ראו ברוח דומה ת"א 11440-03 ביננבאום נ' לינכר (2003), תא"מ 19275-01-16 דוטיש נ' האפרתי (2016), בש"א 155000/06 מלמד נ' צפורן (2006), תא"מ 53836-01-13 גזיב נ' ששו (2014)].

עולה מן המקובץ שקיומו של אינטרס כפול, דהיינו גם קרבה מעמדית בין הנושה לחייב, וגם קרבה אישית בין החייב לערב, יקנה לנושה בכורה בפרשנות אומד דעת הצדדים בכל הקשור להגנה מפני הסיכונים הנובעים מהחייב.

מהתם להכא:

1. הרושם העולה מעדויות הצדדים בפניי הוא כי קיימת קרבה מעמדית בין התובע לניסני. המדובר בנכס מניב אשר שיעור דמי השכירות בגינו , פחות מ-4,000 ₪ לחודש, מלמד על כך שלא צפונה בו לבעליו קרן השפע, כאשר על פי עדותה של דליה, דמי השכירות שימשו על מנת לממן חלק מהתשלום עבור שהות המנוחה בבית אבות. מכאן שהערבות לא נחתמה על מצע של פערי כוחות מובהקים לטובת הנושה. גם קיומה של קרבה רגשית בין החייב לערב בוסס, הן בעדותה של דליה כי "הם היו חברים בלב ובנפש" [עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 24-27], והן בעדותו של ניסני עצמו [עמ' 12, שורות 30-32, עמ' 13 שורה 1] , אשר אף הודה כי כבר חתם בעבר כערב עבור יעקבויאן גם ביחס לשני חוזים קודמים מ-2006, ומ-2009, שמכוחם הוארכה השכירות בכל פעם לשתי תקופות של שלוש שנים [נספחים ב' וג' לתצהיר עדותה של דליה, וכן עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 17-21].

על קרקע זו תלבלב המסקנה כי באומד דעת הצדדים בחתימה על כתב הערבות ביחס לחוזה משנת 2012, שלא נפגם כתוצאה מפערי כוחות כלשהם, היו טמונים הידיעה, הציפייה, ההבטחה והאמון כי חופת הערבות סוככת על תקופה של שלוש שנים לפחות. את הלקח האמור מבצרת גם התנהגותו של ניסני אשר על פי עדותה המפורטת והכנה של דליה [עמ' 8 לפרוטוקול] , דאג לתשלום דמי השכירות כאשר יעקבויאן התקשה בכך, במהלך אותן שנים. במשך שנים רבות שימש אפוא ניסני, כ- "ערב מעורב", כזה החותם כערב על שלושה הסכמי שכירות ברצף, ואף מוציא ומביא בעבור יעקבויאן בעניינים הקשורים להמשך ההחזקה בנכס.

1. לשון כתב הערבות עליו חתם ניסני הינה בגדר דבר דבור על אופניו. הנתבעים 1 ו-2 חתמו על כך שתנאי חוזה השכירות, הכולל כאמור לעיל גם אופציה להארכת השכירות עד אפריל 2015, ידועים להם, ואישרו – "שערבותנו תחול גם על כל שינוי שייעשה, עם ייעשה, בקשר לחוזה השכירות לרבות הארכת תקופת השכירות". [טעות הכתיב במקור], שפת החוזה משתלבת אפוא במארג הנסיבות החיצוניות ביחס לאומד דעת הצדדים המתואר בסעיף 5 לעיל.

קבל כך, ומשהעידה דליה כי במשך למעלה מעשרים שנים צעדו הצדדים יחדיו על מסילת אותו הסדר שנחתם כל פעם לתקופה של שלוש שנים, ואשר הם ראו עצמם מחויבים לו, אין לייחס משקל מהותי לאותו מכתב שנפנף בו ניסני כמוצא שלל רב [נספח 4 לתצהירו], ובו הודיע לכאורה יעקבויאן לעו"ד קלוג באופן חד צדדי ביום 25.12.14, דהיינו כמעט בשלהי השנה השלישית לתקופת אותה שכירות מוארכת לכאורה, כי הוא יושב בנכס "ללא חוזה" מכיוון שתוקף החוזה תם כבר בחודש יוני 2013. ניסני נמנע מלהביא לעדות בבית המשפט את כותב המכתב לכאורה, חברו הטוב יעקבויאן עצמו, וזאת ללא מתן הסבר מספק לכך, והלכה היא כי דווקא למחדל זה יש לייחס משקל מהותי.

ודוק, ביחס לאותה תקופה המשיך יעקבויאן לשלם דמי שכירות, לעיתים באמצעותו של ניסני, ובגובה של 3,600 ₪, שהינו גובה דמי השכירות שנקבע בחוזה השכירות לשנת האופציה הראשונה, וזאת אף לאחר שהתקבל אצלו מכתב דרישת הפינוי ששלח עו"ד קלוג ביום 15.12.14, כארבעה חודשים טרם סיום תקופת האופציה בת השנתיים [נספח 3 לתצהיר ניסני]. התנהלות זו מלמדת על כך שחרף חלופת המכתבים, כל זמן ששולמו דמי שכירות השקיפו שני הצדדים על ישיבתו של יעקבויאן בנכס כל אותה העת כפועל יוצא של מימוש האופציה לשנתיים נוספות.

אשר על כן מכלול הנסיבות האופפות את חתימת החוזה וביצועו כמפורט לעיל, מוביל למסקנה כי יש לפרש את המשך ישיבתו של יעקבויאן בנכס, כהארכה של חוזה השכירות שהערב המעורב ניסני, מחויב גם לה.

1. בתצהיר עדותו עמד ניסני על כך שלא קרא את הכתוב בכתב הערבות או בחוזה השכירות משום ששכח את משקפיו, וכי "התובעת ו/או מי מטעמה" הטעו אותו בקשר לתקופת הערבות, כאשר במהלך חקירתו הנגדית, לאחר ששמע את עדותו של קלוג, טפל עליו את האשמה באופן מפורש, ברם, נחה דעתי כי אין להסתמך על עדות זו של ניסני לגבי נסיבות חתימת כתב הערבות. כל שיחו וניעו על דוכן העדים אמר קימוץ במסירת מידע, ואותה לקות שמיעה לה טען, אשר הופגנה על ידו באופן מבוים ומוגזם כשהוזהר על ידי בית המשפט עובר לתחילת חקירתו, העלתה ארוכה כבאורח נס בהמשך אותה עדות, משנשתכח ממנו כנראה חלק זה בתסריט.

זאת ועוד, הטענה לפגם בראייה שסיכל את קריאת כתב הערבות לא בוססה באסמכתא כלשהי, וערכה הראייתי של הגרסה שהוטלאה לה, כאילו עקב כך נאלץ להסתמך על עו"ד קלוג אשר הציג לו בזדון מצג כוזב לפיו חוזה השכירות והערבות לו הינם לשנה אחת בלבד, ומכאן שנפל פגם ברצונו, רחוק מאד מהמידה הקיצונית הנדרשת על מנת לסתור את החזקה כי אדם החותם על מסמך לא יישמע בטענה שלא קרא אותו, ולפרוץ את הכלל לפיו לא ימנה עצמו בית המשפט אפוטרופוס לכל בוגר [ראו ע"א 413/79 ישראל אדלר חברה לבנין בע"מ נ' חנה מנצור (1980), עא 325/88‏ ‎ ‎יוסף כהן טוויל‎ ‎נ' בית מנוחה לזקנים בני-ברק, פ''ד מד(1) 341, רע"א 779/87 בליט נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"דג מד (3) 304), ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין פ"ד מט (2) 77, וכן ספרו של ד"ר ר. בר-קהן, ערבות, שירז הוצאה לאור בע"מ (2006) בעמ' 293-298].

כל זאת אל מול עדותו הגבישית והעקבית של עו"ד קלוג כהאי לישנא: "אני מסביר לכל ערב שחותם אצלי כתב ערבות, אני גם נותן לו לקרוא את כתב הערבות", "הוא חתם אצלי במשרד, ראיתי אותו מסתכל, ואני אומר לאנשים תקרא מה שכתוב, אם הוא קרא או לא קרא אני לא יודע" [עמ' 4 לפרוטוקול] , כאשר ביחס לקטרוג לפיו הטעה את ניסני השיב אותו עד כך: "אני אומר שזה קשקוש. אני לא משקר את האנשים. יש לי איזו סיבה לשקר אותו? יש לי סיבה להגיד לו שערבות לא תואמת לחוזה השכירות?" [ עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 15-18].

לעניין זה יוטעם כי קשה למצוא תבונה בהנחה לפיה עו"ד קלוג, אשר ניסני כבר חתם לפניו פעמיים על ערבות לחוזה בשנים 2006 ו-2009, ביחס לשכירות דומה שנמשכה שלוש שנים בכל פעם, יחליט דווקא בשנת 2012, בעת חתימה נוספת על חוזה דומה לגנוב את דעתו של ניסני בעניין זה, ותרחק מן השכל הישר ההנחה לפיה ניסני לא הבין בחתימתו על כתב הערבות כי החוזה מעניק ליעקבויאן אפשרות נוספת להאריך השכירות לתקופה של שלוש שנים. גם העובדה כי בסיום שנת השכירות הראשונה לא פנה ניסני לגב' סעתי ז"ל בדרישה לקבל לידיו חזרה את כתב הערבות, אינה פועלת לטובת גרסתו.

חלוקת הסיכון על ציר הזמן והפעולות

1. משהגעתי לכלל מסקנה כי ערבותו של ניסני הוכשרה לתקופת השכירות הכוללת שאפשר החוזה, יש לבחון האם יותר לתובע לנגוש בו בגין מלוא החובות הנתבעים אשר נטען כי נוצרו בגינה. על הציר הכרונולוגי ניתן לסמן את החובות בתביעה כך:

1. בניגוד לעדותו של ניסני, עדותה של דליה הייתה כספר הפתוח. היא העידה בגילוי לב ובפרוטרוט, הודתה בפרטים שאינה זוכרת, ולא ניסתה לטייח את סדקי התודעה. לאחר שמיעת חקירתה הנגדית, נחה דעתי כי משבמערכת יחסי שכירות כה ארוכה עסקינן, העובדה שהמתינה כ-4 חודשים בנסיון לפנות את יעקבויאן בדרכי שלום טרם שהגישה את תביעת הפינוי ["מתוך הגינות, בן אדם ששילם 24 שנים, אמרתי אני אתן לו פריבילגיה, התחננתי אליו, הבאתי את בעלי ואת חתני, אמרתי לו היית בסדר, תצא, תצא בלי הוצאות", עמ' 9, שורות 9-12], הינה התנהלות סבירה שאף עשויה הייתה להקטין את חיוביו של יעקבויאן, ומשכך גם את של ניסני עצמו.

דליה אף העידה כי במשך תקופה זו התנהלו חלק ממגעיה עם יעקבויאן, במטרה לשכנעו לפנות את המושכר מרצונו, באמצעות ניסני עצמו [ עמ' 9, שורות 16-17] אך ללא הועיל. גם הילוכה של תביעת הפינוי עצמה עד למתן פסק הדין ביום 20.9.15 [נספח ז' לתצהיר דליה], ועד למועד הפינוי שנקבע באותו פסק דין בהתאם לשיקול דעת בית המשפט ליום 20.11.15, היה נאות בנסיבות העניין. ודוק, כבר ביום 6.7.15 הוציא ב"כ התובע מכתב לנתבעים 1 ו-2 ובו הוא מיידע אותם על הגשת תביעת הפינוי ומציע להם להפעיל לחץ על יעקבויאן לפנות את החנות ולשלם את חוב דמי השכירות שהצטבר עד אותו מועד, על מנת שהם, כערבים, לא יצטרכו לשלמו [נספח י' לתצהיר דליה].

לא מן המותר לציין כי לנוכח הסנקציה אשר נקבע בסעיף 19 לחוזה השכירות, המחייבת את יעקבויאן בתשלום 80$ ליום בגין התקופה בה לא הוחזרה החזקה למשכירה בתום תקופת השכירות, הרי שבחישוב הסכום הנתבע בגין תקופה זו, שהינו גובה דמי השכירות בלבד, עשה התובע חסד עם הנתבעים. ביחס להוצאות הליך הפינוי הנתבעות אכיר רק ב-1,000 ₪ שכן פסק הדין לפינוי, כלל בסך האמור הן הוצאות משפט והן שכר טרחת עו"ד, ולא הומצאו אסמכתאות נוספות לעניין זה.

1. בשונה מהמפורט בסעיף 9 לעיל, לא שוכנעתי כי את תוצאות פעולות התובע מאז מועד הפינוי שהצטווה בפסק הדין – יום 20.11.15, יש לפקוד על ניסני. ביום 30.11.15 חרף מועד זה שנקבע חודשיים מראש, חתמה דליה על "הסכם פינוי" עם יעקבויאן, לגביו הודתה כי לא יידעה כלל את מי מהערבים [עמ' 10, שורות 1-3]. בגדרו של אותו חוזה העניקה דליה ליעקבויאן ארכה לפינוי המושכר שגם בה לא עמד. בתוך עדותה על ביקורה בתחנת המשטרה על מנת לקבל סיוע לפינוי עקב כך, הודתה דליה כי לא הציגה שם את פסק הדין בו קבע בית המשפט כי במידת הצורך תסייע משטרת ישראל בפינוי, ואזי המתינה כחודשיים וחצי בטרם פנתה לבית המשפט המחוזי ביום 17.3.16 וזאת לאחר שקיבלה ייעוץ מחברה שהינה עו"ד כי עקב הכרזת יעקבויאן כפושט רגל לא תוכל לפנותו ללא היתר מבית המשפט שדן בכך, והיתר כאמור, משהוגשה הבקשה, ניתן בנקל [ראה י' לתצהירה, החלטת בית המשפט המחוזי מיום 6.4.16], כאשר ביום 19.4.16 פתחה דליה בהליך הוצאה לפועל של פסק הדין לפינוי המושכר, שבא אל קיצו ביום 4.6.16.
2. קשה להלום מסקנה לפיה ערבותו של ניסני לחיובים הנובעים מחוזה השכירות, תחול גם על תקופת שימוש נוספת בנכס מצד יעקבויאן שראשיתה באותו "הסכם פינוי" שהחליטה דליה לחתום עם יעקבויאן ללא יידוע הערבים, חרף פסק הדין לפינוי שהיה מצוי בידיה תקופה של למעלה מחודשיים קודם לכן. מידת החסד בה אחזה דליה בכך [ראו נספח ט' לתצהירה] אין כוחה יפה על מנת לחייב את ניסני בדין.

על פי לשונו של אותו הסכם אין המדובר בהמשך של חוזה השכירות, אלא בהסכם בגדרו מוחזרת החזקה המשפטית לדליה במועד חתימתו, וניתנת רשות ליעקבויאן ל"השתמש" במושכר בלבד עד ליום 1.1.16 ללא שצוינה תמורה כלשהי בגין כך. משהשהתה דליה על דעת עצמה באופן זה את ביצועו של פסק הדין לפינוי, ולאחר מכן התמהמהה גם בנקיטת ההליכים הנדרשים לצורך הוצאה לפועל של הפינוי, אף לאחר שהופר "הסכם הפינוי", אין להסכין לכך שתעמוד לה ערבותו של ניסני כמגן וכצינה כנגד הסיכונים שיצרה אותה התנהלות.

ערבותו של ניסני לחיובי יעקבויאן בחוזה השכירות הייתה אמורה להסתיים עם ביצוע פינויו של יעקבויאן במועד שנקבע בפסק הדין. אכן, כמפורט לעיל, נטל ניסני על עצמו בעת חתימת חוזה השכירות סיכון מוגבר, אך אין להפוך אותו לסיכון בלתי מוגדר, ואין כל טעם להניח כי נטמנה באומד דעתו שם הסכמה לנטילת סיכון גם בגין אירועי התקופה הנוספת שיסודה ב"הסכם פינוי" והמתרחשת על רקע הליך פשיטת רגל מצד יעקבויאן, כאשר ברור לכל, לרבות דליה, שיעקבויאן אינו מתכוון לשלם תמורה כלשהי בעדה. כל זאת לנוכח הוראת סעיף 5 (ב) לחוק שתכליתה הקפדה על כך שלא יוטל על הערב סיכון גדול מזה שלו נתכוון לערוב, ומשפעולותיה של דליה בתקופה זו אף מפרות את עיקרון היידוע המקדמי [ראו בר קהן, עמ' 375-378].

1. בטענת ניסני כי יש לפטור אותו מערבותו גם בגין "אי קיום בטחונות" לא מצאתי ממש. המדובר בשטרי חוב עליהם היו אמורים לחתום יעקבויאן ושני הערבים, כולל ניסני עצמו, ועל פי עדות עו"ד קלוג הם אף נחתמו, ולפיכך מימושם לא היה מעמיד את ניסני במצב טוב יותר מזה שהועמד בו עקב הגשת התביעה דנא, אלא דווקא במצב נחות ממנו, שכן הוא היה נאלץ להתגונן בפני תביעה שטרית, לרבות נטלי הבאת הראיות הכרוכים בכך.

אחרית דבר

1. אני מחייב את הנתבע מס' 3 לשלם לתובע את הסך של 38,900 ₪, כאשר לסכום זה, ולאחר ששיוויתי את מכלול השיקולים הנצרכים לכך, יתווספו הוצאות משפט בסך 1,000 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים.

ניתן היום, כ"ז אייר תשע"ז, 23 מאי 2017, בהעדר הצדדים.