בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות.

רקע וטענות הצדדים

1. התובע הינו יורשו של המנוח אברהם סלוניקי ז"ל (להלן: המנוח), אשר הלך לעולמו בתאריך 4.7.2006. המנוח הותיר אחריו צוואה לפיה התובע הינו היורש היחיד של הכספים המצויים בחשבונות הבנק המתנהלים אצל הנתבע על שמו. את דירת המנוח ירש התובע יחד עם אחיו.
2. התובע טוען כי הבנק התנהל ברשלנות, עת אפשר לסלוניקי יעקב, אחיו של התובע (להלן: יעקב), ולסלוניקי שושנה, רעייתו של יעקב (להלן: שושנה), לפעול ככל העולה על רוחם בחשבון המנוח עוד בחייו.

אמנם, ביום 24.12.99 הוספה שושנה כמיופת כח המורשית לפעול בחשבון המנוח, אולם היא נגרעה מהחשבון עוד ביום 23.3.2003. למרות זאת, הבנק אפשר לשושנה להמשיך ולעשות פעולות שונות בבנק, הכוללות משיכת כספים.

לטענת התובע, עקב משיכת כספים, שהתאפשרה בשל רשלנות הבנק, התרוקנו חשבונות הבנק של המנוח שמספרם 12255, 73408.

כפועל יוצא, הגיש התובע תביעה זו כנגד הבנק ע"ס של 324,797 ₪.

1. יצויין כי בין התובע לבין יעקב והיורש הנוסף של דירת המגורים התנהל הליך פירוק שיתוף בדירה בבית המשפט לענייני משפחה בו הגיעו הצדדים להסדר. במסגרת פסק הדין שאישר את ההסדר, קבעה כב' השופטת ורדה בן שחר: "יש לציין שהצדדים יפעלו בהתאם להסכמות. היה ולא תהיה הסכמה לגבי כספים או לגבי קיזוזים בהתאם לאותן הסכמות, יהיה צורך להגיש תביעה מתאימה שכן הסכמתי לאשר כמובן הסכמות הנוגעות גם לכספים שנתבעים, אף כי לעניין זה מלכתחילה היה מקום להגיש תביעה נפרדת, אך אם הצדדים לא יקיימו את ההסכם אליו הגיעו יצטרכו להגיש תביעות נפרדות מתאימות".
2. הבנק שלח הודעת צד ג' כנגד שושנה ויעקב.
3. בפתח כתב ההגנה שהגיש, טען הבנק כי התביעה התיישנה וכן הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף. לטענתו, כתב התביעה עוסק כולו בפעולות שנעשו בחשבונות הבנק של המנוח בין השנים 2000-2006. לכן, ומשעסקינן בפעולות שנעשו 11-17 שנים טרם הגשת התביעה, דינה להידחות.

הבנק סבור כי לתובע לא קמה ההגנה הקבועה בסעיף 89 לפקודת הנזיקין, הקובע תקופת התיישנות של 10 שנים מיום גילוי הנזק. כמו כן, ההגנה המנויה בסעיף 8 לחוק ההתיישנות אינה קמה לתובע, שכן, מאז פטירת המנוח, יכול היה התובע לגלות בנקל אודות משיכות הכספים שבוצעו בחשבונות המנוח, ואשר לשיטתו מקימות עילת תביעה כנגד הבנק.

1. הבנק טוען כי אף אם טענת ההתיישנות לא תתקבל, יש לסלק התביעה על הסף מחמת שיהוי קיצוני, העולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, באופן בו נגרם לבנק נזק ראייתי של ממש, שכן, בהתאם להוראות ניהול בנקאי, הבנק מצווה לשמור מסמכים לתקופה של 7 שנים בלבד.

עוד נטען להעדר עילה ולהעדר יריבות מאחר ומי שגרם לנזק הינם מי שמשכו את הכספים ולבנק לא צמחה כל טובת הנאה מהכספים.

1. ברמה העובדתית, מפרט הבנק כי ביום 16.8.78 נפתח חשבון בנק שמספרו 73408 בבעלות המנוח, ורעייתו המנוחה, אסתר סלוניקי. ביום 29.5.97, הלכה הגברת סלוניקי לעולמה, ומכוח צו ירושה שניתן ביום 14.5.98, המנוח הסתלק מעיזבונה, ויורשיה הינם התובע דכאן, יעקב והגב' רוזנשטיין יונה, בחלקים שווים.

ביום 24.12.99, צורפה שושנה לחשבון, כמיופת כוח וזכויות חתימה הוגדרו לה ולמנוח, כל אחד לחוד.

ביום 5.6.2000 פתחו המנוח וגברת סלוניקי חשבון שמספרו 12255. בניגוד לאמור בכתב התביעה, החשבון היה בבעלות משותפת של שניהם, וזכויות החתימה הוגדרו בו "כל אחד לחוד". ביום 31.12.14, נסגר חשבון זה.

ביום 1.5.2006, ערך המנוח צוואה. ביום 4.7.2006 נפטר המנוח וביום 31.7.2006 עודכן הבנק בדבר פטירתו. ביום 1.11.2006 ניתן צו קיום צוואה.

1. ביום 16.11.2006 פנה התובע לבנק, הציג את הצוואה, וביקש למשוך את הכספים מקופת הגמל שניהל המנוח, תוך שהינו מעביר לבנק את פרטי חשבון הבנק שלו לשם העברת הכסף.
2. במהלך חודש מאי לשנת 2013 הגיש התובע תביעה לפירוק שיתוף כנגד שני אחיו, ביחס לדירה שהותיר אחריו המנוח. בדיון שהתקיים ביום 11.11.13, בפני כבוד השופטת ורדה בן שחר, הגיעו הצדדים להסכמה כדלקמן:

"באשר לטענות כספיות, נבקש מבית המשפט צו גילוי מסמכים הנוגעים לחשבון המנוח בבנק הפועלים סניף 636 נס ציונה, מס' חשבון 73408, אנחנו נבדוק את חשבונות הבנק וכל הכספים שנמשכו מחשבון המנוח לאחר פטירתו, שאנחנו נשתכנע שנמשכו ע"י נתבע 1 (יעקב סלוניקי), או מי מטעמו שזו אישתו גב' שושנה סלוניקי, יקוזז מתוך התמורה המגיעה לו ממכירת הדירה".

1. כך, במסגרת ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, לא עלתה כל טענה מצד התובע ביחס לפעולות שנעשו בחשבון המנוח עובר לפטירתו, אלא רק לפעולות שנעשו לאחר מותו. ביום 23.11.2013, הוציאה כבוד השופטת בן שחר פסיקתא לטובת התובע, המורה לבנק הנתבע למסור מסמכים לידי התובע. אולם, התובע, באמצעות בא כוחו, פנה לבנק רק ביום 27.7.15 וביקש לקבל פרטים.
2. התובע משיב לטענת ההתיישנות וטוען כי התובענה טרם התיישנה, היות והנזק נתגלה לו במלוא היקפו רק בחודש מאי לשנת 2013, עת היה מצוי בהליכים משפטיים מול אחיו במסגרת הליך פירוק השיתוף שהתנהל בביהמ"ש לענייני משפחה, כאמור לעיל.

בכל אותן שנים, מאז הוספה שושנה לחשבון המנוח, נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התביעה. יתרה מכך, מאז יום פטירת המנוח, סבר התובע לתומו כי הנזק הינו נזק של מה בכך, ורק במועד בדיון בבית המשפט לענייני משפחה התחוור לתובע אשר התרחש, ומכח הצו לגילוי מסמכים שניתן במסגרת אותו הליך.

1. ביחס לטענת השיהוי, טוען התובע כי על הבנק להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, ולחילופין כי השיהוי גרם לבנק לשנות מצבו לרעה.

בכתב ההגנה הבנק הציג את בקשת המנוח ובקשת הגברת סלוניקי לפתיחת חשבון מיום 5.6.2000, ראיה מלפני 16 שנים. הכיצד זה כי אין ברשותו ראיות המעידות כי לא דבק רבב בהתנהגותו, הכיצד טוען הבנק כי אין ברשותו מסמכים תוך שהוא מציג באותה נשימה מסמכים עוד משנת 2000 ?

הדיון

1. בדיון שהתקיים, נחקרו נציג הבנק, מר גלילי אלון, והתובע.
2. נציג הבנק נחקר אודות מדיניות הבנק בשמירת מסמכים.
3. בתצהירו טען התובע כי בתאריך 11.7.2006, מיד בתום השבעה על המנוח, שאל לראשונה את אחיו יעקב ואת גיסתו שושנה האם המנוח הותיר כספים בבנק ואלה השיבו כי כל הכספים אשר נמשכו מחשבון הבנק של המנוח נועדו לצרכיו בלבד.

בסעיף 17 לתגובה, טען התובע: "הנזק הראשוני נתגלה בתום השבעה של המנוח קרי ביום 11.07.2006 בו התגלה לתובע שהנזק הוא "מה בכך", נזק שאדם סביר לא היה מגיש תביעה בגינו, ולא יהיה בהתגלותו כדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות".

עוד מסר בתצהירו כי בין יורשי דירת המנוח התעוררו ויכוחים אודות תחזוקת הדירה ולא אחת, בלהט הויכוחים, שושנה נשאלה כיצד חשבון הבנק של המנוח מאופס בסמוך לפטירתו והיא השיבה כי המנוח אהב אותה והרעיף עליה כספים. התובע מציין כי המנוח לא שבע נחת משושנה ולכן אמירתה לעיל לא הניחה את דעתו. לפיכך, ביקש מבא כוחו לגלות מה נעשה בכספי המנוח. או אז, במסגרת תיק המשפחה, פנה בא כוחו בבקשה למתן צו גילוי מסמכים לבנק ובמסגרת זו התקבלו דו"חות הכספיים וביהמ"ש לענייני משפחה הורה כי את התביעה כספית יש להגיש כתביעה נפרדת. רק כשהתקבלו הדו"חות התחוור לתובע, כך לטענתו, מה נעשה בחשבונות.

1. בחקירתו התבקש התובע להסביר מה התגלה לו בתום השבעה. התובע השיב שהוא, יעקב ושושנה התווכחו אודות הכסף בחשבון הבנק "לא חשבתי שנעלם כסף בבנק ושיש כסף בבנק. אז התחלתי לעבוד על הנושא פתאום לקחתי את בא כוחי". שוב התובע נשאל איזה נזק גילה בשנת 2006 והשיב כי עפ"י הצוואה אביו הוריש לו כספים אולם בפועל לא היה כסף בחשבון והדבר עורר אצלו תהיות "הלכתי אחר כך לבנק וביקשתי גם את כל מיני ניירות מי לקח ומה לקחו... יש לי את כל הפתקים שמשכו כספים... אחרי שאבא שלי נפטר הלכתי והבאתי מהבנק את הפתקים ויש לי את הפתקים ואני יכול להביא. זה היה בערך חודשיים אחרי שהוא נפטר". דהיינו, בתום השבעה, חשד התובע כי נעשו בחשבון פעולות בניגוד לדין אשר הובילו לריקון החשבון וכעבור חודשיים (עד ספטמבר 2006) כבר היו בידיו מסמכים מהבנק.

דיון והכרעה

1. עפ"י סעיפים 5-6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, תביעה שאינה במקרקעין מתיישנת לאחר 7 שנים מהיום בו נולדה העילה.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

סעיף 89 לפקודת הנזיקין קובע:

"לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

• • 1. מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;
    2. מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק."

1. בע"א 2919/07 מדינת ישראל – הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא ליפל (19.9.10), מתייחס כב' השופט י. עמית להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות וקובע כי הסעיף משעה את מירוץ ההתיישנות עד למועד בו יש בידי הניזוק כדי לעמוד על כוח התביעה שבידו. לשאלה מהו היקף המידע שבידי התובע אשר יש בו כדי כך שנראה בניזוק כמי שיש בידיו ידיעה אודות עילת התביעה לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, משיב כב' השופט עמית כי די בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי בין מעשי או מחדלי המזיק לנזקו שלו. עוד נקבע כי חשד של התובע שקול, לכל הפחות, לידיעה בכוח. מעבר לכך, גם כאשר לא התעורר חשד אצל התובע, על התובע להראות כי נעלמו מעיניו העובדות המהוות את עילת התביעה "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". בין הפרמטרים שיש להביא בחשבון לבחינת סבירות הגילוי, יש להתחשב במושא הגילוי, המידע שכבר הצטבר אצל התובע, גודל הנזק וסיכויי מניעתו, כמו גם סיכוי הצלחתה של תביעה פוטנציאלית וכן מידת המאמץ הכרוכה בגילוי העובדות.

(ר' גם ע"א 7805/02 יצחק הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ , פ"ד נח (6) 847, תא (מרכז) 37422-04-13 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' כפר דניאל מושב שיתופי להתיישבות (5.2.14)).

1. בענייננו, אישר התובע בבקשתו ובתצהירו כי מיד לאחר תום השבעה על המנוח, התעורר בליבו חשד כי כספים נעלמו מחשבון הבנק של המנוח שלא כדין. עוד אישר כי ניגש אל הבנק וכעבור חודשיים ממועד הפטירה, כבר היו בידיו המסמכים הנוגעים להעברות הכספים בחשבון. דהיינו, כבר בסמוך לאחר פטירת המנוח חשד התובע כי נעשו בחשבונות הבנק פעולות ללא הרשאה ומיד בסמוך לאחר מכן, פנה לבנק לקבלת מסמכים אודות העברת הכספים ואלו היו בידיו מאז.

יוצא אפוא כי כחודשיים לאחר הפטירה היה בידי התובע הרבה מעבר לקצה חוט אודות קיומה של עילת תביעה כנגד הבנק, בדמות החשד כי בוצעו בחשבון העברות כספים שלא כדין ע"י מי שאינו מורשה בחשבון.

1. טענת התובע כי נודע לו על קיומה של עילת תביעה כנגד הבנק רק בשנת 2013 בעקבות קבלת מסמכים מהבנק במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, אינה מתיישבת עם דבריו בחקירתו כי מיד לאחר הפטירה התעורר חשד בליבו וכי חודשיים לאחר הפטירה פנה לבנק לצורך קבלת תשובות וקיבל מסמכים רבים אודות העברות הכספים.
2. יאמר כי אף אם התובע לא היה מקבל כבר אז מסמכים מהבנק, לא היה בכך כדי לשנות את פני הדברים שכן מיד כשהתעורר חשד בליבו של התובע בתום השבעה, לא היתה כל מניעה שיברר הדברים לאשורם. כלומר, גם אם בתום השבעה לא ידע התובע על ההיקף והמעורבות הנטענת של הבנק, יכול היה לברר העניין בקלות, ודאי בהיותו היורש היחיד של חשבונות הבנק.

לכן, התובע לא הציג נסיבות שלא היו תלויות בו בגינן נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התביעה, כנדרש בסעיף 8 לחוק ההתיישנות כדי להאריך את תקופתה ההתיישנות. ההיפך הוא הנכון.

1. יוצא איפוא, כי אין להחיל את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות בענייננו שכן העובדות המקימות את עילת התביעה היו בידיעת התובע, או לכל הפחות יכול היה לדעת אותן, מיד לאחר הפטירה, בחודש יולי 2006. אולם, את תביעתו הגיש רק בחודש אוקטובר 2016, כעבור למעלה מ-10 שנים.
2. לציין כי במסגרת בקשה שהגיש התובע לאחר הדיון, אישר למעשה כי התביעה התיישנה, לשיטתו, ב-3 חודשים.
3. לפיכך, אין מנוס מהקביעה כי תביעתו של התובע התיישנה ודינה לדחיה, וכן אני מורה. כפועל יוצא, גם הודעה לצד ג' שנשלחה ע"י הבנק נדחית.

בנסיבות, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ט חשוון תשע"ח, 08 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.