ניתן ביום 14 דצמבר 2016

השופט אילן איטח

1. לפני שתי בקשות רשות ערעור על החלטות בית הדין האזורי בתל אביב-יפו מיום 3.11.16 ומיום 6.11.16 בבקשת החברה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן ביום 26.5.16 (השופטת הבכירה מיכל לויט; ס"ע 32874-09-11).
2. בהחלטת בית דין זה מיום 27.11.16 נקבע כי הדיון בבקשות יאוחד.

רקע

1. העובד הגיש תביעה לבית הדין האזורי שעניינה זכויות שונות בגין תקופת עבודתו בחברה וסיומה. בית הדין האזורי קיבל את התביעה ברובה (השופטת הבכירה מיכל לויט ונציגת הציבור הגב' אורית הרצוג; ס"ע 32874-09-11). אלה עיקרי קביעותיו:
2. בית הדין קיבל את גרסת העובד כי פוטר, בתקופת היותו במחלה, על ידי מנהל החברה. לפיכך, חייב בית הדין האזורי את החברה לשלם לעובד פיצויי פיטורים (30,125 ₪), דמי הודעה מוקדמת (6,138 ₪) ופיצוי על פיטורים שלא כדין (18,414 ₪).
3. נקבע כי לא הוכח שניתנה לעובד חופשה שנתית במהלך תקופת העסקתו, וכי העובד זכאי לפדיון חופשה שנתית עם סיום העסקתו. זאת, גם אם החברה שילמה לו פדיון חופשה במהלך העסקתו כפי שמופיע בתלושי השכר, שכן אין ראיה לניצול חופשה בפועל. לפיכך, חויבה החברה לשלם לעובד פדיון חופשה שנתית (12,144 ₪).
4. בית הדין קיבל בעיקרו של דבר את תביעת העובד לתשלום שעות נוספות. בית הדין קיבל את גרסת העובד לגבי מתכונת העבודה בכל תקופת ההעסקה. בעניין זה נזכיר כי גם החברה, בכתב הערעור, מאשרת כי העובד עבד 14 שעות ביום. לאור האמור פסק בית הדין לעובד גמול עבור עבודה בשעות נוספות לתקופה שמחודש אפריל 2005 ועד לחודש ספטמבר 2009. אשר לתקופה שמחודש אוקטובר 2009 ואילך קבע בית הדין כי לעובד שולם גמול גלובאלי עבור שעות נוספות. בית הדין חישב כי התובע זכאי לגמול שעות נוספות לתקופה אפריל 2005 – אוקטובר 2009 (54 חודשים) בסך של 274,428 ₪. אולם משהעובד תבע סכום של 104,544 ₪ עבור שעות נוספות, החברה חויבה בסכום זה בלבד.
5. בית הדין חייב את החברה לשלם לעובד גמול עבור עבודה במנוחה שבועית וזאת בגין עבודת העובד במוצאי שבת (10,692 ₪).
6. בית הדין פסק לעובד דמי חגים (3,828 ₪).
7. יתר רכיבי התביעה נדחו וכן נדחו טענות הקיזוז של החברה.
8. החברה חויבה בהוצאות בסך של 20,000 ₪.
9. החברה הגישה ערעור על פסק הדין. הערעור מכוון כלפי הזכויות שנפסקו בגין סיום תקופת העסקה; גמול שעות נוספות; גמול מנוחה שבועית; פדיון חופשה; וקיזוז הלוואות.
10. בטרם הגשת הערעור, הגישה החברה לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בהחלטה מיום 9.8.16 דחה בית הדין את הבקשה. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור מטעם החברה (בר"ע 29553-08-16). במסגרת בקשת רשות הערעור הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין לפיה בית הדין האזורי ידון מחדש בבקשה לעיכוב ביצוע, וזאת לאחר שיתאפשר לחברה להגיש תגובתה לתשובת העובד לבקשה לעיכוב ביצוע.

ההחלטה מושא בקשות רשות הערעור

1. לאחר קבלת תגובת החברה, ניתנה ביום 3.11.16 החלטת בית הדין האזורי בה נקבע כדלקמן:

"לאחר ששבתי ושקלתי את טיעוני המשיב ואת הטיעון המורחב שהוגש בתשובת המבקשת לתגובת המשיב לבקשה, אני קובעת, בשים לב לאיזון הנדרש נוכח היותו של המשיב חייב מוגבל באמצעים, כי הסכומים שנתפסו בחשבונות המבקשת וכל סכום נוסף שייגבה בגין פסק הדין, יועברו לחשבון נאמנות אצל ב"כ המשיב, ולא ייעשה שימוש בכספים, אלא לאחר מתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בערעור שהוגש ובהתאם לתוצאתו."

1. החברה הגישה לבית האזורי בקשה להבהרת ההחלטה. בית הדין האזורי קבע בהחלטתו מיום 6.11.16, כך:

"2. אינני רואה כל מקום להבהרה ולמעשה, הבקשה מכוונת לשנות מההחלטה שניתנה

3. על פי ההחלטה, הכספים שנתפסו יופקדו בנאמנות אצל ב"כ המשיב וכך גם כספים שיוסיפו וייגבו בגין פסק הדין.

4. כפי שעולה מההחלטה, לא מצאתי מקום להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין אלא רק להבטיח כי לא ייעשה שימוש בכספים שנגבו וייגבו עד לאחר מתן פסק דינו של בית הדין הארצי. זאת, על מנת למנוע מצב שהמבקשת תעמוד מול שוקת שבורה, היה ובית הדין הארצי ימצא לשנות מקביעות פסק הדין שניתן. ומאידך, גם המשיב לא יעמוד במצב דומה היה ופסק הדין יוותר על כנו...."

בקשות רשות הערעור

1. הן העובד והן החברה הגישו בקשות רשות ערעור על החלטות בית הדין האזורי.
2. במקביל להגשת בקשת רשות הערעור הגישה החברה בקשה לסעד ארעי. ביום 9.11.16 ניתנה החלטה בבקשה לסעד ארעי בה נקבע כך:

"לאחר עיון בבקשה הבהולה לסעד ארעי במסגרת בקשת רשות הערעור ובשים לב למאזן הנוחות החלטתי להעתר לבקשה, במובן זה שיעוכב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי, וזאת עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

עיכוב הביצוע מותנה בכך שתוך 7 ימים מהיום תפקיד המבקשת בקופת בית הדין את סכום פסק הדין האזורי..."

1. בהתאם להחלטת בית הדין הפקידה החברה בקופת בית הדין את סכום פסק הדין (בצירוף הצמדה וריבית כפי שנפסק).
2. בבקשת רשות הערעור טוענת החברה, בתמצית, לעניין מאזן הנוחות את הטענות הבאות: העובד הינו חייב מוגבל באמצעים ועל כן ככל שלא יעוכב ביצוע פסק הדין סיכויי החברה לקבל את כספה חזרה נמוכים; הותרת העיקול בהוצאה לפועל תגרום לחברה נזק שכן לא יהיה בידיה לשלם משכורות ותשלומים לספקים; הסכום שנפסק לעובד בפסק הדין הינו סכום גבוה עבור כל אדם ובפרט עבור אדם המצוי בקשיים כלכליים; כספים שיוחזקו על ידי ב"כ העובד בנאמנות עבור העובד עדיין ניתנים לעיקול על ידי נושי העובד וסביר להניח שיעוקלו; ב"כ העובד אינו יכול לשמש כנאמן על הכספים, וזאת מהטעם שהינו בעל ענין אישי בתיק, שכן העובד טרם שילם לו את שכר טרחתו העולה על 100,000 ₪; ב"כ העובד פעל בחוסר תום לב תוך הטעיית בית הדין.

אשר לסיכויי הערעור נטען, בתמצית, כי סיכוי החברה לזכות בערעור טובים וזאת נוכח האמור להלן: עבור רכיב השעות הנוספות בית הדין האזורי פסק לעובד תגמול בתעריף של 125% ו-150% וזאת למרות שהעובד בכתב הטענות טען כי קיבל שכר הבסיס עבור השעות הנוספות ורק תבע את הגמול – בשיעור של 25% ו-50%, לפי העניין; בית הדין דחה את טענות הקיזוז של החברה וזאת על אף עדות העובד כי הוא חייב לחברה כספים. למצער היה מקום לקזז את יתרת דמי השכירות ואת ההלוואה אותה קיבל העובד יומיים בלבד לפני שסיים את עבודתו בחברה; בית הדין שגה בכך שחישב את הפרשי השכר על בסיס שכר שעתי של 33 ₪ לאורך כל תקופת ההעסקה; גם אם יחושבו שעות עבודתו של העובד בהתאם לגרסתו הרי שמכפלת השעות בשכר מביאה לשכר הנופל מהשכר שהעובד קיבל בפועל; אשר לפדיון החופשה שנפסק לעובד נטען כי בתקופה בה עבד העובד בשכר גלובלי קיבל תשלום עבוד חגי ישראל, על אף שלא עבד בהם, לכן משנפסק לו תשלום ימי חג לפי החגים המוסלמיים היה על בית הדין האזורי לקבוע כי העובד ניצל בעין ימי חופשה לפחות בימי החג היהודיים בהם לא עבד. עוד נטען כי שגה בית הדין האזורי כאשר לא הפחית מפדיון החופשה שנפסק את דמי החופשה ששולמו במהלך תקופת העבודה; אשר לנסיבות סיום העבודה ולזכויות הנגזרות מהן נטען כי בית הדין התעלם מהעדר עקביות בגרסת העובד.

1. העובד בבקשת רשות הערעור ביקש להורות על שחרור הכספים הנמצאים בידי בית הדין והעברתם לעובד.

טענות העובד כפי שעלו בבקשתו ובתגובותיו: החברה מטעה את בית הדין בכך שהיא שבה ומצרפת שאילתה לא מעודכנת מיום 24.8.16 ממרשם החייבים המוגבלים באמצעים, וזאת שעה שבתגובת העובד לבית הדין האזורי מיום 19.9.16 הצהיר העובד כי הוא אינו חייב מוגבל באמצעים. כן נטען כי לו החברה הייתה מבצעת שאילתה מעודכנת היא הייתה מעלה כי העובד אינו חייב מוגבל באמצעים וכן כי הוא אינו מופיע במרשם החייבים המשתמטים מתשלום חובותיהם; העובד הינו אדם צעיר, בעל מקצוע ועובד, והסיבה היחידה לחוב שיש לו כיום (כ-
18,000 ₪) שהינו קטן משמעותית מסכום פסק הדין נובעת מהעובדה שהחברה לא שילמה לו את הזכויות המגיעות לו במועדים הרלבנטיים; ישנה פרקטיקה מקובלת ונוהגת כי עורך דין משמש כנאמן לכספי הלקוח במקרים בהם ישנו חשש לחוסר יכולת פירעון של הלקוח; טענת החברה כי קיים לעובד חוב כלפי משרד ב"כ העובד אינה נכונה; החברה לא ביססה טענתה כי קיים סיכון שהעובד לא ישיב את כספי זכייתו ככל שיתקבל הערעור.

ערעור החברה סב על קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, בין היתר לגבי קביעות בית הדין ביחס לנסיבות סיום העסקת העובד, אמינות תלושי השכר וגרסת העובד לגבי מתכונת העסקתו. אף אם יש סיכוי שערעור החברה יתקבל בחלקו הרי שמדובר בסכומים זעומים ביחס לסכום הכולל של פסק הדין; החברה מודה כי על חלק מהסכומים שנפסקו לזכות העובד אינה חולקת.

1. בנוסף לטענות שהובאו לעיל העלו הצדדים טענות שונות הנוגעות להליך שנפתח כנגד החברה בהוצאה לפועל. לא מצאנו מקום להרחיב ביחס לטענות אלה משאין הן רלוונטיות להליך שלפנינו.
2. ביום 30.11.16 התקיים דיון בבקשות רשות הערעור, ומשהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה אין מנוס מהכרעה בבקשות רשות הערעור.
3. בהחלטה מיום 4.12.16 התבקשו הצדדים להודיע עמדתם לאפשרות כי בית הדין ידון בבקשות כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור, בהתאם לתקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב 1991. הצדדים הודיעו על הסכמתם לדיון לפי תקנה 82 כאמור.

דיון והכרעה

1. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בכלל חומר הרלוונטי החלטנו ליתן לשני הצדדים רשות ערעור ולדון בבקשות רשות הערעור כאילו הוגש הערעור. לגופו של עניין הגענו למסקנה כי יש לעכב באופן חלקי את ביצוע פסק הדין, וזאת בכפוף לכך שהסכום המעוכב יופקד בקופת בית הדין. להלן נבאר את עמדנו.
2. נקודת המוצא בבירור בקשה לעיכוב ביצוע היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל, במיוחד כשמדובר בחיוב כספי. טעם מיוחד לעיכוב ביצוע מותנה, בדרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי לעובד אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור טובים^[1]. כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור^[2]. אשר ליחס שבין השיקול הנוגע לסיכויי הערעור לבין השיקול שעניינו מאזן הנוחות, נקבע כי "קיימים יחסי גומלין, במובן זה שככל שסיכויי הערעור הינם גבוהים, כך ניתן יהיה למעט בשיקולי מאזן הנוחות, ולהיפך"^[3].
3. החלטת בית הדין האזורי מעוררת מספר קשיים: מבחינת החברה – ההחלטה מבוססת על היות העובד "חייב מוגבל באמצעים". ככל שמעמד זה מעורר קושי הרי שבדין באה טרוניית החברה, שכן על פני הדברים החזקת כספים בנאמנות על ידי ב"כ העובד, מבלי להבהיר כי "הבעלות" בכספים לא עברה לעובד, לא תפתור את הסיכון של עיקול הכספים על ידי נושי העובד ומימושם. לכן, הדרך הנכונה הייתה להפקיד את הכספים בקופת בית הדין או המצאת בטוחה אחרת להבטחת תשלומם. במקרה שכזה גם אם יוטל עיקול על ידי נושי העובד, מימושו יצטרך להמתין להעברת "הבעלות" בכסף, אם ידחה הערעור. מבחינת העובד – ההחלטה מעוררת קושי, שכן אין בה כל התייחסות לסיכויי הערעור, וכן משום שההתייחסות להיות העובד מוגבל באמצעים הושתתה על אישור ההוצאה לפועל מיום 24.8.16 בדבר היות העובד מוגבל באמצעים, מבלי ליתן את הדעת לסכום החוב או לאישור שהמציא העובד לפיו, נכון ליום 13.9.16, סכום חובו בהוצאה לפועל עמד על
   כ- 18,000 ₪ בלבד.
4. בנסיבות אלה, שבהן בית הדין האזורי לא התייחס במפורט לשיקולים הרלוונטיים, ברי כי החלטת בית הדין האזורי לא יכולה לעמוד. מצאנו כי יש מקום שנדרש אנו לבחינת הבקשה לעיכוב הביצוע. מעבר לדרוש נציין כי במסגרת הדיון בבקשות רשות הערעור הגיש העובד אישור לפיו, נכון ליום 7.11.16, הוא אינו במעמד של חייב מוגבל באמצעים.
5. ועתה לגופה של הבקשה לעיכוב הביצוע:

סיכויי הערעור -

1. נסיבות סיום העסקה- בעיקרו של דבר הערעור ביחס לנסיבות סיום העבודה הינו ערעור עובדתי מובהק המכוון נגד הממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמותה מהעדויות והראיות שלפניה. על פני הדברים סיכויי הערעור בעניין זה נמוכים מאד, ומכאן גם הסיכוי כי יחול שינוי בחיוב החברה לשלם לעובד פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת ופיצוי על פיטורים שלא כדין.
2. גמול עבור עבודה בשעות נוספות – על פני הדברים, אין כבר מחלוקת עובדתית על כך שהעובד עבד בשעות נוספות רבות, כ- 14 שעות ביום. על כל פנים, מדובר בקביעה עובדתית שהסיכוי להתערב בה בנסיבות העניין נמוך. טענת החברה כי שכרו של העובד כלל גמול עבור עבודה בשעות נוספות, היא טענה שיש בה קושי הן בהיבט המשפטי - לאור הוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, והן בהיבט העובדתי – הטענה כי רכיב השכר בתלוש כלל למעשה איחוד של שני סכומים (השכר הרגיל והגמול עבור עבודה בשעות נוספות) מחייבת קודם כל, וטרם בחינתה לאור הוראת סעיף 5 הנ"ל, תשתית ראייתית. מבחינת התשתית הראייתית בתיק עולה כי לא נמצאו ראיות, לא כל שכן מספקות, לביסוס תשתית עובדתית לטענה זו. מנגד, החברה מעוררת שאלה הראויה לבירור בשים לב לכך שבכתב התביעה כל שנתבע הוא הגמול – תוספת של 25% או 50%, לפי העניין. במקרה שכזה ואם תתקבל טענת החברה יעמוד הגמול הנכון על סכום של 78,408 ₪ בלבד.
3. גמול עבור עבודה במנוחה שבועית- פסיקת בית הדין האזורי מעלה שאלה משפטית ראויה לבירור והיא - האם בנסיבותיו הספציפיות של העובד, אשר לכאורה לא עבד בימי שישי, עבודה במוצאי שבת הינה עבודה במנוחה השבועית.
4. חופשה שנתית - טענות החברה ביחס לרכיב זה מעוררות שאלות ראויות לבירור.
5. טענות הקיזוז- טענות החברה בעניין זה בעיקרו של דבר סבות על הקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי כי לא הוכחו הסכומים שלטענת החברה חב לה העובד. אף על פי כן, טענת החברה לפחות בנוגע להלוואה האחרונה בסכום של 4,000 ₪ ראויה לבירור.

מאזן הנוחות - מקובלת טענת העובד כי לפחות נכון למועד זה הוא אינו חייב מוגבל באמצעים. החברה לא המציאה כל ראיה לסתור את המסמך מיום 7.11.16. יחד עם זאת, הסכום שנפסק לעובד הינו גבוה. בקשר לכך נקבע כי גובה הסכום שנפסק מהווה שיקול בהערכת מידת הקושי בהשבתו במקרה שפסק הדין ייהפך בערעור.

1. בנסיבות אלה, לאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי מתוך סכום פסק הדין יש לעכב תשלום של 100,000 ₪ נכון להיום (להלן – הסכום המעוכב), בכפוף להפקדת הסכום המעוכב בקופת בית הדין (תנאי שהתקיים). מטעמי נוחות הסכום המעוכב יהא על חשבון הגמול עבור עבודה בשעות נוספות שנפסק, כך שיתר רכיבי פסק הדין יבוצעו.
2. החברה תודיע עד ליום 25.12.16 אם היא מעוניינת לשלם את יתרת פסק הדין שתשלומה לא עוכב מתוך הכספים שכבר הופקדו בקופת בית הדין (ובמקרה שכזה להודיע מהו "הנטו" לתשלום), או לשלם לעובד את היתרה כאמור ישירות ואחר כך לקבל לידיה את הכספים העולים על הסכום המעוכב.
3. כאמור לא מצאנו לנכון להידרש לטענות הצדדים הנוגעות לתיק ההוצאה לפועל, וטענות הצדדים בעניין זה צריכות להתברר במסגרת ההוצאה לפועל.
4. סוף דבר – ערעורי הצדדים מתקבלים בחלקם כאמור בסעיף 21 לעיל. החברה תשלם לעובד הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 3,500 ₪.

ניתן היום, י"ד כסלו תשע"ז (14 דצמבר 2016) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. ע"ע (ארצי) 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ – מוחמט סווחטורק, (14.6.12). ↑

2. ע"א 9296/03 אהרוני נ. מנשה, פ"ד נח (2) 301 (2003); ע"ע 15929-07-12 דחן בע"מ -Peter Ebuka , (1.8.12). ↑

3. עע"מ 6438/10 ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ נ. וייס, (22.9.10). ↑