לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת גרדשטיין פפקין), מיום 25.9.2016, שקיבל תביעה לפינוי מושכר שהוגשה בהתאם להוראות פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, והורה למערער לפנות את המושכר נושא פסק הדין עד ליום 15.12.2016.

המערער טען כי טעה בית משפט קמא משלא דחה את התביעה שכן המשיבים לא הוכיחו כי הם בעלי המושכר; טעה כשדחה טענות המערער כי הסכם השכירות מיום 25.8.2006 (להלן: "הסכם השכירות") לא שיקף את הסכמות הצדדים בין היתר לגבי תקופת השכירות; טעה כשדחה את הטענה כי המשיבים לא הודיעו שנה מראש שאינם מעוניינים להמשיך בהשכרת המושכר; וטעה בכך שלא קיבל את טענת המערער כי המשיבים הפרו את תנאי סעיף 13 להסכם השכירות בעניין תשלום פיצוי על השקעותיו במושכר ומשלא שילמו ואינם מוכנים לשלם לו את השקעותיו במושכר, זכאי המערער לעכב את נכסי המשיבים המוחזקים בידיו מכוח זכות העכבון המוקנית לו בנסיבות העניין.

במסגרת הדיון במעמד הצדדים, צמצם ב"כ המערער את הערעור לטענות בעניין זכות העכבון בלבד (עמ' 3 לפרוטוקול).

ב"כ המערער טען כי המערער ביצע השקעות רבות במושכר והגיש חוות דעת של מומחה בדבר השקעות אלה שהביאו להשבחת המושכר. המומחה לא נחקר על חוות דעתו כך שהיא לא נסתרה. בנסיבות אלה, כאשר במסגרת כתב ההגנה המערער טען לעניין מהות החוב וסכום החוב והודיע על זכות העכבון ואף הגיש תביעה כספית כנגד המשיבים, טעה בית משפט קמא משלא קיבל את טענת העכבון והורה על פינויו מהמושכר טרם שהמשיבים שילמו לו את אשר הם חבים לו.

ב"כ המערער הסתמך בטיעוניו לעניין זכות העכבון על פסק הדין בע"א 4588/06 אלוניאל בע"מ נ' כונס הנכסים עו"ד שי גרנות (30.9.2009) (להלן: "עניין אלוניאל").

לאחר שבחנו את פסק הדין ואת טענות הצדדים בפנינו, ראינו לדחות את הערעור.

מקובלת עלינו קביעת בית משפט קמא כי טענות המערער בדבר השבת סכומים שהשקיע במושכר כמו גם טענות בעניין גודל המושכר וגובה דמי השכירות, מקומן להתברר במסגרת התביעה הכספית שהוגשה על-ידי המערער כנגד המשיבים, ואין בטענות אלה כדי לעכב את סעד הפינוי (סעיף 41 לפסק הדין).

סבורים אנו כי אין בהסתמכות על פסה"ד בעניין אלוניאל כדי לסייע למערער בטענותיו.

בעניין אלוניאל נקבע כי השאלה האם נתונה למערערת (שם, שהיא השוכרת - הערה שלנו) זכות עכבון בנכס המושכר תלויה בשאלה האם קיים חוב של בעלת המושכר למערערת "... שכן ברי כי באין חוב אין גם זכות עכבון" (פסקה 6 לפסק הדין). לאחר בחינת הוראות הסכם השכירות הגיע בית המשפט למסקנה "...שמשהודיעה המערערת למשיב כי לא תממש את האופציה נותרה החברה (בעלת הנכס המושכר - הערה שלנו) חייבת למערערת סכום כסף נכבד", זאת בגין יתרת דמי השתתפות של החברה בהשקעות במושכר (פסקה 6 לפסק הדין). זכות העכבון הוכרה אם כן בגין חוב - יתרת דמי ההשתתפות שבעלת המושכר חבה למערערת על פי הסכם השכירות בגין השקעות במושכר.

להבדיל מהנסיבות שנדונו בעניין אלוניאל, הרי שבענייננו נקבע בהסכם השכירות כי "המשכירים משכירים לשוכר את המושכר כשהוא ראוי לשימוש מיידי" (סעיף 3 להסכם השכירות), וכי "השוכר מאשר כי ראה את המושכר, בדק את מצבו הפיזי והמשפטי, ומצא אותו מתאים לצרכיו ולמטרותיו, ומעוניין לשוכרו למטרת מכירת חומרי בניין ו/או כל מטרה אחרת" (סעיף 4 להסכם השכירות, ההדגשה במקור).

בסעיף 13 להסכם השכירות נקבע כי בתום תקופת השכירות "... השוכר חייב להחזיר את החלקה למצבה התקין כפי שהייתה. לחלופין, השוכר רשאי להשאיר את כל הציוד ו/או המערכות במקומן לפי בקשת המשכירים ובהסכמתם, תמורת פיצוי הולם על הוצאותיו והפסדיו.".

נמצא כי להבדיל מעניין אלוניאל, בענייננו לא נקבעה בהסכם השכירות הוראה בעניין תשלום דמי השתתפות על ידי המשכיר בגין השקעות במושכר כך שלא ניתן להסיק מקריאת הסכם השכירות כי על פני הדברים קיים חוב שהמשיבים חייבים למערער.

בנסיבות אלה, כאשר מהוראות הסכם השכירות לא ניתן להסיק על קיומו של חוב בכלל וגובה החוב בפרט, צדק בית משפט קמא משקבע כי טענות המערער בעניין זה תתבררנה במסגרת התביעה הכספית שהגיש נגד המשיבים וכי אין מקום לדון בטענות אלה במסגרת תביעת הפינוי.

אנו דוחים את הערעור.

המערער יישא בהוצאות המשיבים בסך של 20,000 ₪.

הערבון שהופקד על-ידי המערער יועבר למשיבים לפרעון ההוצאות שנפסקו.

המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ז, 21 מאי 2017, בהעדר הצדדים.