לפניי בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בתי משפט בה מבוקש מבית המשפט לכפות על המשיבה את קיום פסק הדין מיום 25.2.18.

פסק הדין נתן תוקף להסכמות הצדדים במסגרתן התחייבה המבקשת להשיב למשיבה מוצרים המפורטים בתעודות ההחזרה ובפרוטוקול הדיון, וכנגדם לקבל מוצרים חלופיים או זיכוי בהתאם. המבקשת טוענת כי החזירה את המוצרים למשיבה אך טרם קיבלה את הזיכוי או המוצר החלופי. המשיבה חולקת על כך.

מהמסמכים שהמבקשת צירפה לבקשתה, עולה כי המוצרים המפורטים בתעודת המשלוח נשלחו למשיבה עוד בשנת 2016 אך זו סירבה לקבלם. המסמכים הללו צורפו גם לכתבי הטענות בהליך זה. אף על פי כן השבת המוצרים הייתה חלק מההסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין. כעת המבקשת שבה וטוענת שהמוצרים הוחזרו למשיבה עובר להסכמה אליה הגיעו הצדדים בדיון. לאור טענה זו, לא ברור מדוע המבקשת התחייבה להחזיר את המוצרים לידי המשיבה במועד מתן פסק הדין.

גישת הפסיקה היא כי הליך על פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט הוא הליך שיורי וקיצוני שיש מקום לנקוט אותו רק כאשר הליכים חלופיים פוגעניים פחות לאכיפת הצו השיפוטי מוצו או שאינם מתאימים. האמצעי המתאים לגביית חוב כספי הוא נקיטת הליכי הוצאה לפועל. (ראו: רע"א 7478/98 עזרא נ' זלנזיאק, פד נג (3)337, 350-349 (1999)). זאת ועוד, בפס"ד זלזניאק נקבע כי בית המשפט יורה על אכיפת פסק דין מוסכם בהליך מכוח הפקודה רק אם פסק הדין ברור ואין מחלוקת כנה בין הצדדים לגבי פרשנותו.

נוכח המחלוקת בין הצדדים לגבי החזרת המוצרים אני סבורה כי הליך על פי פקודת בזיון בית המשפט אינו ההליך המתאים ועל כן הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ג ניסן תשע"ט, 18 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.