הרקע להליך

1. ראשיתו של הליך זה, בהגשתו לביצוע של שטר חוב אשר נחתם על ידי הנתבע ונמסר לתובעת במסגרת ההתקשרות העסקית שהיתה בין הצדדים וזאת במסגרת תיק הוצאה לפועל שמספרו: 546514-02-15 (להלן בהתאמה: "שטר החוב", "תיק ההוצל"פ").

הנתבע הגיש התנגדות לביצוע שטר זה אשר אושר תיקונה וזו התקבלה באופן חלקי כעולה מהחלטת בית המשפט מיום 11.5.2016.

תביעה שטרית זו ששיעורה במקור 235,093 ₪, מוצאת ביטוייה במסגרת ת.א. 41675-04-15.

1. בעקבות טענות שהעלה הנתבע בהתייחס לעצם השימוש שנעשה בשטר החוב, בחרה התובעת למען הזהירות, להגיש תביעה נוספת שעילתה עסקת היסוד.

תביעה זו ששיעורה 229,297 ₪, מוצאת ביטוייה במסגרת ת.א. 33382-10-16.

1. בהחלטה שניתנה ביום 20.2.2017, הורה בית המשפט על איחוד שתי התובענות שבכותרת ובהמשך לכך, הגישו הצדדים עדויותיהם בתצהירים.
2. לאחר שלא עלו יפה נסיונות להגיע להסדר כלשהו בהתאם להמלצת בית המשפט, התקיים ביום 25.2.2018, דיון לשמיעת ראיות הצדדים ולסיכום טענותיהם.

בסופו של דיון זה ובהמלצת בית המשפט, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שנועדה לפשט את הפלוגתאות ועל פי זו מתייתר הצורך למעשה בהכרעה בתביעה השטרית ועל בית המשפט להכריע למעשה בתביעה על פי עסקת היסוד אשר במסגרתה העלו הצדדים טענותיהם לגופו של סכסוך ולגופן של עסקאות.

עוד כללה ההסכמה הדיונית הנ"ל, ויתור מצד התובעת על מרכיב הריבית שנתבע בתביעות שתיהן, קרי – 82,338 ₪ (על בסיס חיוב של 1% לחודש), כשתחת זאת דורשת התובעת שיערוך הסך הנתבע בהתאם למתאפשר על פי הדין.

תמצית טענות הצדדים

1. על פי כתב התביעה (בת.א. 33382-10-16), התובעת שעיסוקה בשיווק אביזרים וציוד חשמל לבניין ולתעשיה, מכרה לנתבע מוצרים שונים בתנאי תשלום של שוטף+120 וביום 4.5.2011, חתם הנתבע על כתב התחייבות המשקף את התחייבותו כלפי התובעת ואת תנאי ההתקשרות (צורף כנספח 1 לתצהירי התובעת, להלן: "כתב ההתחייבות").

הנתבע שילם מעת לעת תשלומים שונים, על חשבון חובו, כפי שזה מצא ביטויו בחשבוניות שהפיקה התובעת כשבסיומה של כל שנה רוכזו החיובים והתשלומים בכרטסת.

משהפר הנתבע את תנאי התשלום שנקבעו, חישבה התובעת את הריבית שהצטברה בגין פיגוריו (על בסיס סעיף 2 לכתב ההתחייבות) והפיקה חשבונית נוספת בהתאמה – על סך 88,134 ₪, כאשר בהמשך ההליך תוקן שיעורה והועמד על סך 82,338 ₪.

יתרת חובו של הנתבע על פי הכרטסת הנ"ל נכון ליום 31.12.2014, הינה 146,959 ₪, ובצרוף הריבית הנ"ל – 229,297 ₪.

התובעת מוסיפה בתביעתה, כי רק לאחר שפניות לנתבע לסלק את חובו לא הועילו, מילאה היא את שטר החוב אשר ניתן לה על ידי הנתבע להבטחת חיוביו (נספח 2 לתצהירי התובעת) והגישה אותו לביצוע, כדי שיעור של 235,093 ₪, אשר הופחת בהמשך לסך של 229,297 ₪, בגין תיקון מרכיב הריבית כאמור.

התובעת בכתב תביעתה דורשת לפיכך חיובו של הנתבע לשלם לה את יתרת החוב הנ"ל בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.12.2014.

1. בכתב הגנתו טוען הנתבע כי אין הוא חייב לתובעת את הסך הנתבע ואף לא סכום בקירוב לכך. לשיטתו, הקשר העיסקי בין הצדדים התקיים במשך כשבע שנים, אלא שבשלב מסוים שם ליבו לכך שהתובעת מחייבת אותו במחירים מופקעים, שאינם תואמים את ההסכמות בין הצדדים ומשכך העביר הוא לתובעת רשימות מסודרות של השגות וזיכויים לגבי כל חשבונית שהוצאה לו.

הזיכויים הרלבנטיים לשנים 2009 עד 2014, מסתכמים בלמעלה מ - 110,000 ₪, וזאת בהתאם לסכומים המפורטים בכתב ההגנה ובנספחים לו. לטענת הנתבע, הוא העלה השגותיו בפני התובעת, ונציגה של זו - מר דוד סהר, הודה בפניו כי קיימת תקלה בתוכנת המחשב המפיקה את החשבוניות ובשל זו מופקים המחירים המופרזים אשר יש בכוונתו לתקן בהמשך.

בפועל, טוען הנתבע, לא טרחה התובעת לבצע את התיקונים להם התחייבה ותחת זאת בחרה להגיש לביצוע את שטר החוב.

נתבע העלה השגותיו בהתייחס אף לעצם השימוש בשטר החוב ובהתייחס לחוקיות מרכיב הריבית שנקבע, אולם נוכח ההסכמה הדיונית הנזכרת לעיל, אין צורך להידרש לטענות אלה.

עדויות הצדדים

1. מטעם התובעת העידו נציגיה, סהר דוד ושחם יעקב, שהינם מנהליה.

העדות העיקרית הינה עדותו של מר סהר שהוא מי שהיה בקשר עם הנתבע בכל הנוגע לרכישותיו ובכל הנוגע לגבייה שנדרשה.

תמציתה ועיקרה של עדותו של מר סהר הינה, כי כל טענות הנתבע נתעוררו בשלב מאוחר מאוד ולא בזמן אמת.

לשיטתו, הגם שהרכישות החלו כבר בשנת 2009, הרי שרק בשנת 2013 ולאחר שהנתבע נדרש להקטין את יתרת החוב שצבר, הגיע הנתבע עם רישומים בכתב ידו ודרש הפחתה במחירים של מוצרים שרכש וזאת ללא כל בסיס חוקי ולמרות שיכול היה לבצע את הרכישות במקום אחר לו חפץ בכך.

מר סהר אף ממחיש בתצהירו בשתי דוגמאות, את אי סבירות ההפחתות המבוקשות.

עדותו של שחם יעקב, נוגעת יותר לחישוב מרכיב הריבית שנעשה על ידו ולנסיבות חתימתו של שטר החוב, אולם עניינים אלו אינם רלבנטיים יותר נוכח ההסכמה הדיונית הנ"ל.

1. מטעם הנתבע, הוצגה עדותו שלו בלבד, זאת הגם שבשלב מסוים הודיע כי הוא שוקל להזמין עדה נוספת, כפי הנראה מזכירתו אשר בחקירתו הנגדית הצהיר כי סייעה בידו בהכנת חשבון הזיכויים שהגיש לתובעת.

דיון והכרעה

1. בפתח ההכרעה, ראוי לציין כי התובעת צרפה לעדויותיה את מלוא החשבוניות שהופקו לנתבע משנת 2009 עד לשנת 2014 ולצד אלו צורפו קבלות על תשלומים וכן כרטסת ממויינת לכל שנה ושנה. האחרונה שבהן (נספח פ"ט) נוקבת ביתרת החוב הנתבעת, קרי - 146,959 ₪.

עוד ראוי לציין, כי הנתבע אינו משיג על תוכן החשבוניות והכרטסת הממויינת בדרך כלשהי, למעט בהתייחס למחיר הנקוב לגבי פריטים ספציפיים הנקובים בחשבוניות.

משמע – אף לשיטת הנתבע ברירת המחדל היא קבלת החשבוניות כלשונן, למעט בהתייחס למחירי הפריטים השנויים במחלוקת ויש להדגיש כי עיקרון זה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 4 לכתב ההתחייבות, שם מצוין מפורשות כי הנתבע מסכים שרישומי התובעת ישמשו ראייה מכרעת לגבי שיעור חובו.

הצדדים אמנם לא טענו מפורשות בהתייחס לסעיף ספציפי זה, אולם לא ניתן להתעלם מקיומו ובסופו של דבר אומר שגם אלמלא זה, מוצאת אני כי אופן ההתנהלות העסקית השוטפת בין הצדדים כפי שהומחשה, יש בה כדי להטיל על הנתבע את הנטל להמחיש קיומו של בסיס חוקי להשגותיו לגבי כל אחד ואחד מהפריטים השנויים במחלוקת.

1. הנתבע בחר להמחיש השגותיו על ידי צירופם של רישומים בכתב יד המחולקים לפי שנים, כאשר לגבי כל שנה פורטו מספר החשבונית השנויה במחלוקת וסכום הזיכוי הרלבנטי ולבסוף – סכום הזיכויים המצטבר לאותה שנה ואת הנתונים שצוינו, אפרט לפי שנים:

שנת 2009 – 1,231.5 ₪; שנת 2010 – 43,197 ₪; שנת 2011 – 55,964 ₪; שנת 2012 – 2,069.57 ₪; שנת 2013 – 2,597 ₪; שנת 2014 – 5,398 ₪.

לרישומים אלו צורפו החשבוניות השנויות במחלוקת בלבד וכן כרטסות ממויינות של התובעת כשבאלו הערות/מחיקות/תיקונים שונים בכתב יד (ראה נספחים 1 עד 4 לתצהיר הנתבע).

יאמר כבר עתה, כי הנתבע אינו מתיימר לייחס את אותן הערות למי מנציגי התובעת, ועל פי המשתמע הוא שביצע את אותן הערות או מי מטעמו.

כמו כן צירף הנתבע טבלה מודפסת במסגרתה ריכז את הזיכויים השונים לפי שנים ולפי מספר

החשבונית הרלבנטית ושיעורם הכולל של הזיכויים המפורטים בטבלה זו, הינו 107,188.57 ₪, כך על פי חשבון הנתבע באותה בסיומתה של אותה טבלה.

1. למעשה, הסוגיה המרכזית שעמדה על הפרק בחקירות הצדדים ובעדויותיהם, הינה – האם יש מקום אם לאו לזיכויים להם טוען הנתבע וניכר היה שהנתבע מבין ומסכים שעליו להמחיש צדקת טענותיו לגבי כל זיכוי וזיכוי לו הוא טוען.

על מנת להבין את סדרי העבודה להם הורגלו הצדדים, לרבות בהתייחס לאופן קביעת המחירים, הפנה בית המשפט מספר שאלות למר סהר, אשר הבהיר למעשה כי התובעת נהגה לעבוד בהתאם למחירון שהיה ברשומי המחשב שלה תוך שהיא מיישמת אותו באופן שונה לגבי לקוחות שונים. כך למשל – קבלנים, כדוגמת הנתבע, נהגו לקבל מראש הנחת קבלן שהוזנה במחשב, כך שבמעמד הרכישה יכול היה הקבלן לראות את המחיר המופחת בתעודת המשלוח שהיתה נמסרת לידיו במעמד זה.

לא רק שכך, בפועל, נהגה התובעת להעניק הנחה נוספת ללקוחותיה, איש איש כשיעורו ובהתאם להיקף רכישותיו, כשהדבר היה מוצא ביטוי בחשבונית שהיתה מופקת בהמשך.

נמצא אם כן, שמחיר פריטי הרכישה, היה ידוע לנתבע במעמד הרכישה והיווה משום המחיר המקסימלי בו יכול היה להיות מחוייב בשים לב להנחה שהיתה צפויה עוד בחשבונית.

לצד זאת, מבהיר מר סהר כי היו מקרים בהם נדרשו רכישות לפרוייקטים גדולים מצד קבלן ובמקרה כזה, עשויים היו הצדדים לסכם מראש את מחירי הפריטים לאותו פרוייקט על פי הצעת מחיר שהיתה ניתנת. (ראה: עמ' 18 סיפא עד עמ' 19, שורה 20).

הנתבע שחקירתו הנגדית נעשתה לאחר ששמע את עדות מר סהר, לא חלק בדרך כלשהי על שיטת העבודה כפי שהוצגה על ידי מר סהר. אדרבא, הנתבע חזר שוב ושוב על טענה לפיה בשנתיים הראשונות (2009 ו-2010), שילם את החשבונות שהופקו במלואן ללא עוררין (ראה: עמ' 21, שורות 10-11; עמ' 22, שורות 2-3 ובשורות 5-6 וכן בהמשך אף בעמ' 24, שורה 5).

כבר בשלב זה אציין, כי טענה עובדתית זו מצד הנתבע, אינה עולה בקנה אחד עם הכרטסת הממויינת שהציגה התובעת ואשר ממנה עולה כי לאורך כל הדרך הנתבע אינו מקפיד על תשלומים מלאים של החשבוניות ואיפוסן, כי אם מסתפק בתשלומים על החשבון כך שבסוף שנת 2010, צבר לחובתו 141,700 ₪. ניתן לומר כבר עתה כי זוהי דוגמא אחת מתוך רבות לאי הקפדתו של הנתבע, בלשון המעטה, על מסירת עובדות מדויקות ומבוססות בעדותו.

1. בהינתן האמור, קיימת חשיבות לשאלה מתי ובאילו נסיבות מצא לנכון הנתבע לעורר השגותיו לגבי מחירי הפריטים שרכש.

מר סהר עמד איתן על גרסתו לפיה לנתבע לא היתה כל טענה בעניין זה, עד אשר עמדה התובעת על כך שיסדיר את חיוביו המצטברים. על פי המבואר בתצהירו, מדובר היה בשנת 2013, קרי - בחלוף שנים מאז החלה ההתקשרות וכך גם ציין בחקירתו הנגדית (עמ' 16, שורות 18-22). לטענת מר סהר, הנתבע השיב שאין בידו לשלם את חובו, תוך שהוא עומד לפתע על קבלת זיכויים בגין הפרשי מחיר נטענים. מר סהר הודף את טענת הזיכויים כטענת שווא, אולם מציין כי בכל זאת ביקש את את הנתבע לנקוב בסכום ההפרש הנטען והנתבע מצידו השיב וללא פירוט, 70,000 ₪. משכך, ובהינתן העובדה שיתרת החוב על פי הכרטסת עמדה בשעתו על כ - 150,000 ₪, דרש מר סהר כי ישלם ולו את היתרה שאינה שנויה במחלוקת.

יצוין כי עיון בכרטסת לשנת 2013, מלמד כי אכן זוהי יתרת החוב לערך בשלהי שנה זו.

בפועל, הנתבע סרב לשלם ולו גם את החלק שאינו שנוי במחלוקת וזאת על פי התרשמות מר סהר משום שלא היה ממש בנטען שנבע מאי יכולת הנתבע לשלם למעשה (עמ' 16, סייפא).

בתשובותיו לבית המשפט, מציין מר סהר כי בשלב מסוים בשנת 2014, או 2015, הגיע הנתבע עם רשימת זיכויים סדורה שאותה הוא דורש. ("מחברת של זיכויים", ראה עמ' 18).

מכל מקום וכאמור, הצדדים לא הגיעו לכדי הסכמה לגבי זיכויים אלו והנתבע לא שילם דבר על חשבון חובו.

הנתבע מצידו אינו מציין באופן מפורש בתצהירו מתי העלה את עניין הזיכויים ומתי מסר רשימה סדורה של אלו לתובעת, אולם מסעיף 6 לתצהירו, ניתן להבין כי נוכח בחיובי היתר שבחישובי התובעת, אך אם קבלתה של כרטסת הנהלת החשבונות, מידיה של זו.

הנתבע מציין כי כאשר עיין בכרטסת הבין שהתובעת התעלמה מחילופי דברים בין הצדדים שנמשכו תקופה ארוכה ושורה של השגות שדאג להעביר לה מעת לעת.

מתרשמת אנוכי כי הנתבע יוצר עמימות מכוונת בעניין מרכזי זה. הוא אינו מבהיר מתי קיבל את הכרטסת, וככל שהוא מכוון לכרטסות התובעת, אשר צורפו לתצהירו, הרי שעיון באלו מלמד כי אלו הופקו בשנים 2014, 2015. לא ברור אם כן, מתי בפועל לראשונה משיג הנתבע מפורשות בפני התובעת על מחירים מופרזים בהם הוא מחויב בחשבוניות. כל שטרח הנתבע לומר בעניין זה ואך בחקירתו הנגדית, הינו כי לדעתו רישומי כתב היד שלו לגבי הזיכויים, נעשו בשנת 2011 (עמ' 22, שורה 20). בהמשך, נשאל הנתבע מפורשות, מתי מסר למר סהר את אותה רשימה ולדבריו – קלסר בו ערך את רישומי הזיכויים. לזאת משיב הנתבע – כי מדובר בשנה וחצי או שנתיים טרם הגשת התביעה נגדו (עמ' 23, שורות 3-6). יישום תשובתו זו של הנתבע מביא לכך שהוא מכוון לשנת 2013, שכן התביעה הראשונה - השטרית הוגשה בחודש אפריל 2015. משמע, הנתבע סותר תשובתו שלו ותוך זמן קצר.

כך או כך, הנתבע מבין כי קיים קושי בעצם העלאתן של טענות לגבי זיכויים נדרשים, בשיהוי כה ממושך, כאשר ידוע שהרכישות החלו להתבצע כבר בשנת 2009.

בעניין אחרון זה, מבקש הנתבע להיתלות בהסברו לפיו היה מצוי ביחסי חברות עם מר סהר, אשר הפגין אמינות ויושרה והבטיח לו שוב ושוב כי יקבל את המגיע לו "עד הגרוש האחרון", כלשונו, אלא שלא עלה בידי להשתכנע מהסבר זה שהועלה בצורה כללית ללא הנחת תשתית ממשית אשר תמחיש את יחסי הקרבה הנטענים.

יתרה מכך, עדותו זו של הנתבע, נותרה בבחינת עדות יחידה של בעל דין שאינה נתמכת בכל ראייה חיצונית אחרת ויושם לב כי בתצהירו לא אמר הנתבע דבר וחצי דבר, על כך שהקרבה בין הצדדים היא ששכנעה אותו להאמין להבטחותיו של מר סהר.

כל שאמר בתצהירו בעניין זה (בסעיף 13) הוא, כי מר סהר הודה בפניו לא אחת שמקורם של המחירים המופרזים הנקובים בחשבוניות, הינו בתוכנת המחשב ששימשה אותו לעריכת החשבונות היתה תקולה וכי בכוונתו לערוך את החשבונות מחדש לפיכך.

אף כאן הסתפק הנתבע באמירה כללית, לא מפורטת במועדיה ולא משכנעת. מר סהר אף נשאל בעניין זה בחקירתו הנגדית והכחיש בתוקף טענה זו ואמירה זו המיוחסת לו תוך שהוא מציין בהגיון רב כי לא ניתן לעבוד שנים רבות עם תוכנה מקולקלת (עמ' 17, שורות 4-10).

אסכם ואומר, כי לא שוכנעתי כלל וכלל מטענת הנתבע לפיה טרח להעלות טענות סדורות ומכומתות לגבי חיובי יתר "בזמן אמת" או אפילו מטענה לפיה ערך את רישומיו בזמן אמת ובאופן ממוקד יותר – בשנת 2011, כפי הנטען בחקירתו הנגדית (עמ' 22, שורות 14 ואילך).

בסוגייה זו ניתן אף לומר כי לנתבע כשל ראייתי המוצא ביטויו בהימנעותו מהבאת עד חיוני לביסוס טענה מרכזית זו, שכן על פי עדותו, ביצע את אותם רישומים יחד עם מזכירתו ששמה ורד אבוחצירא, והגם שכך, וללא כל הסבר, זו לא הוזמנה להעיד. בהקשר זה יש להפנות לכלל הראייתי לפיו אי הבאת ראיה רלבנטית מצד בעל דין ללא הסבר סביר מקימה הנחה לפיה אילו הובאה, היתה פועלת נגדו (ראה ע"א  9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.7.08); ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4)595).

1. זאת ועוד, טענת הנתבע לחיובי יתר ולזכותו לקבלת זיכויים, חייבת להיות נשענת על תשתית סדורה וברורה המפרטת וממחישה מהו החיוב הנכון והראוי על פי ההסכמה בין הצדדים, אלא שבעניין זה לנתבע אין כל משנה סדורה. למעשה, כל שעשה ברישומיו שצורפו לתצהירו, הוא למחוק מחירים ולכתוב תחת אלו מחירים אחרים באופן חד צדדי וכפי בחירתו שלו.

הנתבע אינו מצרף אסמכתאות חיצוניות בהתייחס למחירים המתוקנים להם הוא טוען, ואינו מסביר כלל מדוע נקב במחיר כזה או אחר, תחת המחיר הנקוב.

הנתבע נשאל בעניין זה בחקירתו הנגדית ושם הבהיר כי את המחירים המתוקנים רשם על סמך מחירי השוק (עמ' 26, שורות 5-11). דא עקא, הנתבע אינו טורח להביא ולו ראשיתה של ראייה אשר יהא בה כדי לבסס טענתו כי מדובר במחירי השוק. לא רק שכך, הנתבע אינו טורח להביא כל תשתית ראייתית שתבהיר מדוע התובעת כפופה למחירי שוק כאלה או אחרים ובפרט עת בסעיף 4 לכתב הגנתו, טען כי המחירים הנקובים בחשבוניות שונים בתכלית מהנוהג והמקובל בין הצדדים. מיותר לציין כי לא הוכח נוהג כלשהי מצידו.

כידוע, ביחסים עסקיים בין צדדים, רשאים הם להסכים ככל שירצו בהתייחס למחיר העסקה, כל עוד אין הדבר מוגבל בדין ומבחינת התובעת, המחירים להם היא טוענת מוצאים ביטויים בחשבוניות שהופקו על סמך ההתנהלות העסקית השוטפת שהובהרה כראוי בעדותו של מר סהר, כמפורט לעיל.

מה לה לתובעת, כי תסכים או תאולץ בדיעבד להכפיף עצמה למחיר כזה או אחר המצוי בשוק ומה לו לנתבע כי ימשיך לרכוש רכישותיו אצל התובעת, מקום בו קיימות אופציות נוספות.

הנתבע בהיותו ער לקושי זה, מנסה שוב להיתלות ביחסי הקרבה בין הצדדים, אלא שאף כאן לא עלה בידי להתשכנע מההסבר הנטען ובפרט כאשר הנתבע סותר עצמו עת באותה נשימה הוא מודה כי רכש אף אצל אחרים במקביל. (עמ' 26, שורות 14-18). יתרה מכך, מר סהר מפרט וממחיש בסעיף 11 (ד) לתצהירו בשתי דוגמאות ובעמ' 18 לחקירתו, את חוסר הסבירות וחוסר ההגיון הכלכלי בהתייחס לזיכויים להם טוען הנתבע והדברים מדברים בעד עצמם.

1. עדותו ובכלל זאת חקירתו הנגדית של הנתבע, אף המחישו את חוסר העקביות מצידו בכל הנוגע להיקף הזיכויים ולמצב החשבון הנטען אל מול התובעת.

בעוד שלתצהירו של הנתבע מצרף הוא את נספח 5 הנ"ל ומסכם בו את מצב החשבון ביתרת חובה של 28,228 ₪, הרי שבחקירתו הנגדית התיימר הנתבע אף לטעון כי התובעת אינה זכאית לדבר "אולי לפרוטות" כלשונו (עמ' 25, שורות 12-14) ובהמשך, הוא אף מתיימר לטעון שהוא מצוי ביתרת זכות (שורות 25-26), ובהמשך לכך הוא שב ומשנה עת הוא טוען כי "בגדול" החשבון מאופס ואיש אינו חייב לרעהו (שם, שורות 28-30). לצד כל אלו יש לציין את מכתבו היחיד מיום 24.2.15 (נספח ק"ז במוצגי התובעת) שם טען ושוב באופן סתמי, ליתרה של 130,000 שקלים לפני זיכויים.

ב"כ התובעת אף ממחיש בשאלותיו לנתבע את העדר העקביות וההקפדה במספרים הנקובים ברישומי הנתבע הנספחים לתצהירו. הנתבע שוב ובאופן מגמתי, מסתפק בהסבר כללי ופשטני כשהפעם טוען הוא כי כפי הנראה מדובר בטעות של אותה מזכירה שסייעה בידו (עמ' 27 סיפא עד עמ' 28 רישא). לא ניתן שלא לתהות לאור תשובה זו, האם יש ממש בהיתלות הנתבע באותם רישומים אשר לא ברור כבר מיהו העומד מאחוריהם, האם הוא, או מזכירתו, או שילוב שלהם. מכל מקום אף בהקשר זה מתעורר הקושי באי הבאת המזכירה כעדה.

1. כאן המקום לציין, כי לא רק שהנתבע אינו מבסס טענותיו בתשתית עובדתית חיצונית הולמת שבה ניתן להיתלות, אלא שגם עדותו שלו כשעלצמה, לא היה בה כדי לסייע בידו וזאת בלשון המעטה. בית המשפט התרשם כי עדות הנתבע היתה מגמתית ובלתי עקבית וכי הנתבע אינו נרתע משרבובם של נתונים ועובדות שאין בהם ממש.

ניכר היה אף מחקירתו הנגדית כי הנתבע בוחר במודע להתחמק ממתן תשובה ישירה לשאלות שאינן נוחות לו ובית המשפט העיר על כך מספר פעמים (ראה למשל בעמ' 21, 22 לפרוטוקול).

1. ניתן לסכם ולומר, כי התמונה שהצטיירה בפני בית המשפט הינה, כי הנתבע רכש מהתובעת רכישות רבות בהתאם לנוהל המתואר בדבריו של מר סהר ותוך שהלה מודע והיטב למחירים בהם הוא מחויב.

יתרה מכך, הנתבע אינו מכחיש כי עשה בזמן אמת שימוש באותן חשבוניות שהומצאו לו לצורכי הנהלת החשבונות (עמ' 20, שורות 1-7; בעמ' 21, שורות 19-20; בעמ' 22 רישא) וכידוע, לכך השלכות כספיות מיטיבות כדוגמת החזר המע"מ הנקוב בחשבונית. אין בנמצא תיעוד מסוג כלשהו אשר יניח דעתו של בית המשפט כי בזמן אמת טען הנתבע טענה כלשהי, לרבות כרטסת נגדית מטעמו הוא. נראה כי היה לו נוח לנתבע להמשיך במסכת רכישותיו אצל התובעת, אשר אפשרה לו תנאי תשלום נוחים ובמשך זמן ממושך לא עמדה על סילוק יתרת החוב אשר צבר מעת לעת כעולה מכרטסת הנהלת החשבונות שצורפה לתצהירי התובעת.

רק כאשר דחקה התובעת בנתבע לסלק את יתרת החוב החל הוא להעלות טענותיו לגבי הזיכויים וכפי שהעיד מר סהר, שעדותו היתה אמינה ועקבית (וכך גם שחם יעקב בעמ' 15 שורות 9-12), הנתבע הסתפק בהערכה גסה של סכום הזיכוי ובחר להתחמק ולו מתשלום היתרה שאינה שנויה במחלוקת, וכל זאת ולמעשה על רקע קשייו הכלכליים (עמ' 16, סיפא).

נראה היה כי הנתבע גמר אומר להדוף תביעה זו נגדו תוך שהוא נוטה להאמין ומקווה כי העלאתן בדיעבד של טענות ולו באופן כללי, יהא בה כדי לאפשר כן. אפשר והנתבע נוכח למצוא בשלב זה או אחר, כי בשוק היו מחירים טובים יותר מהמחירים בהם חויב על ידי התובעת, נתון שלא הוכח, אלא שבכך אין כדי להוות לו בסיס חוקי על מנת לאלץ את התובעת לוותר על דרישתה הכספית לאחר שהסתמכה על מצגו – הסכמתו למעשה של הנתבע למחירים.

יצוין כי בבחינת מוצא נוסף ניסה הנתבע להעלות לאורך ההליך עניינו בביטול והשבה, אלא שטענה זו היא בבחינת הרחבת חזית שאף לא הוכח בסיס חוקי לה ובמישור המעשי, לא נראה היה כי יש ממש בהצעה המתייחסת לפריטים שנרכשו לפני שנים רבות (ראה דברי מר שחם בעמ' 17-18 לחקירתו). לא בכדי לפיכך נמצאה הגנתו של הנתבע חסרת כל אחיזה בתשתית ראייתית הולמת והיא נותרה למעשה בבחינת טענה שאין בה ממש.

1. בהינתן כל האמור, סבורה אני כי התובעת עמדה מבחינתה היא בנטל המוטל עליה בתביעה זו בעוד שבסופו של הליך הסתברה הגנתו של הנתבע כהגנת בדים ממש.

במצב דברים זה, דין התביעה להתקבל וכן מורה אני וכפועל יוצא מכך – מחויב הנתבע לשלם לתובעת שיעורים אלה:

א. סך של 146,959 ₪ - יתרת קרן החוב על פי כתב התביעה בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.2014 ועד לתשלום בפועל.

ב. אגרות המשפט כשיעור תשלומן בפועל במסגרת ת.א. 33382-10-16, כשבנסיבות העניין מצאתי מקום לחייב את הנתבע אף בתשלום מחצית מסכום האגרות ששולמו בתביעה השטרית שמספרה 41675-04-15 (בהינתן טיב המחלוקת לגביה), וכל זאת בלווית הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום כל אגרה.

ג. שכר טרחת עורך דין, אשר בשים לב, בין השאר, לסכום התביעה, לתוצאת ההליך, למספר הדיונים, להשתלשלות הדברים בהליך זה ואף להערות בית המשפט בהתייחס להגנת הנתבע, מועמד על סך של 16,000 שקלים.

ניתן היום, י"ז אדר תשע"ח, 04 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.