1. לפניי תביעה כספית, בסדר דין מהיר, שעילתה נזקי רכוש שאירעו בגין תאונת דרכים נטענת מיום 10.05.2016, בין כלי רכב, מ"ר 14-641-36 שבעת התאונה היה בבעלות התובע ונהוג בידו (להלן: "רכב התובע") לבין כלי רכב, מ"ר 86-130-68 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבעת 1 ובבעלות הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעות") (ולהלן: "התאונה").

2. התובע טוען כי בעודו עומד עם רכבו לפני כניסה לצומת נוכח אור אדום ברמזור שבכיוון נסיעתו, הגיח מאחור רכב הנתבעות ופגע ברכבו מאחור והסב לו נזקים. הנזקים שנגרמו לרכב התובע הוערכו על ידי שמאי רכב ועל בסיס הערכתו תוקן הרכב, ועתה דורש התובע את הפסדיו.

מנגד, מכחישות הנתבעות את פגיעת רכב הנתבעות ברכב התובע. לטענת הנתבעות, בזמן שרכב הנתבעות עמד מאחורי רכב התובע יצא לפתע התובע מרכבו לעבר רכב הנתבעות והחל לטעון כי רכב הנתבעות פגע ברכבו מאחור. לטענת הנתבעות, לא היה כל מגע בין הרכבים, ותביעה זו הוגשה בחוסר תום לב כנגד הנתבעות בניסיון להוציא כספים שלא כדין מהן. כמו כן, טוענות הנתבעות להיעדר קשר סיבתי בין התאונה לנזקים מאחר שרכב התובע נבדק שמונה ימים לאחר מועד התאונה. זאת ועוד, מכחישות הנתבעות את שיעור הנזק מאחר ורכבו של התובע היה ישן מאוד וחלקו האחורי היה בעל פגיעות רבות, והתובע מנסה להשית נזקים אלו על הנתבעות הגם שמקורם אינו בתאונה.

3. ניתן לראות, אפוא, כי המחלוקת בין הצדדים לתובענה היא הן לעניין עצם המגע בין הרכבים בתאונה הנטענת והן לעניין הנזק והיקפו.

4. נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה הוצגו ראיות התובע, ובכלל זה הצעת מחיר לתיקון רכב התובע (ת/1), חשבוניות תיקון רכב התובע וצילומי שיקים שמשך התובע (ת/2), צילום הודעת דואר אלקטרוני ששלחה הנתבעת 1 לתובע אליה צורפה העתק מתעודת הביטוח (ת/3), תמונות הנזקים לרכבים (ת/4).

כמו כן, העידו נהגי הרכבים המעורבים, לכאורה, בתאונה.

לאחר ישיבת ההוכחות, ובהתאם להחלטתי מסוף פרוטוקול הדיון מיום 18.07.2017, המציא ב"כ התובע ללשכתי את הודעה על צירוף ראיות ובה דיסק עליו הוקלטה השיחות שהתקיימו בין התובע והנתבעת 1, תמלול שיחות אלו. מספר ימים לאחר מכן, הומצא גם אישור היעדר תביעות מטעם התובע. הגם שבהחלטתי מיום 18.07.2017 ניתנה לב"כ הנתבעות הזדמנות להגיב לראיות אלו וליתן את עמדתו בעניין, לא התקבלה כל תגובה, אף לא עד למועד מתן פסק דין זה.

5. עתה נותר לדון ולהכריע בתובענה.

6. על יסוד מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, מהנימוקים המובאים להלן:

המגע בין הרכבים

6.1. אזכיר כי טענת הנתבעות הייתה כי לא היה כל מגע בין הרכבים, אלא כי מדובר בהמצאה שקרית של התובע המנסה להיטיב את מצב רכבו על חשבון הנתבעות שכל אינן קשורות לתאונה.

טענה זו של הנתבעות נופלת כמגדל קלפים לאחר שמיעת ארבע השיחות שהתקיימו בין התובע והנתבעת 1 לאחר התאונה, שהראשונה בהן היא שיחה שהתקיימה מיד לאחר התאונה ובזירת התאונה.

מכל השיחות האלו ניתן לראות כי הנתבעת 1 לא רק שהיא מאשרת כי רכבה פגע ברכב התובע, אלא שהנתבעת 1 גם מספקת הסבר לתאונה זו, בכך שכפכף רגלה החליק על דוושת הבלם. הא ותו לא. אין בשיחות אלו בין השניים כל טענה ולו רמיזה לכך שלא היה כל מגע בין הרכבים, הכחשה של מגע בין הרכבים.

לא ברור לי מדוע הנתבעת 1 אשר נחקרה תחת אזהרה בבית המשפט עמדה על טענתה, בעיקשות נחרצת יש לומר, לפיה לא היה מגע בין הרכבים, אף שההקלטה הושמעה לה באולם בית המשפט, לאוזני כל הנוכחים באולם, סתרה את טענתה.

לא זאת אף זאת, משמיעת ההקלטה ומעיון בתמליל השיחות יוצא כי הנתבעת 1 אף משתפת פעולה עם התובע בהחלפת פרטים, בהצעה לקבלת הצעת מחיר לתיקון רכב, זאת ללא כל מילה בדבר חוסר המגע בין הרכבים כפי שנטען בכתב ההגנה.

אם עסקינן בחוסר תום לב הרי שמדובר בחוסר תום לב של הנתבעת 1 שהעיזה לומר דברים הסותרים מניה וביה את הדברים שאמרה לתובע בזמן אמת.

איני מקבל את הסברה של הנתבעת 1 כי הטענה בדבר חוסר המגע בין הרכבים לא מוזכרת בשיחות מאחר שכאשר השיחות הוקלטו היא הייתה "בסיטואציה מסוימת" כלשונה (עמ' 2, שורות 31-30 לפרוטוקול). טענה זו יפה לגבי השיחה הראשונה שהוקלטה מיד לאחר התאונה ובזירת התאונה, אך טענה זו אינה יכולה לעמוד לגבי שלוש השיחות הבאות שהוקלטו בימים שלאחר התאונה, כאשר בשלבים אלו הנתבעת 1 כבר לא הייתה "באותה סיטואציה".

די בכך כדי לקבוע כי עלה בידי התובע להוכיח כי התאונה בין הרכבים ארעה גם ארעה. משכך, ומאחר ואין חולק כי רכב הנתבעות היה מאחורי רכב התובע הרי שאין מנוס מהקביעה כי רכב הנתבעות פגע ברכב התובע מאחור בשל אי שמירת מרווח ממנו, בניגוד להוראת תקנה 49 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.

לפיכך, האחריות לקרות התאונה חלה על הנתבעת 1.

הקשר הסיבתי בין התאונה לנזק

6.2. הנתבעות טוענות כטענה חלופית כי הנזק שארעה לרכב התובע אין מקורו בתאונה כי אם בתאונה אחרת הואיל ורכב התובע נבדק על ידי שמאי רכב שמונה ימים לאחר מועד התאונה.

אני דוחה טענה זו מכל וכל.

מועד התאונה הינו ביום 10.05.2016 ואילו מועד בדיקת רכב התובע על ידי שמאי רכב הוא ביום 18.05.2016. מדובר בבדיקה שנערכה שמונה ימים בלבד לאחר מועד התאונה. לא מדובר בשיהוי היכול להצדיק העלאת הטענה מפי הנתבעות.

יתירה מזאת, מדובר בתאונה של פגיעת חזית רכב הנתבעות בחלקו האחורי של רכב התובע, והנזקים הנראים על גבי מוצג ת/4 אשר צולמו מיד לאחר התאונה בזירת התאונה, תואמים את ממצאי חוות דעת שמאי הרכב מטעם התובע.

מכאן, שלא נכון לומר כי הנזקים הנראים על גבי חלקו האחורי של רכב התובע מקורם בתאונה אחרת.

היקף הנזק הנטען

6.3. מאחר שהנזק נתמך בחוות דעת שמאי ובאסמכתאות המתאימות, ובכלל זה באישור היעדר תביעות, ומאחר שהצד שכנגד לא הגיש שומה נגדית, שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזק, ואף לא ביקש לחקור את השמאי התובע על חוות דעתו, הרי שסכום התביעה בדין יסודו, זולת ראש הנזק של עגמת נפש וטרדה, שלא פורטה ולא הוכחה כדבעי.

משכך, יש להפחית סך של 1,000 ₪ מסכום התביעה, כך שסכום התביעה הנכון יהיה 6,150 ₪.

7. מכל האמור לעיל, עולה כי דין התביעה להתקבל חלקית, בכפוף לאמור בסעיף 6.3 לעיל.

8. הנתבעות, באמצעות הנתבעת 2, תשלמנה לתובע את סכום התביעה לפי סעיף 6.3 לעיל, בסך של 6,150 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

9. לאור התנהלותה של הנתבעת 1 אשר מסרה לנתבעת 2 דיווח סותר ממה שארע בפועל, על יסוד הודאתה בדבר המגע בין הרכבים על פי ההקלטה, ובתוך כך מאחר שגררה את הנתבעת 2 להליך מיותר, הרי שהוצאות ההליך יוטלו על הנתבעת 1.

הנתבעת 1 תשלם לתובע הוצאות משפט (ובכלל זה אגרת בית המשפט כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד) בסך של 2,500 ₪.

10. הסכומים הכוללים המנויים בסעיפים 8 ו-9 ישולמו תוך 30 יום.

11. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, ג' אלול תשע"ז, 25 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.