תביעה בגין נזקים שנגרמו לרכב התובעת בתאונה שקרתה ביום 31.12.15 בה היה מעורב רכב הנתבע 1 שהיה נהוג על ידי הנתבעת 2 ומבוטח אצל הנתבעת 3.

עדות התובעת לנסיבות התאונה:

זה היה ב 31.12, שעת ערב, היה חושך. נסעתי ברכב גדול מאוד, מאסדה פרמסי, הבת שלי היתה בת 3. ישבה מאחורי והיתה חגורה. זה היה בהרצליה ב', ליד המשטרה. יש במקום נתיבים מאוד רחבים, הכביש חדש, עברתי מסלול, הסתכלתי במראה וראיתי שהנתיב פנוי. הכביש הוא דו נתיבי. עברתי מהימני לשמאלי. ראיתי שנתיב פנוי, אותתי, עברתי פתאום שמעתי בום חזק וכל הרכב שלי החליק..... אני חושבת שהיא אחראית לתאונה, פניתי בנתיב פנוי, אותתי, עשיתי כל מה שאני אמורה לעשות. זה לא מקרה קלאסי של גרסה מול גרסה. במקרה הזה הפח של האוטו מעיד. אם הייתי חותכת אותה הפגיעה צריכה להיות בצד ולא אחורנית. הפגיעה היא מאחורה. יש גם פגיעה בצד שמאל. היא ראתה את זה והיא ניסתה לברוח ופנתה שמאלה ולכן גילחה לי את הצד.

וזוהי גרסת הנתבעת 2:

המקום הזה מאוד בעייתי, כל פעם שיש גשמים נהיית שלולית ענקית. יש לי תמונות ממקום התאונה. מציגה תמונות. השלולית היא כה גדולה שהיא על הנתיב השמאלי, המים מגיעים עד לנתיב השמאלי ומכסים עד לנתיב השמאלי. אני הייתי בצד שמאל, הנתיב השמאלי ואת המים רואים בצד ימין במקום שהיא היתה. הרכבים שמגיעים לשם, מנסים לעקוף את השלולית. אניראיתי אותה מאיטה לפני השלולית. ראיתי אותה במרחק של 5 מטר ממנה. ראיתי שהיא רוצה לעקוף. הייתי במהירות של 45 קמ"ש – 50 קמ"ש ולא היה לי את הזמן. נסיתי לעצור אבל בגלל הגשם, לא עזר כלום, יש לי רכב מאוד כבד, הג'יפ, כמה שניסיתי זה לא עזר. היא לא היתה בנתיב שלי וקיבלתי מכה מצד שמאל. לא היה לי זמן להגיב. לא עליתי על המדרכה. נסעתי ישר ולא נותר לי זמן בכלל. שאלתי אותה אם היא לא ראתה אותי בראי, והיא אמרה שכן ראתה אותי.

לבית המשפט הוצגו תמונות שצולמו מיד לאחר התאונה. ניתן לראות כי בצד ימין של הדרך נקוותה שלולית מים גדולה החוסמת כמעט את כל הנתיב הימני בו נסעה התובעת כאשר הנתיב השמאלי בו נסעה הנתבעת פנוי. רכב הנתבעת מצוי בנתיב השמאלי.

מעדויות עולה כי התובעת סטתה לנתיב השמאלי כדי לעקוף את השלולית הגדולה בעוד הנתבעת נוסעת בנתיבה ישר. הנתבעת אכן מאשרת כי ראתה אותה אולם לא הצליחה להספיק לבלום אף שניסתה לעצור.

מי שמבצע סטיה מנתיב לנתיב צריך לבצע את הסטייה בזהירות ורק לאחר שוידא כי הוא יכול לסטות בבטחה מבלי לסכן משתמשים אחרים בדרך. התובעת אכן אמרה בהמשך:

ראיתי אותה. ראיתי את הפנסים שלה ואת השלולית הענקית. היא חסמה את הנתיב הימני. הכל נכון, למעט החלק הסופי, היא לא היתה רחוקה ממני ראיתי את הפנסים. אני לא יודעת מה היא עשתה שבאותו זמן ראתה אותי וניסתה לבלום, ואז היה מאוחר מידי. ראיתי אותה, ראיתי שיש את הזמן, אותתי פניתי ואז היה הבום. היה מרווח של כמה שניות. היא לא היתה מאחורי כאשר אותתי ופניתי.

הנה כי כן, מאשר התובעת כי היא ראתה את הנתבעת בנתיב משמאלה אך גם כי הנתבעת לא היתה רחוקה ממנה. היא כן מאשר כי הפגיעה לאחר מספר שניות. גם תמונות הנזק של רכב התובעת מראות כי עיקר הפגיעה הוא בצד שמאל אחורי של הרכב, ולאור מיקומו של רכב הנתבעת בנתיב השמאלי, כפי הנראה בתמונות, הרי שהתאונה מתרחשת תוך כדי סטיית התובעת שמאלה.

נראה אם כן, שרכב הנתבעת לא היה רחוק כל כך וכי התובעת לא העריכה אל נכון את המרחק ממנה, ובנסיבות אלו אני סבור כי התובעת טעתה בשיקול דעת כאשר החלה לסטות שמאלה ולא המתינה עד שרכב הנתבעת יחלוף.

על כן לא מצאתי כי יש להטיל אחריות על הנתבעת ולכן אני דוחה את התביעה.

התובעת תשא בהוצאות הנתבעים בסך 300 ₪ בתוך 30 יום.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, ב' ניסן תשע"ז, 29 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.