1. התובעת הינה חברת ביטוח אשר ביטחה את אחד הרכבים המעורבים בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 4.12.12. התובעת פיצתה את המבוטח בגין נזקי הרכוש שאירעו לו בתאונה והגישה תביעת שיבוב כנגד נהג הרכב השני המעורב בתאונה שאינו תושב ישראלי. יש לציין כי תחילה הוגשה התביעה גם נגד חברת הביטוח "טרסט", אך בהודעה מיום 1.5.18 הסכימה התובעת למחיקתה מההליך.
2. בדיון האחרון בהליך הוסכם בין הצדדים כי תחילה יוכרעו טענות הסף שהועלו בהליך על בסיס טיעוני הצדדים.
3. אין מחלוקת בין הצדדים כי התאונה התרחשה בשטחי C (ראו תעודת ציבור שהוגשה מטעם המרכז למיפוי ישראל וכן פרוטוקול הדיון מיום 10.6.2020).
4. בכתב הגנתו טען הנתבע כי במקום התאונה חל החוק הפלסטיני ולפי חוק זה התביעה התיישנה. כמו כן נטען כי התובעת אינה בגדר מבטח כדין ולכן לפי חוק הביטוח הפלסטיני אין לה זכות לתבוע שיבוב.
5. התובעת טוענת כי התאונה אירעה בכביש שנמצא בשליטה ובאחזקה של מדינת ישראל על אף שחלקו עובר בשטחים, וכי הנהג ברכב המבוטח מטעמה הוא ישראלי, ולפיכך הציפייה היא להחלת דין ישראלי. התובעת סבורה כי המחוקק ובתי המשפט אינם מונעים את החלת הדין הישראלי גם בשטחים על מנת שתתאפשר מערכת נזיקית החלה באופן זהה בשני הצדדים. עוד טוענת התובעת כי על-פי הסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו מיום 4.5.1994 (להלן "הסכם קהיר") החוק הפלסטיני הינו בטל מעיקרו מאחר שאינו עומד בכללי הפרוצדורה שנקבעו בהסכם, וכן מאחר שהוא פוגע באינטרס הישראלי, וזאת בניגוד להתחייבות על-פי הסכם קהיר.
6. בתשובתו טוען הנתבע כי הדין הישראלי חל רק בגבולות המדינה, וכי אין זה הגיוני שחברות הביטוח טוענות לתחולת החוק הפלסטיני כאשר נוח להם, כמו במקרה של נזקי גוף, ולתחולת החוק הישראלי במקרים אחרים, כגון במקרה זה. עוד נטען כי יש לאבחן עניין זה מתביעה בנזקי גוף שם קיימת הוראה מפורשת המחילה את הדין הישראלי על נפגע ישראלי ברכב ישראלי גם כאשר התאונה אירעה בשטחים. הנתבע טוען כי לא הוכח שהאירוע התרחש בהתנחלות או באתר צבאי, המוחרגים על ידי מנשר המפקד הצבאי, וכי לא הוכח שהחקיקה הפלסטינית פוגעת בישראל או כי לא חוקקה בפרוצדורה הקבועה בהסכם קהיר.

דיון והכרעה

1. הפסיקה קבעה כי הדין החל באירוע נזיקי הוא דין מקום ביצוע העוולה (ע"א 1432/03 ינון יצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' קרעאן, פ''ד נט(1) 345 (1.9.2004) (להלן "עניין ינון")). עוד נקבע כי יתכנו להלכה זו חריגים במקרים נדירים משיקולי צדק. בעניין ינון הוכר חריג שעניינו בישובים הישראלים בשטחים. יש לציין כי באותו עניין דובר על מעביד ישראלי, במפעל בבעלות ישראלית, הממוקם בשטחו של יישוב ישראלי בגדה המערבית. בנוסף הוצדק החריג בהחלת המשפט הישראלי על הישראלים המצויים בישובים הישראלים בשטחים.
2. ניתן למצוא בחקיקה חריגים נוספים. כך למשל, סעיף 2(א1) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 מחיל את הדין הישראלי בתביעות נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים על ידי נהג ברכב ישראלי אשר פגע בישראלי או תייר חוץ, גם אם התאונה אירעה בשטחים. כך גם קיימים מנשרים של המפקד הצבאי באזור לפיהם כוחות ותחומי האחריות בתחום הביטוח, לרבות האחריות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, באזור, למעט בישובים היהודיים ובאתרים הצבאיים, הועברו לידי הרשות הפלשתינית ורשויותיה ביום 10.9.95 (ת.א. (מחוזי י-ם) 4103/02  עיזבון המנוח ג'סאן יוסף מוסא עזיזה ז"ל נ' אלעזה (23.7.2009)).
3. במקרה דנן אין מחלוקת שמדובר בתאונה שהתרחשה בשטחים, בשטח C. לא הוכח כי מדובר בתאונה שהתרחשה ביישוב ישראלי או באתר צבאי. לא הוכח אף כל חריג אחר לכלל בדבר החלת דין מקום התאונה. נראה כי החריג שהוחל בעניין ינון אינו רלוונטי לנסיבות מקרה זה. לפיכך, יש להחיל על המקרה את הדין הפלסטיני.
4. הנטל להוכחת הדין הזר בהליכים אזרחיים מוטל ככלל על התובע במסגרת הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי, פ''ד נ(3) 573, 583 (1996) (להלן "עניין נפיסי"); ת.א. (מחוזי חי') 875/08 פלוני נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (22.11.2009)).  עוד נפסק בעניין נפיסי כי אם בנסיבות העניין מסתברת יותר ההנחה כי הוראות הדין הזר זהות להוראות הדין המקומי, אז תקום חזקת שוויון הדינים המעבירה את הנטל להוכחת הדין הזר לבעל הדין שכנגד.
5. התובעת לא הביאה חוות דעת להוכחת הדין הזר. מאחר שמדובר בתביעת שיבוב, בניגוד לתביעה של ניזוק נגד המזיק, קשה להניח כי הוראות הדין הזר זהות דווקא להוראות הדין המקומי. על התובעת הנטל להוכיח כי הדין הזר מאפשר בנסיבות המקרה דנן תביעת שיבוב, ומהם התנאים לכך. מאחר שלא עשתה זאת די בכך על מנת להביא לדחיית התביעה על הסף.
6. התובעת מוסיפה וטוענת כי לפי הוראות הסכם קהיר לא ניתן לתת תוקף לחוק הפלסטיני, הן מטעמים פרוצדורליים והן מטעמים מהותיים.
7. באשר לתנאים הפרוצדורליים הנדרשים למתן תוקף לחקיקה פלסטינית, הרי שהתובעת לא הביאה כל הוכחה המצביעה על כך שלא התמלאו הדרישות הפרוצדורליות לפי הסכם קהיר.
8. בפן המהותי טוענת התובעת כי הסכם קהיר דורש שהחקיקה הפלסטינית לא תפגע באינטרסים ישראליים או תגרום נזק או פגיעה בלתי הפיכים. דומה כי לטענת התובעת אין כל תמיכה בנוסח ההסכם. התובעת מפנה לסעיף העוסק בסמכויות החקיקה של הרשות הפלסטינית (סעיף VII). הסעיף קובע מנגנון שמאפשר למדינת ישראל לפנות לוועדות שהוקמו על פי ההסכם ולטעון כי חקיקה פלסטינית כלשהי אינה תואמת את הוראות ההסכם או חורגת מתחום סמכותה. ס"ק 6, אליו מפנה התובעת, קובע קריטריונים לפיהם תבחנה הוועדות המבקרות את החקיקה שבמחלוקת, ובמסגרת זו יבדק, בין היתר, האם החקיקה מאיימת "באופן רציני על אינטרסים ישראליים" המוגנים בהסכם, או "תוכל לגרום נזק או פגיעה בלתי הפיכים".
9. מסעיף זה משתמע, אם כן, כי הסמכות לבחון תוקפה של חקיקה פלסטינית היא לוועדות שהוקמו מכוח אותו הסכם. לא נטען על ידי התובעת כי החקיקה הרלוונטית להליך זה (שכלל לא הובאה על ידי התובעת) הועברה לבחינת אחת הוועדות האמורות. לפיכך, אין באמור בהסכם קהיר כדי לסייע לתובעת.
10. מעבר לדרוש אציין כי הדין הישראלי קובע כי זכות שיבוב תינתן אך ורק למבטח שעמד בתנאי הוראות חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 (ת.א. (מרכז) 53025-11-14‏ ‏VIG VIENNA INSURANCE GROUP‏ נ' רשות ניקוז והנחלים שרון (13.10.2015); ערעור על פסק הדין נדחה בע"א 8044/15). בפסק הדין המוזכר סולקה על הסף תביעה של מבטחת שאינה בעלת רישיון לעסוק בביטוח בתחומי מדינת ישראל אשר תבעה זכות שיבוב בגין אירוע נזיקי שהתרחש בישראל. בדומה, ניתן היה לטעון כי גם חזקת שוויון הדינים וגם המחויבויות שאליהם הפנתה התובעת לפי הסכם קהיר, מחייבים סימטריה בין הדינים, כך שכשם שמבטחת זרה אינה יכולה לתבוע תביעת שיבוב בגין אירוע שהתרחש בישראל, כך אין לשלול חקיקה זרה לפיה מבטחת ישראלית אינה יכולה לתבוע שיבוב בגין אירוע שהתרחש מחוץ לישראל.
11. לאור האמור יש לקבוע כי התובעת לא הוכיחה כי קיימת לה זכות שיבוב לפי הדין הזר, ולפיכך דין התביעה להידחות על הסף (ראו בדומה תא"מ (שלום בי"ש) 37760-04-18 איי. אי. ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ נ' מדיה (6.1.2020); תא"מ (שלום י-ם) 52515-01-16 אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ נ' נעים (29.8.2019); תא"מ (שלום י-ם) 4205-04-18 ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' ריאן (26.3.2020)).
12. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך כולל של 8,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ד תמוז תש"פ, 16 יולי 2020, בהעדר הצדדים.