לפניי תביעה כספית בגין נזק רכושי שנגרם לאוטובוס התובעת במסגרת תאונת דרכים שארעה אל מול רכב הנתבעים. כפי שנראה להלן, עיקר המחלוקת בתיק זה הינה בשאלת יסוד הנזק הנדרש בעוולת הרשלנות, אותו נברר כדבעי.

טענות הצדדים

1. לטענת התובעת, ביום 19/4/15 עמד נהג האוטובוס בעצירה מוחלטת לפני צומת בעיר בת ים בנתיב הימני מבין שניים לפניה שמאלה. לפתע הגיח מאחור משמאל רכב הנתבעים כאשר הוא גורר נגרר עם חלקי ברזל שבלטו מגוף הנגרר. הרכב סטה מנתיבו לנתיב עמידת האוטובוס ופגע עם גוף הרכב ועם חלקי הברזל בדופן האוטובוס וגרם לו לנזקים.

2. בכתב הגנתם, טענו הנתבעים כי הנגרר פגע באוטובוס התובעת ולא הגורר וכי אוטובוס התובעת נבדק רק ביום 7/8/16, כשנה וארבעה חודשים לאחר קרות התאונה. לפיכך, נותק הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין הנזק ודין התביעה להידחות.

דיון והכרעה

3. בדיון שנערך בפניי, העיד נהג רכב התובעת וחזר על האמור בכתב התביעה ובטופס ההודעה שהגיש בסמוך לאחר התאונה, לפיה מוטלת האחריות לתאונה על כתפי נהג רכב הנתבעים. מטעם הנתבעים לא התייצב כל עד, ואולם, הן בכתב ההגנה והן בטופס ההודעה מטעמו של הנהג ברכב הנתבעים, הוא הנתבע 1, הודו הנתבעים בפגיעת הנגרר ברכב התובעת בדופן השמאלית של האוטובוס. לפיכך, אין עוד מחלוקת בשאלת האחריות לתאונה וזו מוטלת על נהג רכב הנתבעים.

4. אלא שעיקר טענת הנתבעים מתייחסת לשאלת היקף הנזק ושיעורו, כאשר לטענתם, בדיקת האוטובוס על ידי שמאי לאחר תקופה של שנה וארבעה חודשים מיום התאונה מנתקת את הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין הנזק הנתבע. ולפיכך, יש לבחון את הקשר הסיבתי הנדרש. במסגרת הוכחת יסוד הנזק בעוולת הרשלנות, הכלל הוא כי על התובעת להוכיח, בשלב ראשון, את היקפו ומידתו של הנזק שנגרם לה (תיחום הנזק), ובשלב השני, את שיעור הפיצויים לו היא זכאית בגין הנזק שנגרם לה (כימות הנזק) (לעניין זה ראו: ע"א 153/04 חיותה רובינוביץ נ' יוסף רוזנבוים, עמ' 21).

5. בחקירתו הנגדית הודה נהג האוטובוס כי שפשופים במרכז האוטובוס אינם קשורים לתאונה זו וכי יתכן שמאז התאונה ועד לבדיקת השמאי קרו לאוטובוס תאונות נוספות אך לא ידע לציין אם אכן קרו כאלו אם לאו. לא זו בלבד, אלא שהסתבר כי בדיקת השמאי מטעם התובעת נערכה לאחר שהאוטובוס כבר תוקן. התובעת לא הציגה חשבוניות תיקון ואף לא הוכחה אחרת על תיקון האוטובוס, לרבות תמונות לאחר התיקון ועלויות התיקון. שמאי התובעת הסתמך בבדיקתו המאוחרת על תמונות הנזק בלבד שהוצגו לו על ידי התובעת, ולא בחן את הנזקים במו עיניו. על כך מבקשת התובעת להסתמך כהוכחה של יסוד הנזק לרכבה. בקשה זו אין בידי לקבל. בהתאם להלכה הפסוקה על התובעת להוכיח את הנזק על שני מרכיביו, דהיינו, היקפו של הנזק ושיעורו, ובאין עמידה בנטל ההוכחה – דין התביעה להידחות.

6. שני פגמים בתביעת התובעת לצורך הוכחת יסוד הנזק: האחד, כי ביקשה להוכיח את הנזק באמצעות חוות דעת שמאי שנערכה לאחר תקופה ממושכת שבה המשיך האוטובוס בנסיעה וללא שהוכח כי זה לא עבר תאונות נוספות לפני ואחרי התאונה נשוא תיק זה. בדיון בפניי הוכח כי שפשופים במרכז האוטובוס אינם שייכים לתאונה זו ודי בכך לחזק את הטענה כי לא ניתן להסתמך על חוות דעת השמאי הנערכת תקופה ארוכה לאחר קרות התאונה. השתהות התובעת בבדיקת הרכב על ידי שמאי עומדת לה לרועץ בבואה לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליה כי חוות דעת זו מייצגת נאמנה אך את הנזקים שהתרחשו בתאונה זו ולא בעבר או מאז התרחשותה ועד למועד הבדיקה. בנטל זה כשלה התובעת מלעמוד. לפיכך, בשאלת היקף הנזק ומידתו לא הצליחה התובעת להוכיח כי הנזקים המתוארים בחוות דעת השמאי הם אלו שנגרמו על ידי התרשלות הנתבע 1 (בחינת הסיבתיות), תוך ייחוד אותם נזקים שהם צפויים, ושבגינם מוטלת אחריות ברשלנות (מבחן הצפיות) לנזקי תאונה זו בלבד. הגשת חוות דעת שמאי לאחר תקופה ארוכה ממועד קרות התאונה מביאה הלכה למעשה לניתוק הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין הנזק. אך גם אם היה בכך די כדי לקבל את חלקם או אף את מרביתם של הפגמים המתוארים בחוות דעת השמאי, תוך ייחודם לנזקי תאונה זו והוצאת החלקים המתייחסים לשפשוף לפח במרכז האוטובוס שנשללו על ידי נהג התובעת, עדיין נדרשת התובעת לעמוד בנטל הוכחת שיעור הפיצויים שזכאית היא לו בגין הנזק שנגרם לה.

7. פגם שני, הינו זה המתייחס לתיקון הרכב עוד קודם לבדיקת השמאי. יש לציין, כי אין כל מניעה עקרונית כי תיקון שכזה יערך על ידי התובעת, אלא שאז מוטלת עליה החובה להוכיח את נזקיה באמצעות קבלות וחשבוניות תיקון, בהתאם לתיקונים שנערכו בפועל לרכב. במצב שכזה, אף נסוגה חוות דעת השמאי כראיה להוכחת שיעור הפיצוי, גם אם זו נערכה לפני התיקון, ומקל וחומר כשזו נערכה רק לאחר התיקון וזמן רב לאחריו. שהרי, קביעת שיעור הפיצויים הינה שאלה של כימות ושומה, אשר במסגרתה יש לתרגם את הנזק לסכומי כסף שיש בהם כדי לפצות את הניזוק. אולם, חוות דעת השמאי תשמש כראיה שכזו רק מקום שלא נערך תיקון לרכב, ואזי ניתן להסתמך עליה כראיה לכימות שיעור הנזק והפיצוי לו זכאית התובעת. לא כך הוא במקרה שבו הרכב עבר תיקון. או אז הוכחת שיעור הפיצוי תעשה על סמך סכומי הכסף ששולמו בגין התיקון בפועל, בכפוף להיקף הנזק ומידתו, כפי שהוכחו. משלא צירפה התובעת ראיות ביחס לעלויות תיקון הרכב, שלטענתה בוצע ממש לאחר התאונה, אזי לא עמדה היא בנטל הראיה להוכיח את שיעור הפיצוי לו זכאית היא בגין הנזק שנגרם לה. לפיכך, אין עוד מקום להסתמך על חוות דעת השמאי שהוגשה בתמיכה לכתב התביעה, ואין בה, כשלעצמה, להוכיח את היקף הנזק וכימותו. במצב דברים זה, לא עמדה התובעת בהוכחת יסוד הנזק, ודין תביעתה להידחות.

סוף דבר

8. לאור האמור לעיל, מצאתי לקבל את עמדת הנתבעים, לפיה, הגם שלנתבעים אחריות לקרות התאונה, לא עמדה התובעת בנטל הוכחת יסוד הנזק הנתבע, כנדרש בעוולת הרשלנות. מכאן, שדין התביעה להידחות.

9. התובעת תשא בשכ"ט ב"כ הנתבעים בסך של 2000 ₪.

ניתן היום, ט"ז אב תשע"ז, 08 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.