1. התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבעים, ע"ס של 62,894.77 ₪. כנגד הנתבעת מס' 1 הוגשה התביעה כמי שקיבלה סחורה מהתובעת ואמורה הייתה לשלם עבורה . נגד הנתבע מס' 2 נטען כי חתם על ערבות אישית לתשלום חובותיה של הנתבעת מס' 1.
2. הנתבעת מס' 1 לא הגישה בקשת רשות להגן ומנגד אף לא התבקש ליתן כנגדה פסק דין בהעדר הגנה . לפיכך, דין התביעה כנגדה להימחק מחוסר מעש. התייחסות לעניין זה, וההשלכות על כך לגבי הנתבע מס' 2, יפורטו גם בהמשך.
3. הנתבע טען טענה אחת עיקרית והיא כי מעולם לא חתם על כתב הערבות שצורף לכתב התביעה, וגם אין היגיון כי יעשה כן היות והוא לא ניהל את החברה באותה עת, פרטיו אינם מופיעים על כתב הערבות , וגם מספר הזהות אינו נכון. יצוין כבר עתה כי משכתב היד על גבי שטר הערבות לא קריא בחלקו, לא ניתן ללמוד האם מספר הזהות או שם הנתבע, אינם נכונים.
4. הנתבע הגיש חוות דעת מטעמו, אשר בחנה את החתימה על כתב ערבות אל מול חתימות שונות של הנתבע, בתקופות שונות.
5. ב"כ התובעת סירבה להצעת בית המשפט למנות מומחה מטעמו להשוואת החתימות וטענה כי ביכולה להוכיח כי הנתבע חתם על המסמך בדרך אחרת, וכי אין מקום לגרור את התובעת להוצאות נוספות כאשר יש אדם שמאשר כי הנתבע חתם לפניו.

דיון והכרעה:

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בסיכומי הצדדים, בראיות שהוגשו ולאחר ששמעתי את העדים, מצאתי כי דין התביעה להידחות.
2. המחלוקת העיקרית בתיק היא האם הנתבע חתום על כתב הערבות. אם חתום הנתבע על כתב הערבות, אין נפקות לשאלה האם הייתה לו סיבה לחתום על כתב הערבות אם לאו ומה תפקידו בחברה. אם חתם הנתבע על כתב הערבות, מסיבותיו הוא, עליו לשלם את ערבותו, גם אם היה שכיר אצל הנתבעת מס' 1 או נשא בה כל תפקיד אחר. אם שוכנע בית המשפט כי הנתבע לא חתום על כתב הערבות, אין משמעות לשאלה האם הוא ניהל בפועל את הנתבעת מס' 1, היות והתביעה הינה מכח ערבותו האישית על פי כתב הערבות ולא מכל סיבה אחרת. כתב התביעה בעצמו, מופנה לנתבע רק מכח ערבותו האישית .
3. הנתבע, כאמור, צרף חוות דעת מומחית מטעמו אשר קבעה ברמת סבירות גבוהה כי החתימה על גבי כתב הערבות אינה של הנתבע. המומחית מטעמו של הנתבע השוותה את חתימתו של הנתבע למסמכים נוספים שנחתמו על ידי הנתבע קודם לחתימה על גבי הערבות וגם בסמוך אליה . המומחית ניתחה את חתימותיו של הנתבע , הסבירה כיצד ביצעה את הבדיקות וציינה כי ממצאיה הובילו אותה למסקנה כי "ברמת סבירות גבוהה החתימה שבמחלוקת המיוחסת למר גרוסר היא חתימה שלא שייכת לטווח החתימה הידוע שלו ולכן היא חתימה לא אותנטית כי אם מזוייפת".
4. בסיכומיה, טענה ב"כ התובעת כי קיימת זהות בין חתימתו של הנתבע על גבי שטר הערבות לבין חתימתו בפני בית המשפט (ת/1) והיא הפנתה לדמיון בין שתי החתימות וטענה כי לנתבע מספר סגנונות חתימה ולכן לא ניתן לשלול זיוף עצמי שלו על גבי שטר הערבות.
5. סבורני כי טוב הייתה עושה ב"כ התובעת לו הייתה מעלה את טענותיה המקצועיות בחוות דעת נגדית מטעמה או מעמתת את המומחית מטעם הנתבע עם טענותיה המקצועיות ביחס לחוות דעתה, בחקירה נגדית.
6. מעיון בת/1 אל מול החתימה על שטר הערבות קיים קושי להבחין בדמיון שיכול להביא לקביעה כי מדובר באותה חתימה. גם הטענה בדבר זיוף עצמי הינה טענה שאינה מבוססת דיה , היות והמומחית מטעם הנתבע הביאה דוגמאות חתימה שנלקחו במשך כ-20 שנה וסביר כי חתימתו של הנתבע תתפתח ותשתנה במעט. את השאלות של זיוף עצמי, או טענות כגון דמיון בין החתימה בת/1 לערבות, היה מקום, למשל, להפנות בחקירה נגדית למומחית מטעם הנתבעת .
7. דרך המלך להפרכת הטענה בדבר הזיוף הייתה באמצעות הבאת חוות דעת נגדית מטעם התובעת, ואם זו הייתה סותרת את חוות הדעת של הנתבע, היה מקום למינוי מומחה מטעם בית המשפט. אכן, חוות דעת מומחה להשוואת כתבי יד אינה הדרך היחידה להוכיח כי המסמך אינו מזויף אולם משהנתבע הביא חוות דעת מטעמו, שלא נסתרה , ומנגד הביאה התובעת עד ראיה אחד (שעדותו תיבחן להלן), הרי שברור כי הבאת חוות דעת נגדית, היה בה כדי לחזק את טענת התובעת כי חתימת הנתבע היא זו המתנוססת על המסמך, ותטה את הכף לטובתה של התובעת. העובדה כי התובעת לא הביאה חוות דעת מטעמה, ואף התנגדה למומחה מטעם בית המשפט, יש בה כדי לעורר את השאלה- מדוע. לטעמי, הטענה בדבר הוצאות נוספות שיוטלו על התובעת, אינה סיבה סבירה וזאת היות ואם הייתה זוכה התובעת בתביעתה, הייתה זוכה לקבל גם בסכום ההוצאות שהוציאה. לשיקול בעניין הוצאות יינתן משקל אם קיים ספק כי הנתבע חתום על המסמך ולאור התנגדותה הנחרצת של ב"כ התובעת למינוי מומחה מטעם בית המשפט ואי הגשת חוות דעת מטעמה, עולה חשש כי ייתכן וגם התובעת בעצמה לא הייתה כה בטוחה כי הנתבע אכן חתם על כתב הערבות . אי הצגת חוות דעת מטעם התובעת, תשמש כנגדה של התובעת ואין להסתפק בעדות אחת ויחידה של עד ראיה אחד, בגין מקרה שקרה לפני מספר שנים לא מבוטל, כאשר ניתן היה לתמוך אותה בחיזוקים נוספים כפי שגם יפורט להלן.
8. "על צד המבקש להוכיח את טענתו במשפט אזרחי לעמוד בחובת ההוכחה המורכבת משני יסודות – נטל השכנוע ו-חובת הבאת הראיה – כאשר נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, הייינו, מאזן ההסתברויות, ואילו משמעות חובת הבאת הראיות היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע. נטל השכנוע, ככלל, נשאר קבוע עד לסוף הדיון ואילו חובת הבאת הראיה היא דינאמית, ועשויה לעבור מבעל דין אחד למשנהו. כאשר בעל הדין שנטל השכנוע רובץ לפתחו עמד בחובת הראיה, על בעל הדין השני להביא ראיות מטעמו כדי לשמוט את הבסיס מתחת לראיות חברו מקום שאינו יכול לעשות כן באמצעות הראיות שכבר הוגשו [ראו: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ [פורסם בנבו] (5.10.2006), פסקה 11 (להלן: עניין גרשון הובלות); ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124 (2001); יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1722-1719 (מהדורה מעודכנת ומשולבת, 2009) (להלן: קדמי)]. כדי לקבוע מי נושא בנטל השכנוע, יש ללכת על-פי הדין המהותי, וכך, נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט כאשר הכלל הבסיסי הינו "המוציא מחברו – עליו הראיה". כך, בדרך כלל, על התובע הנטל להוכיח את הטענות בבסיס עילת תביעתו ועל הנתבע להוכיח את העובדות שבבסיס טענות הגנתו (עניין גרשון הובלות, בפסקה 13; קדמי, בעמ' 1724-1723, 1733-1732)"

ובהמשך-

"כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות [ראו למשל: ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין [פורסם בנבו] (18.4.2012), פסקה 14; ע"א 3725/08 חזן נ' חזן [פורסם בנבו] (3.2.2011), פסקה 31; ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 594 (1986) (להלן: עניין זיקרי)]".

(ע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' מלחי אמנון- פורסם בנבו).

1. הנתבע הרים את הנטל הנדרש ממנו והביא חוות דעת מטעמו. בנוסף, עדותו בחקירתו הנגדית לא קרסה והגם שעלו שאלות לגבי מידת מעורבותו אצל הנתבעת מס' 1 ותפקידו בה, הרי שטענתו כי לא חתם על המסמך, לא נסתרה. הנתבע חזר בעדותו על טענתו כי לא חתם על שטר הערבות וגם לא על תעודת המשלוח מאותו יום, ראיה שצורפה לאחר הגשת התצהירים, באישור בית המשפט .
2. ב"כ התובעת טענה כי יש לקבל את עדותו של אלכסנדר, העד מטעמה שהעיד כי הנתבע חתם לפניו על כתב הערבות, כי פגש את הנתבע פעמים רבות קודם לכן , וכי טענה זו סבירה בהתחשב בפרק הזמן בו היה שיתוף פעולה עסקי בין הצדדים. עדותו של הנתבע כי לא הכיר את אלכסנדר ולא ראה אותו קודם למועד מתן העדות, וכי מעולם לא קיבל סחורה , אלא עובדים אחרים, יכולה היה להיסתר בקלות על ידי הבאת ראיות ועדים לסתור טענות אלו. ניתן היה למשל להציג תעודות משלוח נוספות עליהן חתם הנתבע (ובמידת הצורך להביא את הנהגים בפניהם חתם וגם חוות דעת מומחה שתוכיח כי חתימות אלו כן של הנתבע), ניתן היה להביא לעדות את שאר העובדים שעבדו אז במקום על מנת ללמוד האם ,כפי שטען הנתבע, הוא לא היה מקבל סחורה אלא עובדים אחרים. התובעת יכולה הייתה גם להביא את באומל בעצמו , שנטען על ידי הנתבע כי הוא היה בעלי הנתבעת מס' 1, למתן עדות, על מנת לסתור את טענותיו לגבי מעמדו אצל הנתבעת מס' 2, מה שיכול היה להשפיע על אמינותו של הנתבע ועל תוצאות ההליך כולו.
3. למרות הנטען על ידי ב"כ התובעת בסיכומיה, לא הנתבע הוא זה שהיה אמור להביא את באומל לעדות. הנתבע ובאומל מצויים בסכסוך משפטי ובוודאי שאותו באומל אינו בשליטתו וסביר כי יבכר שלא לשתף עמו פעולה. כזכור כבר נקבע לעיל כי הנתבע הרים את הנטל המוטל עליו באמצעות הגשת חוות דעת מומחה, שלא נסתרה, והתובעת היא זו שהגיע תורה להביא ראיות כדי לסתור את ראיותיו של הנתבע. אין די בעד אלכסנדר , כשניתן היה להביא עדים נוספים, מסמכים נוספים וחוות דעת מומחה מטעמה של התובעת.
4. לגבי העד אלכסנדר- מדובר במקרה שארע בשנת 2012, כחמש שנים קודם למועד בו העיד אלכסנדר בבית המשפט. אלכסנדר העיד כי ביקר במקום הרבה פעמים וסבורני כי באופן אובייקטיבי יש קושי לזכור אירוע שארע חמש שנים קודם, אחד מיני רבים, בו חתם הנתבע, כביכול על מסמך בפני אלכסנדר.
5. אלכסנדר בעצמו העיד בתחילה כי אינו זוכר אם בנו של הנתבע היה במקום וחתם על תעודת המשלוח (עמוד 5 שורה 19) אבל העיד כי הבן תמיד היה מקבל את הסחורה (שורה 20) בעוד שמאוחר יותר השיב כי לגבי תעודת המשלוח מאותו יום "יכול להיות שהבן שלו חתום על תעודת המשלוח. מי שמקבל סחורה היה מישהו אחר, תמיד הבן שלו או שהוא בעצמו". תשובה זו מעידה כי ייתכן שזכרונו של אלכסנדר אינו כה חד אחרי כל השנים שחלפו והוא אינו יכול לזכור אם בנו של הנתבע היה במקום ואם הוא חתם על תעודת המשלוח או הנתבע בעצמו ואם זכרונו הטעה אותו במקרה אחד, ייתכן וגם הטעה במקרה של כתב הערבות.
6. עדותו של אלכסנדר סותרת למעשה את האמור בתצהירה המשלים של רעיה, שהצהירה באופן חד משמעי כי החתום על תעודת המשלוח הוא הנתבע (סעיף 3 לתצהיר) בעוד שאלכסנדר, שנטען כי הוא זה שהחתים את מקבל הסחורה, כלל אינו בטוח מי למעשה חתם לפניו על תעודת המשלוח.
7. עדותה של רעיה מטעם התובעת, הבהירה את דרך העבודה מול הנתבעת אולם היא לא יכולה הייתה לתרום לעניין זהות החותם על שטר הערבות, משלא הייתה נוכחת בעת החתימה. רעיה גם טענה כי בשיחות טלפון עם הנתבע לא הכחיש כי הינו ערב, אולם לא יכולה הייתה לתת הסבר מדוע לא פרטה בתצהירה את אותן שיחות טלפון שנעשו עם הנתבע לאחר שנוצר החוב , בהן אישר לה כי הוא אכן ערב אישית. טענתה בדבר ערבותו האישית של הנתבע גם לא הופיעה בעשרות התכתובות בין הצדדים באמצעות מסרונים. יצוין כי באותם מסרונים יש הפניות לתכתובת מייל בין הצדדים, זו לא צורפה ויש להניח כי אין בה כדי לתרום למחלוקת שלפני.
8. אם נסקור את מצבה המשפטי של התובעת עד כה, הרי שהעד מרכזי מטעמה לא בטוח מי חתם על תעודת המשלוח ומי היה באותה עת במפעל, אבל בטוח מאד כי מי שחתם על כתב הערבות ביום בו נחתמה תעודת המשלוח הוא הנתבע, מה שמעורר חשש לזיכרון סלקטיבי, חשש שמחמיר לאור פרק הזמן הרב שחלף מאז החתימה. בנוסף הועדה עדה שלא רק שלא נכחה בעת החתימה אלא אף סתרה את עדותו של העד המרכזי מטעמה ואף השמיטה מתצהירה עובדות שייתכן והיה בהן כדי לסייע לתובעת. זאת, בנוסף לאי הבאת עדים, מסמכים וחוות דעת מומחה להשוואת כתבי יד מצידה של התובעת מביאים למסקנה כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה להוכחת התביעה ואף לא הביאה ראיות לסתור את טענותיו של הנתבע ולכן דין התביעה להידחות.
9. התובעת לא הוכיחה גם כי מכירת הנתבעת מס' 1 על ידי הנתבע, הינה פיקטיבית ולמעשה, על פי המסמכים שצרף הנתבע, הוא אינו הבעלים שלה. בנסיבות אלו הוא גם לא יכול היה להתייחס לשאלת עצם החוב הנתבע וגובהו. משממילא נדחתה התביעה כנגד הנתבע, אינני נדרשת לדון במשמעות העובדה כי לא התבקש פסק דין כנגד הנתבעת מס' 1 והאם יש במחיקת התביעה כנגדה כדי להביא לדחייה או מחיקה אוטומטית של התביעה כנגד הנתבע מס' 2, גם ללא הקביעה כי הנתבע לא חתום על כתב הערבות.
10. לאור האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבע מס' 2 ועל מחיקת התביעה כנגד הנתבעת מס' 1.

אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבע את הוצאותיו בסך של 1,500 ₪ ואת שכר טרחת עורך דינו בשיעור של 4,000 ₪.

ההוצאות ישולמו לנתבע תוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ח, 08 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.