בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של ועדת הערר (להלן – ועדת הערר) על קביעת ארנונה כללית שעל יד עיריית חדרה בערר מספר 21/15 אשר ניתנה ביום 5.10.2016 (להלן – ההחלטה).

נוכח כך כי מדובר בהחלטת ביניים כאשר על פניו לא קיימת לבית משפט זה סמכות לדון בה, ביקשתי מב"כ המבקש בהחלטתי מיום 15.11.2016 כי יבהיר מה הבסיס המשפטי לקיים דיון בבקשתו במסגרת הליך של ערעור מנהלי.

טענות הצדדים

בהבהרה שהגיש המבקש ביום 21.11.2016 הודה ב"כ המבקש כי אכן ניתן להגיש בקשות רשות ערעור על החלטות ביניים של ועדת הערר רק באופן מצומצם, אולם טען כי הסוגיה העולה בהחלטה (סוגיית "דייר משנה") הינה החלטה בעניין סופי ומהותי, אשר היעתרות לבקשה תביא לייתור ההליך בפני ועדת הערר, באופן שיחסוך מהצדדים הגשת תצהירים וקיום הליך הוכחות על כל המשתמע מכך, ב"כ המבקש ציטט מספר פסקי דין אשר לדידו תומכים בטענותיו.

ביום 7.12.2016 הוגשה תשובת ב"כ המשיבה להבהרה מטעם המבקש לפיה החלטת ועדת הערר ניתנה רק בסוגיה אחת ויתר הטענות עדיין נמצאות במחלוקת בין הצדדים ויוכרעו בהמשך בהחלטה סופית, כאשר במצב זה קיומה של זכות ערעור מותנה בקיום הוראת חוק מפורשת המעניקה אותה, מה שאין במקרה שבפנינו.

עוד טענה כי חרף כך כי סעיף 6(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו – 1976 (להלן – חוק הערר) מתיר לערער על החלטה של ועדת ערר לפני בית המשפט המנהלי, פסיקת בית המשפט פירשה סעיף זה באופן עקבי כך שלא ניתנה אפשרות ערעור. עוד טענה כי מחיקת ההליך לא תמנע מהמבקש לעלות את טענותיו בעתיד לאחר שתינתן ההחלטה הסופית של ועדת הערר. ב"כ המשיבה הפנתה וציטטה בתשובתה פסיקה רבה אשר ברובה חפפה את הפסיקה אשר אליה הפנה ב"כ המבקש (כמובן לחלקים אחרים מאותה פסיקה).

בנוסף טענה ב"כ המשיבה כי בעררו בפני ועדת הערר העלה המבקש טענות נוספות על הטענה נשוא החלטת הביניים ובהן הטענה כי אינו מחזיק וכן הטענה כי עמותת "סטודיו במה" המחזיקה בנכס לטענתו זכאית לפטור מארנונה, בנוסף בפני ועדת הערר קיימת גם הטענה כי ההשגה הוגשה באיחור ועל כן יש לדחות ההשגה והערר.

בתשובה לתגובת המשיבה אשר הגיש ב"כ המבקש, טען האחרון כי המשיבה לא פעלה לפי החלטת בית המשפט מיום 21.11.2016 ולא הגישה תגובה לערעור, כאשר יש בכך להעיד כי למשיבה אין כל תשובה לנטען ועל כן יש לקבל את הערעור לגופו.

בנוסף ב"כ המבקש חזר והדגיש כי החלטת הביניים היא סופית, כאשר דיון והכרעה בה יביא לחסכון בשני ההליכים וכי מדובר במחלוקת משפטית גרידא. לעניין הטענה כי ההשגה הוגשה באיחור טען כי השאלה הזאת לא קשורה לטענת המבקש לפיה הוא אינו המחזיק בנכס ונקבע כי לבית המשפט שיקול דעת רחב בכל הקשור להכרעה בטענה הנ"ל, כאשר לשיטתו אין מניעה להעלות הטענה גם לאחר המועד להגשת ההשגה.

דיון והכרעה

סעיף 6(ב) לחוק הערר קובע כדלקמן:

"(ב) על החלטת ועדת ערר רשאים העורר ומנהל הארנונה לערער לפני בית משפט לענינים מינהליים".

הצדדים אינם חולקים כי סעיף זה פורש בפסיקה פרשנות המצמצמת את אפשרות הערעור על החלטה ביניים, כאשר זכות זאת נשמרה למקרים חריגים ומצומצמים. עניין זה בולט במיוחד כאשר שני הצדדים הפנו וציטטו לעיתים את אותם פסקי דין בדיוק, כאשר כל צד בחר מתוך פסק הדין ציטוט אשר תואם את עמדתו (ראו: עמ"נ (ת"א) 238/08 הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון נ' שט (5.3.2009) להלן – עניין שט); עמ"נ (ת"א) 28968-09-13 מנהל הארנונה של עיריית תל אביב נ' מרום פאר נדל"ן בע"מ (15.12.2013); עמ"נ (ת"א) 38678-02-15 רום כנרת נכסים והשקעות בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב (12.3.2015).

טרם דיון אצטט את עניין שט בו נקבע כדלקמן:

"... יש לבחון את השאלה האם הטענה נושא הערעור היא טענה שההלכה ביחס אליה היא ברורה וחד משמעית... יש להתייחס גם לשאלה האם בירור הנושא שבמחלוקת בטרם הסתיים ההליך כולו, עשוי לייתר את המשך ההליך, ועד כמה השלבים הבאים של ההליך שצפויים להתברר אם לא תינתן רשות לערער צפויים להיות ארוכים ומסובכים... כן יש לבחון את השאלה האם קיים סיכוי כי בסיום ההליך בפני הוועדה המקומית, לאחר שהוא יתברר במלואו, לא יוגש כלל ערעור על ידי המערער הנוכחי...."

לאחר עיון בהבהרת המבקש, בתשובת המשיבה ובתשובה לתשובה שהגיש המבקש, לא מצאתי כל הצדקה לדון כעת בטענות המערער על החלטת הבינים וזאת מבלי להביע עמדה לגופו של ענין. אם למשל יתקיים דיון כעת ולא אקבל עמדת המערער קיימת אפשרות סבירה כי מי מהצדדים יגיש ערעור בסופו של יום בקשר ליתר מרכיבי המחלוקת שבין הצדדים, המשך ניהול ההליך גם ללא הכרעה מידית בשאלת "דיירות המשנה" לא פוגע בזכויות המבקש להליך הוגן או ביעילות הדיון ולכן אין לראות במקרה זה יוצא מן הכלל המצדיק פנייה לערכת הערעור בעיצומו של הליך שלא הסתיים.

אם תתקבל עמדת המערער, תהפוך ערכאת הערעור לערכה הדנה בהחלטות ביניים דבר שבשגרה, שכן כל מי שמאמין בטענותיו, ימהר ויזדרז לפנות לבית המשפט של הערעור בתקווה לשנות קביעות שניתנו נגדו וייתכן כי לאחר דחיית טענות אלו, ישובו ויפנו באותו הליך בהגשת ערעור על ההחלטה הסופית, יעילות אין כאן והגדלת העומס על ערכאת הערעור תהיה בצורה משמעותית.

יתכבד המבקש יתאזר בסבלנות ואם יחפוץ להשיג בסוף ההליך על החלטת ועדת הערר יעשה זאת בהתאם לתקנות.

אכן, קיימת אפשרות והיא החריג לאפשר מתן רשות ערעור על החלטת ביניים של ועדת ערר, אולם אפשרות זאת שמורה למקרים בודדים אשר אינם דומים למקרה שבפניי. במקרה זה הועלו בפניי ועדת הערר טענות נוספות אשר לא הוכרעו ובהן הטענה כי המבקש לא מחזיק בנכס וכי המחזיקה בנכס היא עמותה הזכאית לפטור מארנונה וכן דיון בטענת המשיבה לפיה ההשגה הוגשה באיחור, כך שדי בנושאים אלה על מנת להתרשם כי אין לפצל ההליך ולקיים דיון במחלוקת הראשונה כבר עתה.

בנוסף ובשולי הדברים ייאמר כי בתשובה לתשובה שהגיש המבקש טען הוא כאמור כי המשיבה לא הגישה תגובה לערעור כפי שהתבקשה בהחלטה מיום 21.11.2016, אלא שלא כך קבעתי בהחלטתי והמשיבה יכולה הייתה להסתפק בטיעוניה לעצם הבקשה להגשת רשות ערעור על החלטת ביניים ולא מעבר לכך.

אין בכל האמור לעיל עדי להביע עמדה בשאלה אשר הועלתה בבקשת רשות הערעור . דיון בשאלה זו יוכל להתקיים, במידת הצורך, אם וכאשר יוגש ערעור על החלטת ועדת הערר בתום ההליך בפניה.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

המבקש ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט בסך של 3,000 ₪. המזכירות תעביר מתוך הפקדון שהופקד סכום זה לבא כוח המשיבה ותשיב את יתרת סכום הפקדון לב"כ המערער.

ניתנה היום, ג' טבת תשע"ז, 01 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.