מצאתי כי בשלב זה של ההליך יש לדחות טענות הגנה מן הצדק - אכיפה בררנית והבטחה שלטונית, וכן טענת זוטי דברים, שכן טרם הונחה תשתית ראייתית מתאימה לדון בהן.

כתבי האישום

1. תו"ב 20113-11-16 - לפי עובדות כתב האישום המתוקן מיום 27.6.20 (להלן: כתב אישום 1) פארס אלסייד (להלן: נאשם 1) הוא המחזיק במקרקעין בנ"צ 193038/577265 בישוב אלסייד (להלן: מקרקעין 1). במהלך 2013 ואילך הקים נאשם 1 במקרקעין 1, בעצמו או באמצעות אחרים, מבנה מבלוקים ובטון בשטח של כ-150 מ"ר (להלן: מבנה 1) ומאז עושה נאשם 1, בעצמו או באמצעות מי מטעמו, שימוש במבנה 1 למגורים. הבניה והשימוש הם ללא היתר.

תו"ב 20128-11-16 - לפי עובדות כתב האישום מיום 9.11.16 (להלן: כתב אישום 2), רמדאן אלסייד (להלן: נאשם 2) הוא המחזיק במקרקעין בנ"צ 192971/577331 בישוב אלסייד (להלן: מקרקעין 2). במהלך 2013 ואילך הקים נאשם 2 במקרקעין 2, בעצמו או באמצעות אחרים, מבנה מבלוקים, רצפת בטון, עמודי בטון וממ"ד בשטח של כ-150 מ"ר (להלן: מבנה 2) ומאז עושה נאשם 2, בעצמו או באמצעות מי מטעמו, שימוש במבנה 2 למגורים.

הבניה והשימוש הם ללא היתר.

תו"ב 20137-11-16 - לפי עובדות כתב האישום מיום 9.11.16 (להלן: כתב אישום 3), רביע אלסייד (להלן: נאשם 3) הוא המחזיק במקרקעין בנ"צ 192996/577307 בישוב אלסייד (להלן: מקרקעין 3). במהלך 2013 ואילך הקים נאשם 3 במקרקעין 3, בעצמו או באמצעות אחרים, מבנה מבלוקים ורצפת בטון בשטח של כ-150 מ"ר (להלן: מבנה 3) ומאז עושה נאשם 3, בעצמו או באמצעות מי מטעמו, שימוש במבנה 3 למגורים. הבניה והשימוש הם ללא היתר.

תו"ב 20141-11-16 - לפי עובדות כתב האישום מיום 9.11.16 (להלן: כתב אישום 4), טאריק סייד (להלן: נאשם 4) הוא המחזיק במקרקעין בנ"צ 193019/577282 בישוב אלסייד (להלן: מקרקעין 4). במהלך 2014 ואילך הקים נאשם 4 במקרקעין 4, בעצמו או באמצעות אחרים, מבנה מבלוקים, רצפת בטון, עמודי בטון וממ"ד בשטח של כ-150 מ"ר (להלן: מבנה 4) ומאז עושה נאשם 4, בעצמו או באמצעות מי מטעמו, שימוש במבנה 4 למגורים.

הבניה והשימוש הם ללא היתר.

תו"ב 16426-06-17 - לפי עובדות כתב האישום המתוקן מיום 27.6.20 (להלן: כתב אישום 5), נאשם 2 הוא המחזיק גם במקרקעין בנ"צ 193054/577253 בישוב אלסייד (להלן: מקרקעין 5). במהלך 2014 ואילך הקים נאשם 2 במקרקעין 5, בעצמו או באמצעות אחרים, מבנה מבלוקים ובטון בשטח של כ-150 מ"ר והכנה לקומה שניה (להלן: מבנה 5) ומאז עושה נאשם 2, בעצמו או באמצעות מי מטעמו, שימוש במבנה 5 למטרת מגורים. הבניה והשימוש הם ללא היתר.

המענה לכתבי האישום והטענות המקדמיות

1. המענה שנמסר ביום 26.5.21 ל-5 כתבי האישום זהה - הנאשמים כפרו בבנית מבנים 1, 2, 3, 4 ו-5 (להלן: המבנים) ובכך שהיה עליהם לקבל היתר להקמתם. הנאשמים הודו בשימוש למגורים במבנים ביישוב אלסייד, בגודל של כ-150 מ"ר כל אחד, על קרקע שיעודה מגורים - אך לצד זאת כפרו בכך שהמבנים בהם נעשה שימוש למגורים נמצאים ב-נ"צ שבכתבי האישום.
2. נטען, כי כתב אישום 1 המקורי, שהוגש בנובמבר 2016, ייחס את העבירה לנאשם 2 ואילו כתב אישום 5 המקורי, שהוגש אף הוא בנובמבר 2016, ייחס את העבירה לנאשם 1. בחלוף כ-4 שנים ממועד הגשתם, ביולי 2020, תוקנו כתבי אישום 1 ו-5 המקוריים, כך שכעת העבירה בכתב אישום 1 מיוחסת לנאשם 1 ואילו העבירה בכתב אישום 5 מיוחסת לנאשם 2. תיקונים אלו נעשו שלא בהתאם להוראות סעיף 91 ל-חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ), שכן נאשמים 1 ו-2 לא קיבלו הודעה על תיקון כתבי אישום 1 ו-5.
3. בנוסף נטען כי משפחת אלסייד היא בעלת מקרקעין 1, 2, 3, 4 ו-5 (להלן: המקרקעין) וכי בשנת 2006 שונה ייעוד המקרקעין. אין חולק כי ייעוד המקרקעין הוא למגורים ולא למסחר או שצ"פ. לטענת ההגנה הדיונים היו יכולים להסתיים לפני שנים, לו היו הנאשמים מסכימים לקבל פיצוי כספי מהרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב (להלן: הרשות), תמורת מסירת המקרקעין, עליהם מתגוררים עם משפחותיהם. לטענת ההגנה, עוד בשנת 2012 החלו הנאשמים להתגורר במבנים והתהליך היה בליווי המועצה ומחלקת ההנדסה. הנאשמים פתחו תיקי מידע, שילמו אגרות בניה, הגישו תוכנית הג"א, הכינו תוכניות טופוגרפיות מעודכנות, הכל לפי מסלול הרישוי בהתאם ל-חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התו"ב). נטען כי המועצה "הלכה איתם יד ביד" ועודדה את הבניה עד אשר "החוקים השתנו תוך כדי משחק" וכעת על הנאשמים לקבל מהרשות אישור זכאות להתגורר במקרקעין ורק לאחר מכן יקבלו היתרים - דבר שלא נדרש מהם בשנת 2012. כך, המועצה "תופסת את הנאשמים בגרונם", מחייבת אותם להגיע להסכמות מול הרשות, כאשר הרשות מציעה פיצוי כספי זעום תמורת המקרקעין. בשנת 2013 מועצת אבו בסמה התפצלה לשתי מועצות - מועצת אל קסום ומועצת נווה מדבר. בחלוף מספר שנים, השתנתה המדיניות וכיום ניתן להעביר מקרקעין רק לאחר הסכמה מול הרשות. לו הנאשמים היו יודעים זאת מראש, ייתכן שהיו נכנסים לתהליך וייתכן שהיו מוותרים.
4. לטענת ההגנה, המועצה לא הוציאה לנאשמים צווי הפסקת עבודות או הריסה מנהליים במהלך תקופת הבניה. התנהלות זו מלמדת כי הנאשמים פעלו כדין לאורך השנים. רק בשנת 2015, לאחר שהנאשמים לא הגיעו להסכמות עם הרשות, החליטה המאשימה לבקש צו הריסה שיפוטי, בהתאם לסעיף 212 ל-חוק התו"ב, כדי להפעיל "מכבש לחץ" על הנאשמים להגיע להסכמות עם הרשות. מספר חודשים לאחר מכן ביקשה המאשימה לבטל את הדיון. יש לראות בכך הודאה של המאשימה, כי פעלה שלא כצורך ובמטרה להפעיל "מכבשי לחץ" על הנאשמים.
5. אותה העת הופעל על הנאשמים "איום נוסף", לפיו אם לא יחתמו על ההסכם מול הרשות - יוגשו נגדם כתבי אישום. משלא חתמו הנאשמים על ההסכם - אכן הוגשו כתבי אישום. לאחר הגשת כתבי האישום, טרם המענה, הומלץ לנאשמים לבקש עיכוב הליכים ולכן במשך שנתיים לא התקיים דיון מענה, כך נגרם לנאשמים עינוי דין משנת 2012. נטען כי אם התיקים יגיעו להוכחות יהיה זה יום קשה למועצה ולוועדה. עדים רבים יעידו כי מדיניות האכיפה של הוועדה היתה בשיטת "אן דן דינו".

תגובת המאשימה לטענות המקדמיות

1. ביום 27.6.21 הגישה באת כוח המאשימה תגובתה, בפתח הדברים טענה כי במסגרת הטענות המקדמיות שהעלה ב"כ הנאשמים, הטענה המרכזית, לפיה "שונו הכללים תוך כדי משחק", היא לא אחת החלופות בסעיף 149 ל-חסד"פ. באשר לטענה זו - לא ניתן להבין אלו כללים נקבעו, באיזו צורה שונו ועל ידי מי. כן נטען כי לא ברור מהי טענת ההגנה מן הצדק, אכיפה בררנית וזוטי דברים להן טוענת ההגנה. לא הוצגה, ולו ראשית ראיה, לטענות אלו והן הועלו בצורה מבולבלת ונעדרת קוהרנטיות, באופן שמקשה להתייחס אליהן.
2. באת כוח המאשימה הציגה הרקע העובדתי והמשפטי הנוגע לוועדה המרחבית לתכנון ולבניה אבו בסמה ולמרחב התכנוני של הועדה ונושא הסדרת המקרקעין אל מול התושבים, שנמצא באחריות הרשות. בין פעילויות הרשות ניתן למנות קידום תכניות סטטוטוריות לישובים, פיתוח שכונות ומגרשים על אדמות מדינה והסדרת נושא שיווק והקצאת מגרשים לתושבים. משכך, הגוף היחיד שאחראי על נושא הקצאות הקרקעות מול התושבים היא הרשות ולא הועדה המקומית או המועצות.
3. כתבי האישום הוגשו בין השנים 2016-2017 ותיקי הפיקוח נפתחו בשנת 2015. בכל התיקים מדובר היה בבניה של מבנים שבנייתם טרם הסתיימה וטרם היו ראויים למגורים. כל הבקשות להיתרי הבניה הוגשו לועדה המקומית דאז על ידי הנאשמים ב-1.10.13. במועדים הרלוונטיים להגשת הבקשות להיתרים ופתיחת תיקי הפיקוח חלו הוראות תקנה 2 ל-תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), התש"ל-1970 (להלן: תקנות התו"ב), לפיה בהגשה וקידום בקשה להיתר יש צורך בחתימת בעל זכות בנכס. בענייננו, בעלת הזכות במקרקעין היא מדינת ישראל ולכן רלוונטית תקנה 2(א)(6) ל-תקנות התו"ב. הנאשמים לא בעלי חוזה חכירה והמנהל אף לא אישר כי הם בעלי זכות במקרקעין.
4. בהמשך ובהתאם לתיקון 101 ל-חוק התו"ב, נמחקה תקנה 2 ל-תקנות התו"ב, הותקנו תקנות התכנון והבניה (רישוי בניה) והוקמה מערכת אחידה לכלל הועדות המקומיות בארץ - מערכת רישוי זמין (להלן: המערכת). כיום, בשונה מהמצב שהיה עובר לתיקון, הגשת בקשה להיתר נעשית דרך המערכת. לצורך הגשת הבקשה במערכת, כחלק מתנאי הסף, חייבת להיות חתימה של בעל זכות בנכס או הסכמתו - בלעדיה לא ניתן להגיש או לקדם בקשה להיתר.
5. רקע עובדתי ומשפטי זה נדרש לצורך המענה לטענות הנאשמים כדלהלן:
6. כאמור לעיל, לטענת המאשימה, בטיעוני ההגנה יש בלבול בין המועצה, הוועדה והרשות, כך שלא ברור מי הבטיח? מה הובטח? ואיזו הבטחה הופרה. הנאשמים ביקשו "לכרוך" התנהלותם והמשא ומתן הכושל מול הרשות עם הדרישות החוקיות הבסיסיות בדיני התכנון והבניה, בכך שבחרו לבצע עבירות בניה ביודעין ולטעון כי הדרישה לקבלת הסכמת בעלת הזכות במקרקעין (מדינת ישראל) לבקשה להיתר, היא דרישה המתבצעת דווקא נגדם. מכאן, ככל הנראה, מבקשים הנאשמים לטעון כי מדובר באכיפה בררנית. אולם על פי דין, על כל אזרח מדינת ישראל, המבקש לבנות בית על מקרקעין בישוב חדש, לבצע הליך מסודר מול רשות מקרקעי ישראל. הנאשמים מנהלים מו"מ מול הרשות שנים ארוכות. בהעדר הסכמות מול הרשות וביצוע הקצאות מקרקעין, כפי שנעשה לכל המגזר הבדואי בהתאם להחלטות מנהל מקרקעי ישראל - לא ניתן לקבל הסכמת בעלת הזכות במקרקעין, שהיא מדינת ישראל. מכאן יש לדחות טענת הנאשמים לפיה המועצה "תופסת הנאשמים בגרונם" או כי "שינתה את כללי המשחק". כאמור לעיל, חוק התו"ב ו-תקנות התו"ב הם אלו שמחייבים חתימה של בעלת הזכות בנכס לצורך קבלת היתר. בלעדי חתימה זו לא ניתן לקדם בקשה להיתר. לכן טענות הנאשמים כאילו מדובר בדרישה חדשה או גחמה של הרשות, כאשר לא ברור לאיזו רשות מתכוונים - היא טענה לא נכונה. הנאשמים, ככלל אזרחי המדינה, יכלו לבחור אם לעבור עבירות על חוק התו"ב או להגיע להסדר מול הרשות ולבנות המבנים לאחר קבלת היתרי בניה כנדרש;
7. עוד לעניין הטענה לאכיפה בררנית - בשנים הרלוונטיות בוצעה אכיפה בישוב אלסייד נגד עשרות נאשמים נוספים, נגדם הוגשו עשרות כתבי אישום. באותן שנים הוגשו תחילה בקשות לצווי הריסה שיפוטיים נגד משיבים שזהותם לא היתה ידועה, מאחר שהם לא הגיעו להזדהות ולהיחקר. לאחר שהזדהו ונחקרו ולאחר בחינת תיק הפיקוח, נמחקו הבקשות לצווי ההריסה והוגשו כתבי אישום. כך בדיוק קרה גם בעניינם של הנאשמים. מכאן, יש לדחות טענת הנאשמים הן לאכיפה בררנית והן להפעלת לחץ עליהם בהגשת כתבי האישום;
8. יש לדחות אף טענת הנאשמים כי הוועדה לגבי צווי ההריסה, שכן הועדה פעלה והגישה בקשות לצווי הריסה שיפוטיים בהתאם להוראות סעיף 212 ל-חוק התו"ב (כנוסחו עד 24.10.17). כאמור לעיל, לאחר שהנאשמים הזדהו ונחקרו הבקשות נמחקו ותחתן הוגשו כתבי האישום;
9. יש לדחות טענת הנאשמים כי התגוררו במבנים כבר משנת 2012, שכן תיקי הפיקוח נפתחו בשנת 2015, כאשר הבניה טרם נסתיימה, והמבנים היו במצב שלד. הנאשמים הגישו הבקשות להיתרים בשנת 2013, עובר לביצוע הבניה בפועל, ומשנת 2013 לא קידמו ההליכים מול הרשות ואף לא קידמו הבקשות להיתרים;
10. הנאשמים בחרו במודע להפר את החוק, שכן הבקשות להיתר הוגשו כבר משנת 2013, בתקופה זו ככל הנראה ניהלו הנאשמים מו"מ מול הרשות ומשלא קיבלו המקרקעין או הכספים או כל תמורה אחרת שחשבו כי מגיעה להם - פעלו הנאשמים להקמת המבנים ולאחר מכן העלו טענותיהם;
11. בניגוד לטענת ההגנה, כי הנאשמים שילמו כל האגרות וביצעו בדיקות בטיחות ופעולות נוספות כבר בשנת 2012 - טוענת המאשימה כי רק לאחר הגשת כתבי האישום פעלו הנאשמים לתשלום אגרות וביצוע בדיקות בטיחות, ואף ביצעו עבירות בניה נוספות במקרקעין, באופן שהבקשות להיתר אשר הגישו ב-2013 הפכו ללא רלוונטיות, מאחר והן לא תואמות המבנים שעל המקרקעין;
12. יש לדחות טענת הנאשמים כי הומלץ להם להגיש בקשה לעיכוב הליכים ועל כן לא התקיים דיון המענה במשך שנתיים כך שנגרם להם עיוות דין. הבקשה לעיכוב הליכים הוגשה על ידי בא כוחם הקודם רק בשנת 2019 והחלטות היועמ"ש הדוחות בקשות אלו ניתנו בשנת 2020. דחיית הבקשות נובעת מהטעם כי הנאשמים לא פעלו לקידום הסדרת הבניה ומהטעם שהבקשות להיתר לא תאמו הבניה בפועל. עיון בבקשות מגלה גרסה שונה של הנאשמים מזו שנטענה בדיון המענה, שכן במסגרת הבקשות משנת 2019 הודו הנאשמים בכל העובדות. המשכות ההליכים התיק רובצת לפתחם של הנאשמים, אשר פעלו לדחיות חוזרות ונשנות ולטענות סרק.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי באופן מעמיק בטענות ב"כ הצדדים ובדין החל, מצאתי כי יש לדחות טענות ההגנה, בעיקר בהינתן כי לא הובאו ראיות לקיומן, מהטעמים שיפורטו להלן:

דוקטרינת הגנה מן הצדק - המסגרת הנורמטיבית

1. טענת הגנה מן הצדק עוגנה בסעיף 149(10) ל-חסד"פ, המעניק לבית המשפט סמכות להורות על ביטול כתב אישום אם "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". תחילה אימץ בית המשפט העליון מבחן מחמיר, לפיו יש להראות כי הרשות פעלה באופן שערורייתי ובכך נפגעה תחושת ההגינות והצדק שבניהול ההליך [ראו ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל (28.2.96)(להלן: הלכת יפת)]. במהלך השנים רוככו הדרישות שנקבעו ב-הלכת יפת ונקבע כי הפגיעה בתחושת הצדק יכולה להגרם גם בשל רשלנות [ראו ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ' (31.3.05) (להלן: הלכת בורוביץ')] - אולם גם בנוסח המרוכך של ההגנה, זו שמורה רק ל"מקרים חריגים ביותר", שכן "... לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות..., יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק...", כפי שנקבע ב-הלכת בורוביץ'. בפסיקה נקבע מבחן משולש, במסגרתו לאחר שבית המשפט יקבע כי בהליך נפלו פגמים, וכי פגמים אלו גוררים פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות - יש לבחון אם ניתן לרפאם באמצעים מתונים ומידתיים יותר מביטול כתב האישום [ראו הלכת בורוביץ', רע"פ 1498/07 הרשברג נ' מדינת ישראל (18.3.07) (להלן: ענין הרשברג].
2. במסגרת בחינת קיומה של הגנה מן הצדק על בית המשפט לאזן בין מכלול הערכים והעקרונות הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי, לרבות חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, תוך התחשבות בנסיבותיו הקונקרטיות של ההליך ומידת המעורבות של הנאשמים בביצוע העבירות - אל מול מהלכים נפסדים של הרשות, שמירה על טוהר ההליך השיפוטי ואמון הציבור בבית-המשפט ושמירה על השוויון. לצורך הוכחת קיומה של הגנה מן הצדק, על ההגנה להביא ראיות לקיום הפגמים, עוצמתם ופגיעתם בתחושת הצדק וההגינות [ראו הלכת בורוביץ'; ענין הרשברג; בג"ץ 6396-96 זקין נ' ראש-עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289 (להלן: בג"ץ זקין); ע"פ 6328-12 מדינת ישראל נ' פרץ (10.9.13); ע"פ 8551/11 סלכגי נ' מדינת ישראל (12.8.12) (להלן: ענין סלכגי]. כך נקבע בסעיפים 17-18 לפסק דינו של כב' הש' זמיר ב-בג"ץ זקין (ההדגשה לא במקור - זד"ל) -

"...רשות מינהלית המבקשת לאכוף את החוק נהנית, כמו כל רשות מינהלית, מחזקת החוקיות. מי שמעלה נגד החלטת הרשות טענה של אכיפה בררנית,..., עליו הנטל להפריך חזקה זאת. הדעת נותנת כי רק במקרים נדירים ניתן יהיה להפריך את החזקה ולהוכיח אכיפה בררנית... כל רשות מינהלית חייבת לנהוג בשוויון. כך גם תובע במשפט פלילי... וכך כל רשות אחרת הפועלת לאכיפת החוק בדרכים אחרות, כגון: בדרך של הוצאת צו הריסה,... מכאן,..., אם לכאורה יש יסוד בראיות לטענה של אכיפה בררנית, מתערערת החזקה בדבר חוקיות ההחלטה המינהלית. כתוצאה עובר הנטל אל הרשות המינהלית להראות כי האכיפה, אף שהיא נראית בררנית, בפועל היא מתבססת על שיקולים ענייניים בלבד,...".

1. על בית המשפט להיזהר בעת הפעלת המבחן המשולש בעבירות על חוק התו"ב, כפי שקבע בית המשפט המחוזי בבאר שבע ב-עפ"א 18505-05-16 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה אשקלון נ' טבקול (1.3.17) -

"החלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק בעבירות על חוק התכנון והבניה מחייבת משנה זהירות, לטעמי. המדובר הוא בעבירות אשר מבוצעות, לא אחת, על ידי אזרחים 'מן השורה', נורמטיביים כביכול, מתוך נקודת מוצא כי אין בהן פגיעה באדם אחר או ברכושו. אך לא כך הם פני הדברים, שכן עבירות אלה פוגעות בפגיעות קשות במרקם התכנוני, באינטרס הציבור למגר עבירות מסוג זה, בשלטון החוק אשר מופר בריש גלי, ולא אחת גם בבטיחותו של הציבור... מתן הגנה מן הצדק בעבירות הנדונות, שלא במקרים חריגים ממש, בלית ברירה ורק כאשר תחושת הצדק אינה מאפשרת, בשום אופן ופנים, קיום הליך פלילי נגד הנאשם, תשדר מסר מוטעה לציבור בנוגע לחומרתן של העבירות מסוג זה, ותהא בבחינת 'רוח נגדית' למסר שנתקבל מבית המשפט העליון לא אחת, בדבר הצורך להחמיר עם עברייני בניה, משהפכה התופעה של בנייה בלתי חוקית ל'מכת מדינה'."

1. זאת ועוד, הלכה היא כי החלטת רשויות האכיפה להעמיד לדין נאשם ובה בעת להימנע מהגשת כתב אישום נגד אחרים, שעל פי החשד ביצעו עבירה זהה או דומה - לא מקימה, בהכרח, טענת הגנה מן הצדק על רקע אכיפה בררנית [ראו ע"פ 7659/15 הרוש נ' מדינת ישראל (20.4.16) (להלן: עניין הרוש); ע"פ 2681/15 בן שטרית נ' מדינת ישראל (14.2.16) והאסמכתאות שם]. בידי רשויות האכיפה מסור שיקול דעת מנהלי, שעליהן להפעיל בסבירות. מדובר בשיקול דעת רחב, בגדרו ניתן שלא להעמיד אדם לדין, ובלבד שההחלטה התקבלה על יסוד טעמים עניינים [ראו והשוו עניין הרוש; ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ (10.9.13) (להלן: עניין פרץ) והאסמכתאות שם]. בהלכה נקבע, כי טענת ההגנה מן הצדק על רקע אכיפה בררנית שמורה רק למקרים מובהקים וחריגים וכי יש לקבלה בזהירות ובמשורה [ראו והשוו ע"פ 7621/14 גוטסדינר נ' מדינת ישראל (1.3.17) (להלן: עניין גוטסדינר); עניין הרוש; ע"פ 5975/14 אגבריה נ' מדינת ישראל (31.12.15); עניין פרץ והאסמכתאות שם].
2. נפסק לא אחת כי בהינתן שטענת האכיפה הבררנית היא מטבעה כזו היורדת לשורש ממצאי עובדה [ראו והשוו ענין סלכגי והאסמכתאות שם] - על הטוען טענת אכיפה בררנית הנטל לתמוך טיעוניו בתשתית עובדתית מספקת, אשר יש בה כדי להפריך את חזקת החוקיות, ממנה נהנית המאשימה, ככל רשות שלטונית אחרת [ראו והשוו בג"ץ זקין ו-עניין גוטסדינר והאסמכתאות בהם]. ב-בג"ץ זקין עמד בית המשפט העליון על משמעותה של אכיפה בררנית או סלקטיבית, והבהיר כי אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה, כך גם אכיפה מדגמית. קרי, שהרשות לא יכולה להקצות משאבים בלתי מוגבלים לאכיפת החוק ומכאן "טבעי וראוי הדבר שהמדינה ורשויות אחרות יקבעו לעצמן מדיניות ובמידת הצורך והאפשר הנחיות כתובות, שייקבעו סדר עדיפות לאכיפת החוק".
3. לכל אלו יש להוסיף כי על פי הפסיקה על הבטחה שלטונית להיות מפורשת, ברורה, חד משמעית, מפורטת ולא מוטלת בספק, כנדרש מהתחייבות משפטית שאינה בגדר הצהרת כוונות גרידא. בנוסף, עליה להינתן על ידי האורגן המוסמך לתת אותה ואשר יש לו יכולת למלא אחריה, תוך כוונה להקנות לה תוקף משפטי וכוונה שכך יראה אותה גם מקבל ההבטחה. זאת ועוד, "הלכה היא מלפנינו כי הבטחה של פקיד ציבור או גוף ציבורי הנוגדת את החוק אינה תופסת, ובתי המשפט לא ייתנו ידם לאכיפת הבטחה כגון זו" [ראו סעיף 167 לפסק דינו של כב' הש' ד' לוין ב-הלכת יפת וסעיף 55 לפסק דינו של כב' הש' אור ב-ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל (5.12.00) (להלן: ענין מנבר]. זאת ועוד, לא די בהוכחת קיומה של הבטחה כנטען, שכן ההלכה היא כי רשות רשאית לסטות מהבטחתה אם האינטרס הציבורי מחייב זאת [ראו והשוו בג"צ 5319/97 קוגן ואח' נ' הפרקליט הצבאי הראשי ואח' (24.11.97); בג"צ 585/01 קלכמן ואח' נ' ראש המטה הכל (1.12.03)]. כך נקבע בסעיף 57 לפסק דינו של כב' הש' אור ב-ענין מנבר -

"השיקולים המשמשים בהחלטת רשות האם לסטות מהחלטתה שלא לנקוט כנגד פלוני בהליך פלילי, הנם, מצד אחד, האינטרס הציבורי באמינותו של השלטון ובקיום הבטחותיו ואינטרס ההסתמכות והציפייה של הפרט, ומצד שני, האינטרס במיצויו של ההליך הפלילי".

יש לדחות טענות הגנה מן הצדק, ובכלל זה קיומה של הבטחה שלטונית ואכיפה בררנית

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי לא הובאו ראיות לכך שהמקרה אשר לפני נמנה על אותם מקרים חריגים ונדירים המצדיקים שימוש בצעד קיצוני של הגנה מן הצדק. ראשית אציין כי לא הובאו ראיות לקיומה של הבטחה שלטונית. לא נמסרה זהות נותן ההבטחה הנטען, מה הובטח, מתי וכיוב' נתונים. לא הובאו ראיות לכך שהרשות, המאשימה או כל גוף אחר של המדינה פעל בניגוד להבטחה, שכאמור לא הוכחה. לא הוכח כי הגשת כתב האישום נעשתה במטרה להפעיל לחץ על הנאשמים להסכים לתנאים שהוצעו להם במסגרת מו"מ עם הרשות במסגרת זו לא הובאו ראיות לקיומם של שיקולים לא ענייניים בהגשת כתב האישום ולמטרה פסולה כלשהי. כך גם לא הובאו ראיות לקיומה של אכיפה בררנית כלפי הנאשמים.

זוטי דברים וטענות לגבי חומרי חקירה

1. בא כוח הנאשמים טען כי בעניינם מתקיימת גם הגנת זוטי דברים, אולם לא הרחיב בטענה זו וממליא לא הובאו ראיות לגביה. משכך לא מצאתי להתייחס לטענה זו בהחלטתי.
2. זאת ועוד, ב"כ הנאשמים מסר כי בכוונתו להגיש בקשות בהתאם לסעיפים 74 ו-108 לחסד"פ, אולם עד כתיבת שורות אלו - לא הוגשה כל בקשה. לא למותר לציין, כי לטענת ב"כ המאשימה, ב"כ הנאשמים ביקש את חומרי החקירה בתיקים במעמד הדיון ביום 4.8.20 ואלו הועברו לעיונו ביום 12.8.20. מאז לא היתה פניה אל ב"כ המאשימה לקבל חומרי חקירה חסרים, ומשכך קיים קושי מבחינתה להתייחס לבקשה, כאשר השלב המתאים להגשתה - חלף.

סוף דבר

1. כאמור לעיל, מצאתי כי אין מקום לקבל בשלב זה טענות ההגנה לגבי קיומה של הבטחה מנהלית, הגנה מן הצדק ובכלל זה אכיפה בררנית וטענת זוטי דברים, בהינתן כי לא הובאה תשתית ראייתי ולו לכאורית לקיומן של אלו.

ניתנה היום, ב' בסיוון התשפ"ב, 1 ביוני 2022, במעמד הנוכחים.