בפני בקשה "לביטול הסדר דיוני", שהגיש התובע ושעניינה החלטה מיום 19.4.17 בה ניתן תוקף של החלטה להסדר דיוני בין הצדדים.

רקע הדברים הוא בקשה לסעד זמני שהגיש התובע בתחילת ההליך, למניעת ניתוק בתי העסק מושא התביעה מרשת החשמל. הבקשה לסעד זמני הוגשה בד בבד עם הגשת התביעה העיקרית בה התבקש סעד של ביטול קביעת הנתבעת בדבר קיום חוב לתובע בסך 422,456 ₪ בגין שימוש לא חוקי בחשמל בבתי העסק הנ"ל, ובדבר ניתוקם מרשת החשמל ככל שהחוב לא ישולם. בדיון שנערך בבקשה ביום 8.12.16, הסמיכו הצדדים את בית המשפט לקבוע סכום שיופקד על-ידי התובע, וכנגדו יינתן צו למניעת ניתוק החשמל. בעקבות זאת, ניתנה החלטתי מיום 11.12.16, בה קבעתי כי התובע יפקיד סך של 40,000 ₪.

ביום 9.4.17 הגישו הצדדים הסדר מוסכם, לפיו, תחת החלטת בית המשפט בדבר הפקדה כאמור, התובע ישלם לנתבעת סך של 60,000 ₪, בתשלומים חודשיים של 5,000 ₪ למשך 12 חודשים. עוד הוסכם, כי ככל שלא יינתן פס"ד חלוט בתיק בתוך 12 חודשים בתביעה, ישלם התובע לנתבעת מדי חודש סך 6,000 ₪, עד לפירעון מלוא החוב שלטענת חברת החשמל הוא חב לה בגין צריכה לא חוקית של חשמל (בסך 442,890 ₪). בנוסף הוסכם, כי הנתבעת מצידה וכנגד ביצוע התחייבויות התובע, לא תקזז תשלומים לטובת פירעון החוב הנ"ל באמצעות מונה המת"מ המותקן במתחם. להסדר זה ניתן ביום 19.4.17 תוקף של החלטת בית משפט.

כעת מונחת בפני בקשת התובע לביטול ההסדר הדיוני. בתמצית, טענת התובע היא כי בעת שהסכים להסדר הניח כי צפוי פס"ד בתיק בתוך שנה. אולם לאחר מכן הגישה הנתבעת את כתב הגנתה וכן כתב תביעה שכנגד וכתוצאה מכך כמו-גם הליכי גישור אליהם פנו הצדדים, ההליך מתארך מעבר לאשר צפה, ומכאן ההצדקה לביטול ההסדר.

הנתבעת מתנגדת לבקשה בטענה כי אין מדובר בנסיבות המצדיקות שינוי של הסדר דיוני מוסכם וכי היה בידי התובע לצפות את התמשכות ההליך מעבר לשנה מיום ההסדר הדיוני.

לאחר עיון בעמדות הצדדים, אני רואה לדחות את הבקשה. נקודת המוצא היא כי ההסדר הדיוני בין הצדדים הינו מחייב, לא כל שכן משניתן לו תוקף של החלטת בית משפט, ואין צד אחד להסדר רשאי לחזור בו ממנו מששינה את טעמו. חזרה מעין זו איננה מותרת ברגיל, ויש צורך בנימוקים כבדי משקל על מנת לאשרה. בענייננו לא בוססו נימוקים מסוג זה.

הטענה בדבר שינוי נסיבות שלא היה צפוי מראש, איננה משכנעת בנסיבות העניין. בעת שגובש ההסדר המוסכם ע"י הצדדים היה ידוע היטב לתובע כי הנתבעת טוענת לשימוש לא חוקי בחשמל על-ידו, בהיקף של מאות אלפי ₪. כעולה מכתב התביעה עצמו, הדבר נמסר לתובע עוד בטרם הוגשה התביעה, ומכל מקום הוא הודגש ופורט באופן נרחב בתגובה שהגישה הנתבעת בשעתו לבקשה לצו זמני. הגשת תביעה שכנגד כספית מצד הנתבעת בנסיבות אלה, איננה יכולה להיחשב "כמפתיעה". לכך יש להוסיף, כי ההסדר בין הצדדים גובש לאחר שניתנה החלטה בדבר איחוד הדיון בתיק דנן עם הדיון בשתי תביעות נוספות – האחת תביעה נוספת שהגיש התובע נגד הנתבעת והשניה תביעה דומה שהגישה בת-זוגו לשעבר נגד הנתבעת, שתיהן בעילות דומות לתביעה דנן, קרי - טענת הנתבעת לשימוש בלתי חוקי בחשמל בהיקף כספי ניכר בעסקים שנטען כי התובעים קשורים אליהם. בתביעה שהגישה בת-זוגו של התובע (השניים היו מיוצגים ע"י אותו ב"כ), הגישה הנתבעת תביעה שכנגד ע"ס סכום החוב לו היא טוענת בגין שימוש לא חוקי בחשמל, וזאת עוד בטרם ההסדר הדיוני שגובש בין הצדדים בתיק דנן. מהלך דומה של הגשת תביעה כספית היה בגדר צפייה סבירה, ואף מעבר לכך, אף בתיק המקביל – התיק דנן. מכל מקום, מבחינת מאפייני ההליך, מאחר שהנתבעת העלתה את אותן טענות שבתביעתה שכנגד כטענות הגנה מול תביעת התובע, הרי שאין בהגשת התביעה שכנגד משום תוספת בעלת משמעות מבחינת היקף ההתדיינות. כפי שעולה מתוך ההסדר עצמו, הצדדים צפו מראש כי ההליך המשפטי יכול להתארך מעבר לשנה ממועד גיבוש ההסדר המוסכם ביניהם, ולמטרה זו בדיוק קבעו את שקבעו ביחס לתקופת הזמן הנ"ל. אין התובע יכול כעת להתנער חד-צדדית מהסכמה מפורשת זו.

אשר על כן הבקשה נדחית.

המזכירות תמציא לצדדים

ניתנה היום, כ"ז ניסן תשע"ח, 12 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.