1. בהליך זה הגישה התובעת תביעה נגד הנתבע בסך 330,000 ₪. בכתב התביעה נטען כי הנתבע חייב לתובעת סכומים החורגים מהסכום הנזכר, וסכום התביעה נקבע משיקולי אגרה. ביום 23.10.2016 הוצא נגד הנתבע צו עיכובי יציאה מן הארץ נגד הנתבע. ביום 24.11.2016 הגיעו הצדדים לתביעה שבנדון להסכם לפיו הנתבע חייב לתובעת 335,000 ₪ (כמפורט שם). בהסכם הסכימו הצדדים כי צו עיכוב היציאה נגד הנתבע יבוטל, כי והנתבע ישוב לארץ תוך 90 יום מיום חתימת ההסכם ולא יאוחר מיום 24.2.2017. הוסכם בין התובעת לבין הנתבע כי מר משה אשכנזי יערוב לשובו של הנתבע לארץ ו/או להתחייבויותיו על פי ההסכם (וכי נגד הערב ייצא צו עיכוב יציאה מן הארץ). ביום 24.11.2016 ניתן להסכם תוקף של החלטה בידי כבוד הרשם הבכיר ר' קודסי, לבקשת הצדדים.

2. ביום 28.2.2017 – לאחר חלוף המועד האחרון המוסכם לשיבת הנתבעת ארצה – טענה התובעת כי הנתבע לא שב ארצה וביקשה פסק דין נגדו. בבקשה למתן פסק דין ביקשה התובעת גם לחייב את הערב בחוב הנתבע. לאחר שהנתבע לא הגיב לבקשה, ניתן פסק דין נגד הנתבע ביום 15.3.2017. עם זאת, קבעתי כי על ההסכם אין חתימה של הערב, וכי לא צוין בו כי ב"כ הנתבע, עו"ד יוסף פרחי, מייצג את הערב, ועל כן דחיתי את הבקשה ליתן פסק דין נגד הערב.

3. ביום 16.3.2017 הגישה התובעת בקשה "לעיון חוזר" בקשר להחלטה בדבר הערב, תוך צירוף מסמכים הנחזים להיות כתב ערבות של הערב וכן ייפוי כוח של הערב המייפה את כוחו של ב"כ הנתבע עו"ד פרחי לייצג גם את הערב, תוך שצוין מפורשות מספר ההליך של הליך זה בייפוי הכוח. הבקשה הועברה לתגובת הערב, אולם זה לא השיב לבקשה במועד.

בבקשה מיום 5.4.2017 הגיש עו"ד פרחי בקשה לשחרור מייצוג הנתבע והערב. נטען בה כי הנתבע והערב ניתקו עמו קשר. באותה בקשה לא צוינו פרטי התקשרות חלופיים עם הערב (או עם הנתבע). משכך הבקשה לשחרור מייצוג נמחקת.

4. הגעתי למסקנה שיש לחייב את הערב בהליך זה, לשלם לתובעת את סכום פסק הדין שניתן נגד הנתבע.

5. תקנה 386 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת:

6. יש לראות את ההסכם מיום 24.11.2016, הסכמת התובעת והנתבע כי ערבות הערב תהווה עירבון של המשיב לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ לפי תקנה 386 המצוטטת לעיל, למרות שמדובר בערובה שאינה חפצית. בכתב הערבות עליו חתם הערב, גם הערב הסכים מפורשות לשלם את סכום הפשרה בין התובעת לבין הנתבע אם הנתבע לא חוזר ארצה עד יום 24.2.2017.

אציין ואבהיר: לא מדובר בענייננו בעירבון וערבות של מבקש סעד זמני לפי תקנה 364 לתקנות הנזכרות; מדובר בעירבון של משיב, להבטחת שובו ארצה במסגרת הליך צו עיכוב יציאה מן הארץ. ערבות שמגיש מבקש סעד זמני לפי תקנה 364 לא ניתן "לחלט", שכן נדרשת קביעה של בית המשפט בדבר קיום החיוב מושא הערבות. אולם קביעה זו יכולה להינתן במסגרת ההליך שבגדרו ניתן הסעד הזמני, ללא צורך בהגשת תביעה נפרדת (תקנה 371(ג); ראו חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 375 (מהדורה 3, 2012)).

7. כאמור ענייננו בעירבון של המשיב (בצורה מוסכמת של ערבות של צד שלישי), לגביו קובעת תקנה 386 כי אם המשיב לא חזר עד שניתן פסק דין לזכות המבקש, ישמש העירבון לסיפוק התביעה. בשים לב לכך שהעירבון עליו הוסכם הינה ערבות לתשלום בתנאי שהנתבע לא חזר לארץ עד יום 24.2.2017, נדרשת, טרם חיוב הערב, קביעה לפיה הנתבע לא חזר ארצה עד לאותו מועד. בפסק הדין נגד הנתבע מיום 15.3.2017 עמדתי על כך שהתובעת טענה כי הנתבע לא שב ארצה עד המועד הנזכר וכי הנתבע לא הגיב לבקשה. גם הערב לא הגיב במועד לבקשת התובעת ל"עיון חוזר" בענין מתן פסק דין נגד הערב בין היתר נוכח טענתה שהנתבע לא שב ארצה במועד. לאור האמור הנני קובע, ביחסים שבין התובעת, הנתבע והערב, כי הנתבע לא שב ארצה עד 24.2.2017 וכי התנאי לחיוב הערב על-פי ערבותו, מתקיים.

8. לאור האמור לעיל ומשניתן פסק דין לטובת התובעת, הנני קובע כי ערבותו של הערב תשמש לסיפוק התביעה. אשר על כן הנני מחייב את הערב לשלם לתובעת את סכום פסק הדין נגד הנתבע מיום 15.3.2017. ברי, כי התובעת אינה רשאית להיפרע אלא פעם אחת מאותו פסק דין. התובעת תהא רשאית לפנות בבקשה נוספת לשם חיוב הערב גם בגין הוצאות הוצאתו לפועל של פסק הדין נגד הנתבע, במידת הצורך.

ניתנה היום, י"ז ניסן תשע"ז, 13 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.