1. התובענה דנן, תביעה כספית, אשר הועמדה על סך של 130,819.15 ₪ ובבסיסה חובו הנטען של הנתבע לתובע בגין יתרת חוב הלוואה שנטל הנתבע מהתובע נוכח אי פירעונה; יתרת חוב בחשבון העו"ש ויתרת חוב בגין שימוש בכרטיסי אשראי.

הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן ודיון בה נקבע ליום 05/06/17.

לדיון זה לא התייצב הנתבע, אולם בהעדר אישור מסירה כדין, נקבע מועד לדיון נוסף.

בפתח הדיון השני ביום 17/10/17, אליו לא התייצב הנתבע, הגישה ב"כ התובע אישור מסירה אישית של זימון הנתבע לדיון, לרבות תצהיר המוסר, ומכתב נלווה (סומן ת/1).

בנסיבות אלה, נעתרתי לבקשת התובע והוריתי על דחיית בקשת הרשות להתגונן ובתוך כך נחתמה הפסיקתה שהוגשה.

כעת, מונחת לפניי בקשה מיום 21/11/17 (להלן: "הבקשה") לביטול פסק דין אשר ניתן ביום 19/10/17 (להלן: "פסק הדין").

התובע הגיש תגובה לבקשה והגם שניתנה לנתבע שהות להשיב לתגובת התובע, תשובה כאמור לא הוגשה (אישור מסירת החלטתי מיום 11/12/17 לנתבע צורף להודעת ההבהרה שהוגשה מטעם התובע).

2. ניתן לבטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד בשתי עילות: ביטול מתוך חובת הצדק וביטול מכוח שיקול דעתו של בית המשפט.

בית המשפט מאבחן בין פסק דין אשר ניתן על פי צד אחד שלא כהלכה, לבין פסק דין אשר ניתן אומנם כהלכה אך לבית המשפט הסמכות לבטלו לפי שיקול דעתו.

3. במקרה שלפניי, עולה ממסמכי המסירה אשר הוגשו לתיק, כי הזימון לדיון נמסר כדין לנתבע וזאת באמצעות אמו, אשר סירבה לחתום.

אישור המסירה נושא תאריך 09/06/17 ועל גביו מצויינים פרטי המסירה בצירוף תצהיר מוסר.

בבקשה דידן, טען הנתבע כי לא ידע על מועד הדיון וכי ההמצאה לאמו איננה המצאה כדין, שעה שאמו, אישה מבוגרת הסובלת ממחלות, לא הודיעה לו, כך לשון הבקשה, על המכתב, ואף אמרה כי היא אינה זוכרת דבר בעניין זה, אך עם זאת, לבקשה לא צורף תצהיר מטעם האם לשם ביסוס הטענות, ואף לא נטען כי הנתבע התגורר בזמנים הרלוונטיים במען אחר מזה בו בוצעה המסירה.

רואה אני אפוא במסירה שבוצעה מסירה כדין, ומכאן, שלמעשה, לא ניתן הסבר המניח את הדעת באשר לאי ההתייצבות לדיון.

אין מקום אפוא לבטל את פסק הדין מחובת הצדק.

4.         בנסיבות אלה יש לבחון את ביטול פסק הדין במסגרת שיקול דעת בית המשפט ויש לבחון את סיכויי ההגנה.

על נימוקי ההגנה של הנתבע עמדתי מהתצהיר שניתן בתמיכה לבקשת הרשות להתגונן, אולם אין זאת אלא שהנתבע לא הצביע על טענות הגנה ממשיות כלשהן. השיקול המהותי בעת שמבוקש ביטול פסק דין, הוא סיכויי ההגנה וטענות ההגנה בהקשר זה דלות מאוד עד כדי לא קיימות כלל.

הטענות בדבר העמדה לפירעון של יתרת ההלוואה וחסימת מסגרת האשראי שלא כדין, כך לשיטת הנתבע, לא פורטו כלל, נטענו בעלמא וללא כל ביסוס.

הנתבע, למעשה, מצהיר על העדר יכולתו לעמוד בדרישות הכספיות אשר לדבריו לא איפשרו לו המשך התנהלות אולם אין בטענה זו כמו גם בטענות כלליות ובלתי מבוססות הנוגעות להתנהגות לא חוקית ולא סבירה מטעם התובע כדי להוות טענות הגנה מפני התובענה.

הלכה ידועה היא כי על נתבע המבקש רשות להתגונן להיכנס לפרטי הגנתו ואין הנתבע יכול להסתפק בטענות כלליות מבלי שיובאו תימוכין בצדן. הנתבע לא הציג ולו טעם קלוש אשר יש בו כדי לבסס מתן רשות להתגונן.

התוצאה:

דין הבקשה להידחות.

פסק הדין ייוותר על כנו.

לפנים משורת הדין, אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ט' שבט תשע"ח, 25 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.