1. לפניי תביעה בסדר דין מהיר לתשלום סך של 12,653 ₪ בגין נזקי רכוש של רכב מספר רישוי 7358954(להלן: "רכב התובעת"), שעניינה תאונה מיום 19.06.2016, בה מעורב רכב מספר רישוי 3648260 (להלן: "רכב הנתבעים").
2. ביום 29.12.2020, התקיים בפניי דיון בו נשמעו עדויות הנהגים שהיו מעורבים כנטען בתאונה.
3. הואיל ומדובר בתביעה בסדר דין מהיר , ינומק פסק הדין באופן קצר ותמציתי , בהתאם לקבוע בתקנה 214 ט"ז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.
4. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ואת העדויות , עמדתי על נסיבות קרות התאונה , מיקום הפגיעות , ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, מצאתי את גרסת התובעת לאופן קרות התאונה מסתברת יותר מגרסת נהג רכב הנתבעת, וזאת לאור המפורט להלן;
5. ראשית נהג הרכב התובעת הותיר רושם מהימן ואני מאמצת את גרסתה בנוגע לאופן התרחשות התאונה לפיה התאונה מתרחשת עת נסע הרכב בנתיבו כדין, הגיח לפתע רכב הנתבע משמאל, סטה וחתך את נתיב נסיעת רכב התובעת וגרם לתאונה.
6. גרסה זו באה לביטוי בהודעה שניתנה על ידו בסמוך לאחר התאונה לחברת הביטוח: "נסעתי ישר בנתיב הימני ברחוב הקריה הכביש הוא חד סטרי עם נתיב אחד אז הייתי בנתיב בנסיעה איטית לפתע רכב של צד ג' מסוג פולקסווגן הגיח מצד שמאל שלי וחתך אותי. הנהג יצא מהרכב ואמר שחשב שאני פונה ימינה", וכן בעדותו בבית המשפט "נתיב הנסיעה היתה לכיוון הצומת שמובילה ימינה, אנו רואים כביש חד סיטרי ושם עומדים רכבים בצד, אני במהלך נסיעה שגרתית ישר, שעת התאונה היתה 11:00 בבוקר, אני נוסע בכביש ישר ומגיח לרכב לבן טרנזיט שנוסע במקביל אלי נסע ישר משמאלי ופגע בחלק השמאלי הקדמי שלי". (עמ' 1 לפרוטוקול).
7. מנגד, גרסתו של הנתבע לא הייתה מהימנה לכל אורכה. התרשמתי כי הנתבע מתחמק מלתת גרסתו באשר לאירוע התאונה, ובאשר לנזק לרכבו העיד כי נגרם לו נזק של שפוף בלבד, בעוד שמתמונות הנזק (נ/1) עולה כי הטמבון ברכבו נשלף.
8. בנוסף, גרסתו של נהג רכב הנתבעים איננה סבירה ואינה יכולה להתיישב עם העובדה כי נהג רכב הנתבעים נסע לפני רכב התובעת, במרחק של 5 מטרים ולכן לא סביר כי נהג התובעת הספיק להיכנס כל כולו למפרץ החניה בדרך הימנית של הכביש בעוד רכב הנתבע חולף אותה עת על פני רכב , התובע חוזר לאחור, מספיק לנסוע קדימה ולפגוע ברכב הנתבע אשר ממוקם לפניו.
9. שנית ועיקר, גרסת התובעת מתיישבת יותר עם סימני הנזק של שני כלי הרכב, ואילו מתיישבת פחות עם גרסת נהג הנתבע. הפגיעה ברכב התובעת היא בחלק הקדמי שמאלי (כנף קדמית שמאלית ומגן קדמי) . הפגיעה ברכב הנתבע הינה בטמבון. סימנים אלה הולמים סטיית רכב הנתבע לנתיב התובעת וגורמים בכך לתלישת הטמבון (של הנתבע) והפגוש (של התובעת) כגרסת התובעת, אך מתיישבים פחות עם גרסת הנתבע, שכן היה מקום לצפות כי סימני הפגיעה, בעיקר אם התובעת שב במהירות ובפתאומיות לנתיב נסיעתו, יהיו בקדמת רכבו – החלק הראשון של כלי הרכב.
10. לכך יש להוסיף, נהג רכב הנתבעים לא טרח להביא מטעמו נוסעים שנסעו ברכבו והיו עדי ראיה אשר יכלו לתמוך בטענותיו.

לנוכח האמור חלה כנגד הנתבע החזקה הראייתית בדבר הימנעות מהבאת ראיה, חזקה הקובעת כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו מלהציגה כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד  (ראו ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, מד(4) 595).               

"אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד... ככלל, אי העדת עד רלוונטי "יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו...". (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פ"ד מד(1) 239 ,245). 

1. בהקשר זה יצויין, אם סבר הנתבע כי איננו אשם בתאונה, לא ברור מדוע לא הגיש תביעה בגין הנזק שנגרם לרכבו. מדובר בנתון המעורר תהייה בנסיבות דנן, בפרט מקום שהנתבע לא הפעיל פוליסת ביטוח כלשהי (השוו למשל לע"א 12082-09-15 דיין נ' רובין (24.3.2016)).
2. לפיכך, בנסיבות בהן מצאתי להעדיף את גרסת התובעת לפיה התאונה מתרחשת בעת שרכב הנתבעים הגיח לפתע משמאל, סטה וחתך את נתיב נסיעת רכב התובעת וגרם לתאונה.
3. אשר על כן ובהתאם לכל האמור לעיל, אני מורה על קבלת התביעה. ומורה כי הנתבע ישלמו לתובעת סך של 12,653 ₪, שכ''ט עו''ד בסך 17.55% מהסכום שנפסק, החזר אגרה ששולמה וכן ההוצאות בגין שכר העדים שפסקתי במהלך הדיון שהתקיים לפניי. הסכומים ישולמו תוך 30 יום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ד טבת תשפ"א, 29 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.