לפניי תשע תביעות, אשר שמיעתן אוחדה בהתאם להחלטת כב' נשיאת המחוז השופטת עינת רון, וזאת בהיותן עוסקות באותן נסיבות ומעלות שאלות עובדתיות ומשפטיות דומות.

בתביעותיהם, עותרים התובעים לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי , ע"ס 1000 ₪ לכל תובע, בטענה למשלוח דבר פרסומת, בניגוד להוראות סעיף 30 א לחוק התקשורת (בזק שירותים תשמ"ב – 1982) (להלן: "החוק").

הרקע לתביעה וטענות הצדדים:

1. אין חולק, כי במועדים 20.10.16 ו – 21.10.16, קיבל כל אחד מהתובעים הודעת מסר קצר, לטלפון הנייד שברשותו, שזו לשונו:

"אפשרות חיוג מהפכנית STAR PHONE. ברגע שהותקן, עולם שלם של הזדמנויות נפתח בפניך. עובד עם מאות חברות. הורד/י וגלה/י כמה גאוני. עבור IOS: thhp://bit.ly/1TfALpX. Android:http;//bit.ly/22bmyN5. להסרה השב הסר".

1. הנתבעת 1, כוכבית סטארפון ישראל בע"מ (להלן: "הנתבעת") היא חברה בע"מ הרשומה בישראל ועיסוקה מתמקד בשירותי תקשורת.
2. הנתבעים 2-4 הינם בעליה ומנהליה של הנתבעת 1.
3. אין חולק, כי הודעת המסר הקצר נשלחה ע"י הנתבעת 1, אולם לטענתה הדבר נעשה באמצעות קבלן עצמאי.
4. אין חולק, כי לא ניתנה הסכמת התובעים למשלוח ההודעה.
5. במסגרת טיעוניהם בכתב ובעל פה, העלו הצדדים שלל טענות – ובהן, שאלת היריבות שבין התובעים לנתבעים 2-4, המשמעות של הגשת התביעה ע"י כלל התובעים (למעט התובע 8) באמצעות חב' ספאם אוף, השאלה האם התובע 8 הינו "תובע סדרתי" אם לאו ומה המשמעות של כך לענייננו, טענת הנתבעת 1 בדבר שימוש בקבלן עצמאי לצורך משלוח ההודעות, המשמעות של הפסקת משלוח ההודעות מיד לאחר שהתעוררו טענות לגביו, ועוד כהנה וכהנה שאלות. לאחר שלמדתי טענות הצדדים בהרחבה - בכתב ובעל פה - ואת הפסיקה הרלוונטית, בחרתי להתחיל עם בירור הטענה לפיה המסר ששוגר מהווה "דבר פרסומת" לפי הוראות החוק, בהיותה הסוגיה הבסיסית הדורשת בירור, ואשר על גבי ההכרעה בה עשוי לקום או ליפול התביעה.

האמנם הודעת המסר הקצר שנשלחה אל התובעים מהווה "דבר פרסומת"?

1. טענתם העיקרית של התובעים, הינה כי המניע למשלוח הודעה הינו מניע כלכלי, אשר אף אם אין בו בכדי להציע להם הוצאה ישירה של כספים, או רכישה מיידתית של מוצר או שירות, הרי שבסופו של דבר, מטרתו של המסר הוא להעשיר את הנתבעת 1 ולכן יש לראות בו כ"דבר פרסומת", עפ"י הגדרת המחוקק.
2. מנגד טענה הנתבעת, כי יש לדחות התביעה על הסף מאחר והמסרון שנשלח אינו מהווה "דבר פרסומת". לטענת הנתבעת, מדובר בקישור ליישומון (אפליקציה), המאפשר ללקוח להגיע ישירות לאדם עמו הוא מבקש לשוחח, בחברות וגופים שונים, ולדלג על מענה קולי ארוך. נטען כי השימוש ביישומון הינו חינמי לחלוטין ובעל אפשרות הסרה. לפיכך, טענה הנתבעת כי המסרון אינו מעודד "רכישה של מוצר או שירות".
3. כידוע, סעיף 30 א(א) לחוק התקשורת מגדיר: "דבר פרסומת" - מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת וכן מסר המופץ לציבור הרחב שמטרתו בקשת תרומה או תעמולה.
4. במקרה דנן, אישרו התובעים, כי לא הוציאו כסף מכיסם וכי לא הוצע להם במסרון לרכוש מוצר או שירות (ר' למשל עדות התובע, בעמ' 3 ש' 16, או עדות התובע 9, עמ' 6 ש' 24). עם זאת, נטען על ידם, כי המדובר בהצעה להוצאת כספים ורכישת מוצר, בדרך עקיפה שבסופו של דבר מעשירה את הנתבעת 1.
5. בהתאם ללשון החוק שלעיל, "דבר פרסומת" הוא מסר העומד בשני תנאים: התנאי הראשון הוא, כי מדובר במסר המופץ באופן מסחרי; התנאי השני הוא, כי מדובר במסר שנועד לעודד הוצאת כסף מצד הנמען בדרכים שונות, לרבות רכישת מוצר או רכישת שירות.
6. לעניין האופן המסחרי של הפצת המסר, נפסק כי הדבר בא לידי ביטוי בהיקף הנמענים אליהם נשלח המסר, כמו גם בלשון ההודעה, אשר מנוסחת באופן זהה לכל נמען אנונימי (ת"א (מח' ת"א) 1586/09 חיות נ' טלרן מסרים מידיים בע"מ [פורסם בנבו] (5.4.11)). במקרה שלפנינו עולה, כי ההודעה נשלחה באופן אוטומטי לקהל גדול של נמענים, וכי מדובר בהודעה בעלת תוכן אחיד ואנונימי, בנוסח אחיד ועל כן מתקיים את התנאי הראשון.
7. לעניין התנאי השני, הנוגע לתכליתו של המסר, הובהר כי מסר שנועד "לעודד הוצאת כספים בכל דרך" הוא בבחינת "דבר פרסומת". אכן, כבר נפסק בעבר כי גם הצעת הטבה חינמית, עשויה להיחשב כדבר פרסומת, ככל שבסופו של דבר הכוונה היא להביא לידי התקשרות עסקית בין הנמען לגורם המפרסם (כך למשל, בת"ק (תביעות קטנות ת"א) 20453-03-11 עו"ד לוטן נ' לוג טק תקשורת בע"מ [פורסם בנבו] (9.9.11)).
8. ואכן, ניתן לראות בפסיקה מקרים שבהם, כאשר הוכיח התובע, שמאחורי המסר בדבר הטבה חינמית, עומד יצרן/משווק/נותן שירות, אשר מטרתו להביא להתקשרות עסקית ולהוצאת כספית ע"י הנמען – נקבע ע"י בתי המשפט שבנסיבות כאלו, יש לקבוע שעסקינן במסר פרסומי.
9. דא עקא, שבמקרה דנן כלל לא עלה בידי התובעים להוכיח כי מתקיימות הנסיבות האמורות, ואבהיר: המדובר במסרון ובו קישור לישומון. התובעים עצמם לא ידעו למסור מהו טיבו של אותו ישומון – ר' למשל עדותו של התובע 8, לפיה אינו מכיר את האפליקציה (עמ' 4, ש' 7) ועדות התובע 9, "לא נכנסתי לאפליקציה" (עמ' 7, ש' 9).
10. בידי התובעים, אף לא עלה להוכיח, מהו האינטרס הכלכלי, מהי אותה "הוצאה עקיפה", שבסופו של דבר יוציאו מכיסם. כך, טען התובע 8:

"המטרה של המסרון לפרסם את הנתבעת ואת החברות שמשלמות לה, או ישלמו לה בעתיד. המטרה שלהם היא לא מטרת שמיים, אלא להרוויח כסף. גם חברות, כמו ווייז או כל חברה אחרת, שלא לוקחת כסף מהאנשים, מהלקוחות שלה, לא עושה זאת למטרת שמיים. הפרסומת מפרסמת את החברה, מעלה לה את המוניטין, על מנת שגם אם כרגע אין הוצאה פיסית של כסף מהנמענים, המטרה היא, או כרגע או בהמשך, להרוויח כסף או להוציא כסף. זה בבירור..." (עמ' 3, ש' 18-22).

ובהמשך:

"אני חוזר ואומר, שאיני מכיר את האפליקציה, האם היא דורשת ממני כסף. הנתבעת היא חברה שלא פועלת למטרת שמיים, ולא עוזרת לנזקקים. הנתבעת פועלת על מנת לקדם את עסקיה, להתפרסם ולהרוויח כסף." (עמ' 4, ש' 4-5).

ר' גם עדותו של התובע 9:

"מטרתו של המסרון רכישת מוצר. זה שאני נכנס לאפליקציה, ושאני נרשם לאפליקציה, משתמש באפליקציה, אני לא משלם כסף באופן ישיר, יש הוצאת משאב באופן עקיף, אני קונה באופן עקיף שירות מכם. השירות שלכם נועד שאנשים ישתמשו... אתה מסכים איתי שהיתה פה חדירה לפרטיות.

גם עכשיו כשאני משתמש בווייז אני לא משלם כלום. אתם אחר כך לוקחים את המידע הזה ומוכרים אותו." (עמ' 6, ש' 23-25, עמ' 7 ש' 1-2).

1. בהמשך טען התובע 5 ,כי:

"היום העלות של קליק, זה בערך דולר, אם 15,000 משתמשים עשו קליק על ההודעה, 15,000 דולר הוצאו מהציבור. מי שמתנהל לפי החוק וביושר, קונה את הקליקים ופרסומות ומשלם עליהם, יש אפליקציה ואיני מדמיין." (עמ' 7 ש' 12-15).

1. הנה כי כן, אף אחד מהתובעים לא ידע לומר, מהו השירות שהוצע להם? מהי אותה "הטבה חינמית" המשמשת לכאורה כ"מלכודת דבש"? האם אכן הקישור שנשלח מוביל להצעה מסחרית קונקרטית? התובעים לא ידעו לומר מיהם הגורמים המסחריים שעומדים מאחורי הצעה עסקית לרכוש מוצר או שירות, לכאורה, ומכיסם של מי תתעשר בסופו של דבר הנתבעת? גם הטענות בדבר עלות "הקלקה" על קישור, או תמורה כספית עקיפה לנתבעת 1, נטענו בעל מה, לא כל שכן הטענה בדבר מכירת פרטיהם של הנמענים – שהיא טענה חמורה בפני עצמה, ואשר נטענה בהיעדר כל תימוכין. לדידי, העובדה שהנתבעת 1 הינה חברה מסחרית, אין בה די בכדי לקבוע כי המסר שנשלח על ידה, או מטעמה, הינו "דבר פרסומת".
2. יוזכר, הנתבעים ציינו מה מטרתו של הישומון, המאפשר דרך ישירה לגופים ובתי עסק ללא מענה קולי, אולם טענו כי המדובר ביישומון חינמי ועוד טענו כי ישנם גם גופים שלטוניים שנעזרים בכלי זה. טענות אלו אין בידי התובעים לסתור, ומכאן ניתן ללמוד כי אם לא בכל המקרים, הרי שלפחות בחלקם (בפניה לגורמים שלטוניים) – לא היה מוביל השימוש בקישור שבמסרון להוצאות כספים כלל.
3. עיינתי בפסיקה אליה הפנה התובע 8 בכתב התשובה שלו ובטיעוניו בעל פה, אולם אני מוצאת כי יש לאבחן אותם באופן מובהק מהמקרה שלפניי, שכן בכל אחד מהם היה ברור מהו היסוד המסחרי שבבסיס הדיוור. כך, למשל, ב – ת"ק 31524-02-15 דובר על הודעות שעניינן בשיפור השירות לקהל לקוחות של חברה ספציפית, ב – רע"א 1621/16 דובר על דוא"ל שמציע השתתפות בהגרלות הפיס, בצירוף קישור לאתר של חברה מסחרית ובליווי שיחת טלפון של נציג מכירות. ב – ת"צ 36086-07-11, דובר על קופונים המעניקים הטבות בבתי עסק ספציפיים. בת"ק 36975-03-10 דובר על הצעה להשתתפות בקורס בתשלום.
4. ככלל, מקובלת עלי התפיסה העקרונית לפיה פירוש דווקני של החוק לא יביא ליישומו הראוי, וכי יש לנקוט בגישה של פרשנות תכליתית. יחד עם זאת, אותה פרשנות תכליתית ראוי שתינתן על בסיס אדנים עובדתיים מוצקים המקימים נסיבות המצדיקות אותה. במקרה דנן, כפי שפורט לעיל נחה דעתי כי לא עלה בידי התובעים לעמוד בנטל להוכיח כי נסיבות מעין אלו מתקיימות במקרה דנן. הטענות העלו טענות כוללניות, גורפות וחסרות תימוכין כלשהם וביקשו שבית המשפט יסיק מעצם היותה של הנתבעת חברה מסחרית, כי המסר שנשלח הוא "דבר פרסומת", וזאת על בסיס הנחה גרידא שהיא גורפת רווח כספי מעצם כניסת הנמען לקישור. מסקנה כה גורפת אינה מתקבלת על הדעת, שכן המשמעות היא מתן פרשנות לחוק לפיה כל דיוור שנשלח ע"י חברה מסחרית, הוא דבר פרסומת. פרשנות שכזו וודאי תחטא ללשון החוק.
5. מכל הנימוקים המפורטים לעיל, אני קובעת כי לא עלה בידי התובעים להוכיח שהודעת המסר הקצר שנשלחה להם ע"י הנתבעת 1 או מי מטעמה, הינו "דבר פרסומת", כהגדרת החוק.
6. משזו מסקנתי, הרי שהתייתר למעשה הצורך לדון בכל יתר השאלות שעלו באשר ליריבות בין הצדדים, תם ליבם, ואופן הגשת התביעה על ידם, כפי שפורטו בסעיף 6 לעיל. למעלה מן הצורך, יצוין באשר לתובעים 1-7 ו – 9, כי כבר נפסק שהגשת תביעה באמצעות חברת "ספאם אוף", ממילא לא תזכה את התובע בפיצוי. כך, שבעניינם אף אם קביעתי הייתה שונה ביחס לטיבו של המסר שנשלח, הרי שהתוצאה המתקבלת ממילא לא הייתה שונה (ר' רת"ק 31506-05-17 ארד נ' מנקס אונליין טריידינג בע"מ ואח' [פורסם בנבו]).

סוף דבר

1. התביעות שבכותרת נדחות.
2. אני מחייבת כל אחד מהתובעים בתשלום הוצאות הנתבעים 1-3, בסך כולל של 300₪ לתובע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. אין צו להוצאות בעניינו של הנתבע 4 שלא התייצב לדיון.

זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתוך 15 ימים.

ניתן היום, כ"ד חשוון תשע"ח, 13 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.