מהות הבקשה

1. בפניי בקשת הנתבעים 1-6 לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.
2. התובע עותר בתביעתו לסעדים הבאים:
3. פס"ד הצהרתי המורה על תיקון הרישום בלשכת רישום המקרקעין, לפיו התובע הינו הבעלים של כלל הזכויות בחלקה 50 גוש 18816 מאדמות כפר דיר אל אסד (למעט 9 מ"ר אשר הוקנו לנתבע 1 מכוח הסכם נוטריוני משנת 1977 שנערך בין התובע לנתבע 1).
4. סילוק יד נתבעים 1-6 או מי מטעמם משטח חלקה 50 (למעט 9 מ"ר שהוקנו לנתבע 1 כאמור), וזאת ע"י פינוי החלקה מכל אדם ו/או חפץ השייך להם.
5. להורות על הריסת כל הבנייה אשר בוצעה ע"י נתבעים 1-6 בשטח חלקה 50 ו/או 40 ללא קבלת היתר בניה כדין.
6. מתן צו מניעה קבוע האוסר על נתבעים 1-6 לעשות כל שימוש בחלקה 50 לרבות כניסה לחלקה זו (למעט 9 מ"ר שהוקנו לנתבע 1 כאמור) ו/או האוסר עליהם לבצע בניה ו/או הכשרה של בניה שבוצעה בחלקה 50- ו/או בחלקה 40 תוך אי שמירת מרחק כחוק מחלקה 50 השייכת לתובע.

טענות נתבעים 1-6

1. הנתבעים טוענים כי בימ"ש השלום כאן נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה משום שאופי הסכסוך והטענות שהובאו בכתב התביעה לרבות הסעד המבוקש אינו בסמכותו. ביהמ"ש המוסמך באשר לקביעת זכויות במקרקעין הינו בימ"ש המחוזי בשבתו כבית משפט לערעור על החלטות פקיד ההסדר (מפנים לסעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט 1969.
2. לא ניתן להכריע בכל הסוגיות העומדות בפני ביהמ"ש בטרם תוכרע שאלת הבעלות משום שהמחלוקת האמתית בין הצדדים הינו נושא הבעלות בחלקה 50, ותוקפו של הסכם שנערך בתאריך 17.3.77 בין התובע לנתבע 1.
3. התובע הגיש כתב תביעה מתוקן כאשר הסעד העיקרי שהוא מבקש לקבל הינו סעד הצהרתי ביחס לשינוי "בעלות במקרקעין" בחלקה 50.
4. עפ"י הדין והפסיקה, ענייני חזקה ושימוש במקרקעין מצויים בסמכות בימ"ש השלום בעוד שענייני בעלות במקרקעין לרבות חכירה לדורות, מצויים בסמכות בימ"ש המחוזי. בימ"ש השלום מורה למי יימסר הנכס בעוד שבימ"ש המחוזי מורה על שם מי יירשם הנכס. ביהמ"ש המחוזי הינו בעל הסמכות הבלעדית לדון בשאלת אכיפתו של הסכם במקרקעין.
5. אין המקרה שפנינו נופל תחת הגדרת סעיף 76לחוק בית המשפט הנותן בידי כל בימ"ש שלום סמכות נגררת, היינו המסמיכה את ביהמ"ש לפסוק בכל שאלה המתעוררת בפניו אגב דיון שמתקיים בפניו שהוא בגדר סמכותו העניינית, הרי כאן הסעד המבוקש העיקרי בתביעה הוא שינוי זכויות בעלות במקרקעין ולא שאלה או נושא שעלה כשאלה על דרך אגב.
6. באם ביהמ"ש יורה על פיצול סעדים לבתי משפט שונים, יהיה זה מן הצדק לחייב את התובע בהוצאות משום שבמקרה זה אין מנוס מתיקון כתב התביעה פעם נוספת.

תגובת התובע

1. התובע טוען כי לבימ"ש השלום עכו סמכות עניינית לדון בכל המחלוקות שבין הצדדים. אין חולק כי לבימ"ש השלום סמכות לדון בכל עניין הנוגע להחזקה במקרקעין, ומכאן הוא מוסמך לתת סעדים כגון: צו פינוי, צו הריסה, צו מניעה קבוע ופירוק שיתוף.
2. נוסף על האמור, לבימ"ש השלום עכו גם סמכות עניינית לדון בעניין הבעלות במקרקעין, הן באופן ישיר, במובן זה שהוא מוסמך לתת סעד הצהרתי בשאלת הבעלות, והן באופן עקיף, על ידי דיון בשאלת הבעלות לצורך הכרעה בסעדים האחרים (מפנה להוראות סעיפים 51(א(4) ו- 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד).
3. נטען כי במסגרת דיון בתיק שהתנהל בפני השופט ברלינר בבית המשפט המחוזי חיפה, נקבע:

"כאשר יש שתי תביעות בבימ"ש השלום, יכול בימ"ש השלום להכריע בגררה גם בשאלת הבעלות ואפשר שבאופן סופי יכול הוא להכריע אם תוגש תביעה שכנגד בנושא המקרקעין. הצעתי כי התובענה תועבר לבימ"ש השלום בעכו, תצורף גם היא לשני התיקים התלויים ועומדים אשר יש בקשה לאחד אותם. בימ"ש השלום בעכו יכריע בכל השאלות שבמחלוקת, לרבות בשאלת הבעלות".

במקרה דנן, ישנן שתי תביעות נגדיות, הנוגעות לאותם מקרקעין, לכן בית המשפט השלום מוסמך ליתן כל סעד, לרבות סעד הצהרתי בעניין הבעלות אף באם הסמכות לדון בכך נתונה לבית משפט אחר (מפנה לע"א 679/11 אופירה נדב דריקמן נגד רחל נדב ואח', ניתן ביום 18.7.13).

1. התובע מוסיף וטוען כי בדיון שהתקיים בביהמ"ש המחוזי בתאריך 9.3.14, ב"כ הנתבעים, עו"ד חוראני, הסכים למתווה שהוצע ע"י ביהמ"ש המחוזי, אשר לפיו כל שלושת התביעות ידונו במאוחד ע"י בית משפט השלום. משמע, כי הייתה הסכמה בעניין סמכותו של בימ"ש נכבד זה להכריע בכל המחלוקות שבין הצדדים, לרבות בשאלת הבעלות.
2. בעקבות ההסדר הדיוני שהוצע ע"י ביהמ"ש המחוזי ונוכח הסכמות הצדדים, כפי שנרשמה במפורש בפרוטוקול, הורה ביהמ"ש המחוזי כדלקמן :

"אינני רואה טעם, לתביעה שלישית בנוסף לשתי התביעות בין הצדדים המתנהלות בבימ"ש השלום בעכו, ואשר הדיון בהם יאוחד, תתנהל בפני בית המשפט המחוזי שעה שניתן לאחד את כל המחלוקות לדיון מאוחד בבימ"ש השלום בעכו, לרבות בשאלת הבעלות".

1. בטיעוני הנתבעים לא הוכחשה הסכמתם הנ"ל, אך הם טוענים, יש לומר בחוסר תום לב משווע, כי חרף הסכמתם, יש לקבוע כי אין סמכות עניינית לבית המשפט לדון בתביעות המונחות בפניו. החלטת ביהמ"ש המחוזי (נספח ו') הינה החלטה סופית ומחייבת, יש לפעול על פיה, ולמותר לציין כי מדובר בהחלטה חלוטה אשר לא הוגש עליה ערעור.
2. יתר על כן, בכל מקרה אין ליתן לנתבעים את האפשרות לחזור בהם מההסכמה הדיונית שאושרה ע"י ביהמ"ש המחוזי, כאשר מדובר בהסכמה דיונית משנת 2014. קל וחומר כאשר הסכמה זו אושרה כדין ע"י ביהמ"ש המחוזי, לאחר שעניין הסמכות העניינית הובהר היטב לצדדים, מכוח הוראות סע' 51(א)(4) ו- 76 לחוק בתי המשפט, המוזכרים לעיל.

דיון

1. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, ובכתבי הטענות ונספחיהם, נחה דעתי לקבל את הבקשה.
2. כלל הוא, כי על ערכאה שיפוטית להקפיד הקפדה יתרה שלא לחרוג מגדרי סמכויותיה ובית המשפט יידרש לשאלת סמכותו בעניין מסוים מיוזמתו ואף ללא העלאת טענת חוסר סמכות ע"י מי מבעלי הדין. ביהמ"ש יזדקק לטענת חוסר סמכות עניינית גם כאשר זו הועלתה לראשונה בפני ערכאת ערעור (בג"צ 2117/99 מנסור נגד בית הדין השרעי, פ"ד נד(1) 211. ראו גם: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, סיגא- הוצאה לאור בע"מ, מהדורה שביעית, עמ' 10).
3. מדובר בטענה שניתן להעלותה בכל שלב משלבי הדיון. אין חשיבות לשאלה האם סוגיית הסמכות העניינית הינה במחלוקת בין הצדדים ואף אין בהסכמת הצדדים להתדיין בפני בימ"ש מסוים כדי להקנות לו סמכות עניינית בנושא שנמסר ע"י המחוקק לערכאה שיפוטית אחרת (ע"א 119/87 מרה'ג נגד רמדאן, פ"ד מד(4) 377).

הצדדים אינם יכולים להתנות על קיום סמכות עניינית והסכם ביניהם אינו תופס (בג"צ 507/85 תמימי נגד שר הביטחון, פ"ד מ(2) 505). לאור האמור, מתייתר הצורך להכריע בשאלה האם הצדדים הסכימו במסגרת ההליך בביהמ"ש המחוזי בחיפה להעביר את ההכרעה בכל המחלוקות ביניהם לרבות בסוגיית הבעלות בפני בימ"ש זה, ומה הנפקות המשפטית להסכמה זו (ככל שהושגה), ויש להכריע בטענה זו לגופא.

1. לפי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, בית משפט השלום מוסמך לדון בתביעות הנוגעות למקרקעין (יהא שווי המקרקעין אשר יהא) בעניינים הבאים: חזקה ושימוש במקרקעין, תביעה להריסת מקרקעין (בעקבות שינוי הלכת שמש (ע"א 37/59 שמש נגד מפעל המים כפר סבא, פ"ד יג(1) 834), בהתאם להלכה החדשה שקבע ביהמ"ש העליון ברע"א 3749-12 ששון בר- עוז ואח' נגד דניאל סטר ואח', פורסם ביום 1.8.13, לפיה תביעה להריסת חלק ממקרקעין גם ללא שמירה על גוף הנכס הינה בסמכות בימ"ש השלום), חלוקת שימוש במקרקעין, פירוק שיתוף במקרקעין.
2. בכל יתר התביעות הנוגעות למקרקעין שאינן חזקה, שימוש, פירוק שיתוף או חלוקת שימוש, הסמכות העניינית הינה לבית המשפט המחוזי מכוח סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט המקנה סמכות שיורית לבית המשפט המחוזי לדון בכל עניין אזרחי שאינו בסמכות בית משפט השלום, כגון: תביעה בנושא בעלות, חכירה לדורות, קביעה בדבר תקפותו של חוזה מכר מקרקעין, לרבות אכיפתו או ביטולו, תביעה להורות על מחיקת הערת אזהרה או מחיקת הערה על הצורך בהסכמה או מחיקת הערה על הגבלת כשרות אשר נרשמו בפנקסי המקרקעין (ס' 132 לחוק המקרקעין +ע"א 540/88 ג'י. אי. ג'י נגד רשם המקרקעין, פ"ד מט(2) 735), וכל תביעה אחרת הנוגעת למקרקעין ואשר אינה בסמכות של בית משפט השלום.
3. לאמור לעיל יש להוסיף ולציין כי עפ"י הלכת הטפל והעיקר (ע"א 145/58 קלקודה נגד "אגד" (א.ש.ד) אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ, פ"ד יג 260 (1959)), כאשר נתבעים מספר סעדים בענייני מקרקעין שאינם בסמכותו של אותו בית משפט, ביהמ"ש אשר בסמכותו מצוי הסעד העיקרי מוסמך לדון גם בסעד הטפל, כאשר הכרעתו של בית המשפט בסעד הטפל שלכאורה אינה בסמכותו, תהווה מעשה בית דין לכל דבר ועניין.

במסגרת זו, על ביהמ"ש שבו הוגשה התביעה לזהות מהו הסעד העיקרי העומד להכרעה בפניו, ובהתאם לכך לקבוע כי התביעה תתנהל בביהמ"ש לו מוקנית הסמכות העניינית לדון בסעד העיקרי. קרי, הסעד הטפל ילך אחרי הסעד העיקרי.

1. בחינת כתב התביעה המתוקן מעלה כי הסעד העיקרי המבוקש בתביעה הינו סעד הצהרתי לפיו התובע הוא הבעלים של כל שטח חלקה 50 גוש 18816 (למעט 9 מ"ר בלבד המוקנים לטענתו לנתבע 1), וזאת מכוח הסכם נוטריוני בלתי חוזר שלפי הטענה נערך בינו לבין נתבע 1 ביום 17.3.77, ועל כן יש להורות על תיקון רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין של חלקה 50 באופן שיהלום את זכויותיו הנטענות של התובע בחלקה (העברת כ- 50 מ"ר מתוך 60.3 מ"ר משטח החלקה הרשומים על שם הנתבעים על שם התובע).
2. על מנת שתהא אפשרות בפני ביהמ"ש להכריע בסעדים המבוקשים בתביעה, רובם ככולם, כמפורט לעיל, על ביהמ"ש להכריע תחילה במחלוקת המרכזית בסוגיית הבעלות של בעלי הדין בחלקה 50 ובהתאם לתוצאותיה, להכריע ביתר הסעדים המבוקשים בתביעה. אשר על כן, ועל אף שחלק מהסעדים המבוקשים בתביעה נתונים לסמכותו העניינית של בימ"ש השלום כגון: פינוי וסילוק יד, צו הריסה, צו מניעה קבוע, הרי שבהתאם להלכת הטפל והעיקר הנ"ל, הסעד העיקרי (פס"ד הצהרתי המופנה ללשכת רישום המקרקעין המכריע במחלוקת בעניין היקף בעלותם של בעלי הדין במקרקעין נשוא התביעה לרבות שאלת תוקפו ו/או אכיפתו של ההסכם הנוטריוני משנת 1977 ומורה על תיקון זכויות הבעלות הרשומות במרשם) הינו בסמכות עניינית מובהקת של בימ"ש המחוזי בחיפה (מאחר והמקרקעין נשוא התביעה נמצאים בתחום שיפוטו), ועל כן, גם יתר הסעדים המבוקשים במקרקעין, שהינם טפלים לסעד העיקרי, מקומם להתברר בפני ביהמ"ש המחוזי שלו הסמכות העניינית לדון בתובענה זו ואין צורך בפיצול סעדים.
3. אוסיף ואציין כי בניגוד לטענת התובע, התיק שפניי כולל כתב תביעה מתוקן וכתב הגנה מתוקן ואינו כולל תביעה נגדית.

כל שלושת התיקים (ת"א 42322-07-10, 39810-11-10, 18403-12-13) נסגרו ותחתם נפתח התיק שבפניי (ת"א 34181-10-16) הכולל את כל הסעדים המבוקשים ע"י התובע. לאור האמור, אין מקום לדון בטענת התובע כי לבימ"ש זה סמכות עניינית לדון בתביעה הנוכחית ובתביעה הנגדית גם אם היא כוללת מחלוקת בשאלת הבעלות, וזאת מכוח ס' 51 (א)(4) רישא לחוק בתי המשפט.

1. זאת ועוד, בנתוני התיק שפניי כאמור, אין תחולה לסעיף 76 לחוק בתי המשפט שכותרתו סמכות נגררת, שכן המחלוקת בשאלת הבעלות אינה מחלוקת שהתעוררה בפני בית המשפט דרך אגב, בעניין שהובא בפניו כדין, אלא שאלה מרכזית שהונחה לפתחו של בית המשפט מלכתחילה בכתב הטענות נשוא התיק דנן ובכל אחד מכתבי הטענות שהוגשו ע"י בעלי הדין במהלך השנים שהיא ליבת הסכסוך שבין הצדדים.
2. יתר על כן, על מנת לתת לתובע את הסעד העיקרי לו הוא עותר בסוגיית הבעלות, יש צורך שההכרעה השיפוטית בסוגיה זו תהווה מעשה בי-דין.

סוף דבר

1. בהעדר סמכות עניינית אני מורה על דחיית התביעה. התובע רשאי לפנות לבית המשפט המחוזי בהליך מתאים.

שקלתי בדעתי את סוגיית פיצול הסעדים, אך לאור הפסיקה אין מקום לכך נוכח הסעדים נשוא התביעה שכולם בנושא מקרקעין.

בנוסף, שקלתי בדעתי להעביר את התיק לבית המשפט המחוזי, אך נחה דעתי שלא לעשות כן על מנת לאפשר לתובע להגיש כתב תביעה מפורט ומתאים שיכלול את מלוא טענותיו בזיקה לסעדים שהוא עותר להם.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ד אדר תשע"ח, 01 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.