1. מבוטח חתם על "כתב ויתור ושחרור" אל מול חברת ביטוח, לאחר שזו הכירה בחבותה לשלם תגמולי ביטוח בגין שריפת רכבו של המבוטח. התשלום בהתאם לכתב הוויתור והשחרור לא בוצע. מהו מעמדו של כתב הוויתור והשחרור? מתי תתיישן תביעתו של המבוטח? אלה השאלות המרכזיות הנדונות בהליך שלפניי.

2. התובעת, חברת אוטובוסים בית ענאן (להלן: התובעת), הייתה במועדים הרלוונטיים הבעלים של אוטובוס ציבורי. ביום 2.3.2010 האוטובוס הוצת ונשרף כליל. התובעת פנתה לנתבעת, מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ (להלן: הנתבעת), בבקשה שזו תשלם תגמולי ביטוח מכוח פוליסת ביטוח שהתובעת טענה שחלה על האוטובוס. כחצי שנה לאחר מכן, ולאחר מספר בדיקות שביצעה הנתבעת, ביום 22.9.2010 חתמה התובעת על "כתב ויתור ושחרור" שהנפיקה לה הנתבעת. בכתב הוויתור והשחרור אישרה התובעת כי עם קבלת סך של 101,500 ש"ח היא תוותר על כל דרישות או תביעות כלפי הנתבעת. עוד נכתב בכתב הוויתור והשחרור כי הסכום האמור ישולם למשרד התחבורה בשמה ועבור התובעת. בכתב הוויתור והשחרור נכתב עוד כי ערך האוטובוס על פי דוח שמאי הוא 150,000 ש"ח וכי התשלום הסופי מהווה "תשלום לפנים משורת הדין 80%" ותוך הפחתה של שרידים והשתתפות עצמית. לבסוף נכתב כי: "תשלום ראשון 90% בסך 95,850 ש"ח כפוף למכתב התחייבות מהמשעבד להסרת שיעבוד מהרכב".

כשנתיים לאחר החתימה על כתב הוויתור והשחרור שלחה התובעת לנתבעת מכתב שבו נכתב כי התובעת הסכימה לפשרה הכוללת הפחתה משווי הרכב בשל "צורך אקוטי שהיה אותה עת למזומן", וכי התובעת העבירה זה מכבר אישור על העדר שיעבוד מרשם המשכונות (מכתב מיום 5.9.2012). חרף האמור, כך נכתב, לא הועבר הפיצוי. במכתב נכתב כי "במידה והפיצוי לא יועבר לידי משרדנו תוך 7 ימים מיום קבלת מכתבי זה, מרשתי תראה בהסדר הפשרה כבטל ומבוטל, ומרשתי שומרת על זכותה לטעון למלוא נזקיה הישירים והעקיפים". למכתב צורף דוח רישום מרשם המשכונות שבו נכתב כי ביום 20.11.2011 נערך עיון במאגר המשכונות הארצי ולא נמצא רישום משכון לאוטובוס.

3. בכתבי הטענות ובתצהירי העדות הראשית לא הובהר מה אירע בעקבות כתב הוויתור והשחרור או בעקבות המכתב מיום 5.9.2012, ככל שאירע דבר כלשהו. ביום 20.11.2016 הוגשה התביעה שלפניי. בדיון מיום 12.7.2018 אישרה הנתבעת כי "בתיק הזה עדיין חברת הביטוח לא שחררה את הכספים" (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 20-19). התביעה הוגשה לתשלום סך של 115,668 ש"ח, המגלמים את סכום הפשרה עליו הוסכם בכתב הוויתור והשחרור בצירוף הפרשי ריבית והצמדה.

טענות הצדדים

4. טענות הצדדים יפורטו בהרחבה במסגרת הדיון. בתמצית, התובעת טענה כי הנתבעת הפרה את הוראות חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 הואיל ולא שילמה את הפיצוי עליו הוסכם בין הצדדים בתוך 30 ימים מהמועד שבו היו בידיה כל המסמכים הדרושים לבירור חבותה. התובעת טענה עוד כי הנתבעת הפרה את ההסכם שנחתם בין הצדדים ביום 22.9.2010 (בדמות כתב הוויתור והשחרור) הואיל ולא שילמה את תגמולי הביטוח כפי שהוסכם עליהם בין הצדדים. התובעת טענה כי תביעתה מבוססת על כתב הוויתור והשחרור, המגלם הסכמה חוזית עצמאית בין הצדדים.

5. בכתב ההגנה העלתה הנתבעת שתי טענות מרכזיות. ראשית, נטען כי התביעה התיישנה. זאת, הואיל ומקרה הביטוח אירע ביום 2.3.2010 ואילו התובענה הוגשה ביום 20.11.2016. הנתבעת טענה כי בהתאם לסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח. שנית, נטען להיעדר יריבות בין התובעת לנתבעת, הואיל ולטענת הנתבעת בעת קרות האירוע הביטוחי האוטובוס לא היה מבוטח על ידי הנתבעת. לפי הטענה, מבדיקה שערכה הנתבעת עלה כי בקשת התובעת לבטח את האוטובוס בביטוח מקיף נעשתה רק ביום 4.3.2010, היינו, מספר ימים לאחר מועד האירוע. על כן, נטען כי לא מוטלת על הנתבעת חובה לפצות את התובעת.

ראיות הצדדים

6. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מנהל התובעת. מטעם הנתבעת הוגש תחילה דוח חוקר בלבד (אותו ביקשה להציג רק לאחר חקירת המצהיר מטעם התובעת). לאחר שהוגשו תצהירי העדות הראשית ביקשה הנתבעת להעיד עדים נוספים, ובהם עובדת הנתבעת לשעבר – אשר לפי הטענה טיפלה בתביעת התובעת בשעתו, וסוכן הביטוח של התובעת שטיפל בתביעת התובעת וחתם על כתב הוויתור והשחרור. יצוין כבר בשלב זה שעובדת הנתבעת לא התייצבה לדיון ההוכחות, והנתבעת ויתרה על עדותה (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 27-26). לאחר חקירת בעלי התובעת העיד מטעם הנתבעת החוקר הפרטי.

דיון והכרעה

7. על רקע טענות הצדדים, ונוכח המחלוקות שהתגלעו ביניהם, השאלות המרכזיות הטעונות הכרעה נוגעות לטענת ההתיישנות ולטענה בדבר היעדר יריבות. לטענת התובעת, התביעה הוגשה מכוח הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים (הוא כתב הוויתור והשחרור), ועל כן, תקופת ההתיישנות של התביעה היא שבע שנים. לטענת הנתבעת, התביעה מבוססת על חוזה הביטוח, ועל כן חלה עליה תקופת ההתיישנות המקוצרת של שלוש שנים בלבד. טענה נפרדת של הנתבעת היא כי אין הצדקה לשלם פיצוי לתובעת, וזאת בשל העובדה שלפי הטענה לא הייתה לתובעת פוליסה בתוקף במועד קרות האירוע הביטוחי. אדון בטענות כסדרן.

האם התביעה התיישנה?

8. טענת הנתבעת ביחס להתיישנות התביעה התבססה על האמור בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח) הקובע, בחלקים הרלוונטיים לענייננו, כדלקמן:

"תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח"

לטענת הנתבעת, הואיל ומקרה הביטוח אירע ביום 2.3.2010, הרי שהתביעה התיישנה ביום 2.2.2013. התובעת טענה, מנגד, כי תביעתה אינה מבוססת על חוזה הביטוח, כי אם על הסכם שנחתם בין הצדדים, המגולם בכתב הוויתור והשחרור. לטענת התובעת, מסמך זה מהווה הסכם חדש שנחתם בין הצדדים וגלומה בו פשרה שהצדדים הגיעו אליה. פשרה זו נובעת מהעובדה שהתובעת הסכימה לקבל תגמולים בשיעור נמוך מערכו של האוטובוס באותה עת. לפי הטענה, משעה שהצדדים חתמו על הסכמה כאמור, נוצרה ביניהם מערכת חוזית חדשה, אשר מכוחה הוגשה התביעה הנוכחית. על מערכת חוזית זו, כך נטען, חל דין ההתיישנות הרגיל, היינו, שבע שנים.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין זה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לקבל את טענת התובעת ולקבוע כי התביעה לא התיישנה. אפרט את טעמיי לכך.

9. חוק חוזה הביטוח קובע תקופת התיישנות מקוצרת של שלוש שנים. בכך, סוטה החוק מהתקופה שנקבעה בחוק ההתיישנות ביחס לתביעות שאינן במקרקעין, היינו שבע שנים. התכלית של קביעת תקופת התיישנות מקוצרת נדונה בהרחבה בפסק הדין בע"א 3812/91 ג'רייס נ' "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מח(3) 441 (1994) (להלן: עניין ג'רייס). בפסק הדין בחן בית המשפט העליון את ההיסטוריה החקיקתית אשר הובילה לקביעת תקופת התיישנות מקוצרת. בית המשפט הפנה לדברי ההסבר להצעת חוק הביטוח, התשל"ו-1975 וקבע כי הסעיף הקובע תקופת התיישנות מקוצרת נועד, בין היתר, להגן על המבטח מפני תביעות שהובאו זמן רב לאחר מקרה הביטוח, וכן, וכפי שעולה מדיוני ועדת משנה של ועדת החוקה חוק ומשפט, על מנת שחברות הביטוח לא יידרשו להחזיק רזרבות רבות לצורך קיום חיובים עתידיים. במקביל לתכלית זו ציין בית המשפט כי קביעת תקופת ההתיישנות נועדה גם להגן על מבוטחים, וזאת כיוון שקודם לתיקון החוק חלק מחוזי הביטוח התנו על תקופת ההתיישנות וקבעו תקופת התיישנות אף קצרה משלוש שנים. על כן, מחד גיסא החוק איפשר לחברות הביטוח לשמור רזרבות מעטות יותר ולהיערך לתביעות בפרק זמן קצר יותר מתקופת ההתיישנות הכללית; ומאידך גיסא, החוק קבע תקופת התיישנות קוגנטית של שלוש שנים (שם, בעמ' 448-447).

תכליות אלה – מניעת הצורך בשימור רזרבות לצורך קיום התחייבויות עתידיות והקלה על בירור עובדתי של מקרה הביטוח – מצטרפות לתכליות הכלליות של דיני ההתיישנות. בין התכליות האמורות ניתן למנות את הקושי הראייתי בשמירת ראיות רלוונטיות לאורך זמן; הרצון להקנות לנתבע ודאות בכל הנוגע למערך זכויותיו וחובותיו; וההנחה כי תובע שנמנע מהגשת התביעה לאורך זמן ויתר על זכויותיו (ראו עוד, ירון אליאס דיני ביטוח 1521 (מהדורה שלישית, 2016); להלן: אליאס, דיני ביטוח)).

10. בעלי הדין לא היו חלוקים באשר לתקופת ההתיישנות המקוצרת בחוזי ביטוח וגם לא באשר לתכליות העומדות בבסיס מוסד ההתיישנות. טענותיהם התייחסו לעצם השאלה האם מדובר בתביעה מכוח חוק חוזה הביטוח – שאז תחול תקופת ההתיישנות המקוצרת – או שמא בתביעה מכוח חוק החוזים – שאז תחול תקופת התיישנות של שבע שנים. לטענת הנתבעת, חרף קיומו של כתב הוויתור והשחרור, התביעה היא תביעה ביטוחית, ועל כן חלה תקופת ההתיישנות המקוצרת. לטענת התובעת, מקורה של התביעה בכתב הוויתור והשחרור – אותו יש לראות כהסכם בין הצדדים – ועל כן, חלה תקופת ההתיישנות הכללית.

11. המענה למחלוקת בין הצדדים מחייב בחינה של מעמדו של הסכם הוויתור והשחרור (המכונה לעיתים גם הסכם קבלה ושחרור). תקנה 4(א) לתקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאים בחוזי ביטוח), התשמ"ב-1981, קובעת כי "אישר המבטח את תביעתו של מבוטח על פי חוזה ביטוח, לא ידרוש מן המבוטח לחתום על טופס קבלה ושחרור אלא אם בעת החתימה ישלם המבטח את תגמולי הביטוח למבוטח". בהמשך להוראה זו נקבע בחוזר ביטוח 2005-1-37 מטעם המפקח על הביטוח, כי: "מבטח לא יחתים תובע על טופס קבלה ושחרור, אלא אם כן המבטח אישר לתשלום את מלוא תגמולי הביטוח המוסכמים לסילוק סופי של התביעה, או את חלקה הניתן לתביעה בנפרד מיתר התגמולים, הכל לפי העניין" (שם, בסעיף 2(א)). עוד נקבע בחוזר הביטוח כי: "מבוטח לא יחתים תובע על הצהרה שקיבל את תגמולי הביטוח, אלא אם כן העביר לידיו בפועל תשלום כאמור. ואולם, מבטח רשאי להחתים תובע על הצהרת שחרור המותנית בקבלת תגמולי ביטוח" (סעיף 2(ב)). תחילתו של חוזר הביטוח האמור – החל על כל סוגי הביטוח – מיום 1.12.2005. על כן, הוא חל בנסיבות העניין הנוכחי.

מתקנה 4 ומחוזר הביטוח שהתייחס אליה ניתן ללמוד כי כתב הקבלה והשחרור הוא מסמך המאשר כי חברת הביטוח מודה בחבותה לשלם פיצוי למבוטח. כתב הוויתור והשחרור נועד להבטיח שלמבוטח לא תהיינה דרישות נוספות מחברת הביטוח. על כן, חברות הביטוח הונחו שלא להחתים מבוטחים על כתב ויתור ושחרור, אלא אם כן הן משלמות למבוטח בפועל. המשמעות היא שמדובר במסמך עליו מחתימה חברת הביטוח את המבוטח לאחר שחברת הביטוח סיימה לערוך את הבדיקות הרלוונטיות, בחנה את דרישת המבוטח לתשלום ואישרה את זכאותו לקבלת תשלום מחברת הביטוח (באופן מלא או חלקי). הוראות אלה עומדות בניגוד לעמדה שהציגה הנתבעת בהליך הנוכחי, ולפיה חברת הביטוח מחתימה את המבוטח על טפסים שונים, ובהם כתב הוויתור והשחרור, ולאחר מכן היא עוברת על ההסכם, הרפרנטים מאשרים אותו ו"משחררים" את הכסף (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 31-25). בהקשר זה יוער עוד כי תחילה טענה הנתבעת כי לאחר שהמבוטח חותם על כתב הוויתור והשחרור חותמת חברת הביטוח על המסמך ורק אז מעבירה את הכספים למבוטח. זאת, אף שאושר בדיון כי כתב הוויתור והשחרור אינו כולל רובריקה כלשהי שבה נדרשת חתימת חברת הביטוח (ראו, עמ' 2-1 לפרוטוקול). באותו דיון טענה הנתבעת עוד כי בשל היעדר חתימתה של חברת הביטוח הסכם הפשרה המגולם בכתב הוויתור והשחרור מעולם לא נכנס לתוקף (עמ' 2 לפרוטוקול, בשורה 34). רק לאחר מכן בהמשך ההליך חזרה בה הנתבעת מטענה זו, ואישרה כי היא לא הייתה אמורה לחתום על המסמך (עמ' 26 לפרוטוקול, בשורות 27-26).

12. כתב הוויתור והשחרור מהווה, איפוא, הסכם בין חברת הביטוח למבוטח. כתב הוויתור מסמל פשרה בין המבטח למבוטח בדבר תשלום תגמולי הביטוח (ראו, אליאס, דיני ביטוח, בעמ' 598). ככזה, הוא חוזה הנכרת בין הצדדים (שם, בעמ' 599). על אופיו זה של כתב הוויתור ניתן ללמוד גם מפסיקה שקבעה כי משלוח המחאה הנושאת על גבה כתב ויתור מהווה הודאה בקיום זכות לצרכי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (ראו, בר"ע (מחוזי ב"ש) 617/02 אילון חברה לביטוח בע"מ נ' דניאלי (26.8.2002)). בדומה, על אופיו כתב הוויתור והשחרור ניתן ללמוד גם מעדותו של סוכן הביטוח בהליך שלפניי. סוכן הביטוח העיד כי לאחר שחברת הביטוח מנפיקה כתב שחרור, תגמולי הביטוח משולמים בתוך 48 שעות. סוכן הביטוח העיד: "קודם כל ביום שמוציאים כתב שחרור זה אומר שהתיק נגמר וזה שלב אחרון של התביעה. בדרך כלל חב' הביטוח עושה בדיקות עד שמוציאה מכתב שחרור. בחיים שלי לא ראיתי חב' ביטוח אחרי שהוא [כך במקור] מוציא מכתב שחרור שלא משלמים" (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 3-1). סוכן הביטוח נשאל אם יכול להיות שהתשלום בוצע למשעבד, והשיב כי: "אני שלחתי להם מכתב שהאוטובוס לא משועבד, אז סביר שלא" (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 9-8). סוכן הביטוח נשאל עוד: "אמרת אחרי כתב קבלה ושחרור נגמר הסיפור, אבל פה זה [לא] המקרה כי יש פה דרישה לסלק שעבוד, אתה רואה שזה לא סוף פסוק?" סוכן הביטוח דחה טענה זו. הוא העיד: "זה כן סוף פסוק. יש פה תנאי של הסרת שעבוד. ביום שיש שעבוד החברה מסכימה לשלם ורק רוצה לדעת למי לשלם" (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 9-6). הסוכן אף העיד כי על אף שהוא משמש כסוכן ביטוח שנים ארוכות לא נתקל במצב שבו חברת הביטוח שילמה לאחר שמסרה כתב קבלה ולאחר מכן תבעה השבה (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 12-10).

13. בעניין שלפניי כתב הוויתור והשחרור כלל הסכמה של הצדדים להפחתה בתגמולי הביטוח, כך שישולם לתובעת פיצוי המשקף 80% משווי האוטובוס. בשל אופיו ההסכמי של כתב הוויתור והשחרור, נשאלת השאלה אם אין לראות בו הסכם שהוא חיצוני להסכם הביטוח ומקים עילה שהיא לבר-ביטוחית, ועל כן, תחול עליו תקופת ההתיישנות הכללית. שאלה זו התעוררה בפסיקה בעבר. כך, בבר"ע (מחוזי ב"ש) 543/03 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' לוי (22.7.2003) נבחנה טענת התיישנות בתביעה שהגיש מבוטח כנגד מבטחת. שם, נכרת בין הצדדים הסכם לביטוח רכב. המבוטח פנה לחברת הביטוח בטענה שרכבו נגנב וביקש לקבל את תגמולי הביטוח. כחודשיים לאחר פניית המבוטח הגיעו הצדדים להסדר שעל פיו חברת הביטוח שילמה למבוטח סך של 64,300 ש"ח כנגד ערבות בנקאית של המבוטח. המבוטח חתם על מסמך שבו נכתב כי התשלום על ידי חברת הביטוח ייעשה כנגד ערבות בנקאית אשר תאפשר לחברת הביטוח לדרוש החזר של הסכום האמור על פי שיקול דעתה. מספר חודשים לאחר מכן מימשה חברת הביטוח את הערבות הבנקאית; ולמעלה משלוש שנים לאחר מכן הגיש המבוטח תביעה כנגד חברת הביטוח. חברת הביטוח טענה שהתביעה התיישנה, הואיל והוגשה למעלה משלוש שנים לאחר האירוע הביטוחי (ולמעלה משלוש שנים לאחר מימוש הערבות הבנקאית). בית משפט השלום דחה את הטענה. בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה. בית המשפט המחוזי (כב' השופט נ' הנדל) קבע כך:

"בהשאלה מדיני הנזיקין ניתן לומר שנותק הקשר הסיבתי החוזי בין תביעה לפי חוק חוזה הביטוח לבין התביעה הנוכחית. הצדדים הגיעו להסכם נוסף. חברת הביטוח שילמה למשיב. לאחר תקופת זמן החליטה המבקשת לחלט את הערבות הבנקאית. המבקשת פעלה להשבת הסכום ששילמה. התביעה מופנית כנגד החלטת המבקשת לחלט את הערבות. לטענת המשיב, פעלה המבקשת לא בניגוד להסכם הביטוח, אלא בניגוד להסכם התשלום שלווה בהפקדת ערבות בנקאית. ניתן לומר כי ההסכם המאוחר לקח את מקומו של ההסכם הראשון. אין המדובר בהסכם בתוך הסכם, או בביצוע הסכם, אלא הסכם חדש שבא לעולם מכוח חופש החוזים של הצדדים" (שם, בפסקה 3 להחלטה. ההדגשה במקור).

בדומה, בת"א (שלום נתניה) 4660/02 גל איטום בע"מ נ' כלל חברה לבטוח בע"מ (21.9.2003) נדונו עובדות הדומות במידה מסוימת לעניין הנוכחי. שם, נבחנה תביעה שהגיש מבוטח לאחר שחברת הביטוח הכירה בחבותה לתשלום דמי ביטוח. יחד עם זאת, הואיל והיה סעיף שיעבוד בפוליסה, חברת הביטוח העבירה המחאה עם תגמולי הביטוח לטובת בעל השיעבוד. המבוטח פעל לנסות לשנות את ההמחאה שלא כדין וללא הסכמת המבטחת. משהדבר לא עלה בידו, הגיש תביעה לתשלום מכוח השיק, בטענה כי מקורו של השיעבוד בטעות. התביעה הוגשה בחלוף שלוש שנים מיום קרות מקרה הביטוח. בית משפט השלום קבע כי אין המדובר בתביעה לתגמולי ביטוח, הואיל ולא הייתה מחלוקת לגבי עצם הזכאות של המבוטחת לתגמולי הביטוח. בית המשפט קבע כי "משהכירה הנתבעת דנן בדרישת המבוטחת לתשלום דמי הביטוח ואף משכה שיק לכיסוי תשלום זה, תמו ומוצו הטעמים הענייניים שביסוד תקופת ההתיישנות המקוצרת, ואין עוד הצדקה להחילה" (שם, בפסקה 8 לפסק הדין). בית המשפט ציין עוד כי תקופת ההתיישנות המקוצרת נועדה לצרכי בירור דרישה לתשלום תגמולי ביטוח סמוך למועד האירוע הביטוחי והבטחת התנהלות כלכלית נכונה של משק הכספים של חברות הביטוח. תכליות אלה, ציין בית המשפט, אינן מתקיימות במקרה שבו חברת הביטוח הכירה בזכאות המבוטח לתשלום דמי ביטוח. הכרה זו מוציאה את המחלוקת מגדריה של "תביעה לתגמולי ביטוח" כמשמעותה בחוק ועל כן, חלה לגביה תקופת ההתיישנות הרגילה (שם, שם).

14. עמדה דומה נזכרה גם בספרו של אליאס, ולפיה הסכמה מאוחרת של הצדדים עשויה להוות הסכמה שאינה כפופה לתקופת ההתיישנות המקוצרת. כך, מציין אליאס בספרו כי: "הוא הדין לגבי תביעה הנסמכת על הסכם מאוחר לתשלום תגמולי ביטוח שנכרת בין הצדדים לאחר קרות הנזק. תביעה שכזו אינה מוגבלת לסד שלוש השנים, שכן מקורה של התביעה הוא בחוזה המאוחר ולא בחוזה הביטוח" (שם, בעמ' 1561-1560; ראו גם בעמ' 1560-1559, ובפרט בפסקי הדין המאוזכרים שם בהערות שוליים 148-143).

15. הנתבעת ביקשה לתמוך עמדתה בפסק הדין בע"א (מחוזי מרכז) 3674-05-10 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אלצוח (21.11.2020) (להלן: עניין אלצוח). שם, חברת ביטוח ביטחה רכב שנגרם לו נזק משמעותי בתאונה. לאחר התאונה בדק שמאי את הרכב וסיכם עם המבוטחת כי שרידי הרכב יימכרו על ידי חברת הביטוח, וזו תפצה את המבוטחת בגין הנזקים שאירעו לרכב בסכום מסוים. בחוות דעת השמאי נכתב כי "בסיכום עם המבוטח סוכם על פיצוי כולל (גלובלי) בסך: 57000 בניכוי דמי ההשתתפות העצמית כמותנה בפוליסה". כמו כן נכתב בחוות הדעת כי המבוטחת חתמה על טופס הסכמה לפיצוי, ומחלקת התביעות של המבטחת "אישרה המשך טיפול ברכב הנדון". זמן קצר לפני שחלפו שבע שנים ממועד התאונה הוגשה תביעת המבוטחת. טענת המבוטחת הייתה כי תביעתה אינה מכוח פוליסת הביטוח, אלא מכוח ההסכם בינה לבין השמאי. בעוד בית משפט השלום קבע על יסוד הסכמה זו כי התביעה לא התיישנה, בית המשפט המחוזי סבר כי התביעה התיישנה. בית המשפט המחוזי קבע כי הטענה שלפיה "בחוות דעת השמאי נכרת הסכם בין המבטחת למבוטחת לתשלום סכום כסף, הסכם נפרד מיחסי הביטוח לפי הפוליסה שבין הצדדים" היא מרחיקת לכת (שם, בפסקה 7 לפסק הדין). בית המשפט קבע כי ראוי לסטות מתקופת ההתיישנות המקוצרת במקרים מחויבים בלבד, וכי אילו תאושר פסיקת בית המשפט "אזי בכל מקום שבו הסכימו הצדדים לחוזה ביטוח דבר מה תחול תקופת ההתיישנות הרגילה במקום המקוצרת לפי חוק חוזה הביטוח, ונמצאה כוונת המחוקק מסוכלת" (שם, שם).

16. לגישתי, יש מקום לאבחן את פסק הדין האמור מנסיבות העניין שלפניי. בעניין אלצוח שאלת קיומו של הסכם מחייב בין המבטחת למבוטחת עמדה בספק. כאמור, מדובר היה בהסכמות אליהן הגיע השמאי עם המבוטחת. כפי שצוטט בפסק הדין, בחוות דעת השמאי נכתב כי "נסיבות המקרה דווחו למבטחת" וכי "מחלקת תביעות אישרה המשך טיפול ברכב הנדון". העובדה שמחלקת תביעות אישרה את המשך הטיפול מלמדת על כך שאפשר שהטיפול בעניין טרם הסתיים. על כן, ספק אם ההסכמה בין השמאי לבין המבוטחת מהווה הסכם עצמאי ונפרד אליו הגיעו בעלי הדין במנותק מחוזה הביטוח – ובית המשפט בעניין אלצוח ראה במסקנה לפיה מדובר בהסכם עצמאי "מרחיקת לכת". לזאת יש להוסיף כי שמאי אינו בהכרח נציג של חברת הביטוח (ובמקרים רבים הוא אף נבחר על ידי המבוטח). למעשה, בהליכים בעניין אלצוח אחת הטענות שהועלתה הייתה כי השמאי נבחר על ידי המבוטחת ולא על ידי המבטחת. על כן, ספק אם הסכמות שהשמאי מגיע אליהן עם המבוטח מחייבות את חברת הביטוח. על הרקע הזה יש לקרוא את החשש שהביע בית המשפט בעניין אלצוח שמא כל הסכמה חיצונית לחוזה הביטוח תביא להארכת תקופת ההתיישנות. בעניין שלפניי מצב הדברים הוא שונה. בעניין הנוכחי אין מחלוקת על כך שנחתם הסכם בין הגורמים המוסמכים מטעם הצדדים, ואין המדובר בהסכם רגיל, אלא בכתב ויתור ושחרור, הכפוף להוראות רגולטוריות. כפי שהובהר לעיל, כתב הוויתור והשחרור מטיל על חברת הביטוח חובות ברורות ומוגדרות. כך, חברת הביטוח אינה רשאית להחתים מבוטח על כתב ויתור ושחרור אלא אם היא משלמת בפועל את התגמולים בהתאם לו. כתב הוויתור מגלם, מחד, את הודאת חברת הביטוח בחבותה לשלם את הסכום הנקוב בהסכם, ומאידך, את הוויתור של המבוטח על כל תביעה עתידית ביחס לאותו אירוע ביטוחי. כאמור, תקנה 4 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח אף מורה במפורש כי המבטחת לא תדרוש ממבוטח לחתום על טופס קבלה ושחרור אלא אם בעת התשלום היא משלמת את תגמולי הביטוח למבוטח. על כן, אין המדובר בהסכמה שמחייבת "המשך טיפול" כפי שהיה בעניין אלצוח, אלא בהסכם סופי המגבש את כלל ההסכמות בין בעלי הדין, ובעיקר, מהווה התחייבות של חברת הביטוח לשלם את תגמולי הביטוח. זאת במיוחד בנסיבות העניין שלפניי, במסגרתן הסכימו הצדדים במסגרת כתב הוויתור והשחרור על תשלום מופחת של תגמולי ביטוח ביחס לחוות דעת השמאי. הסכמת הצדדים לתשלום מופחת מלמדת על אופייה הנפרד של הסכמת הצדדים ועל עצמאותו של כתב הוויתור והשחרור. על כן, גם מן הטעם הזה יש לראות בו משום הסכמה שהיא חיצונית ונפרדת לחוזה הביטוח.

17. מסקנה זו עולה גם מבדיקת תכליות תקופת ההתיישנות המקוצרת. החלת תכליות אלה על נסיבות העניין הנוכחי תומכת בקביעה לפיה התביעה לא התיישנה. מספר טעמים תומכים בכך. ראשית, תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק נועדה להקל על הצדדים לברר את האירוע הביטוחי. תכלית זו לא נמנעה מהנתבעת לפניי. חברת הביטוח קיבלה הודעה על האירוע הביטוחי והחלה בסדרת בדיקות מקיפה לבירור הזכאות לתגמולי ביטוח. כך, חוקר מטעם הנתבעת בדק את האוטובוס והעריך את הסיבות לשריפה. חוקר נוסף ביצע חקירה מקיפה, במסגרתה נפגש עם בעלי התובעת, עם סוכן הביטוח ועם עובדת בסוכנות הביטוח. הנתבעת ניהלה משא ומתן עם התובעת והגיעה עימה להסכמה על תשלום תגמולי ביטוח מופחתים. מהחקירות עלה עוד כי נציגי הנתבעת אף שוחחו עם סוכן הביטוח על רקע סוגיית השיעבוד של האוטובוס. הנתבעת ביצעה את כל הבדיקות האמורות על פני תקופה של כשישה חודשים – עניין המלמד על היקף הבדיקות שנערכו. רק לאחר בדיקות מקיפות אלה מצאה הנתבעת לנכון להחתים את התובעת על כתב ויתור ושחרור. על כן, אין המדובר במצב דברים שבו התובעת מודיעה על האירוע הביטוחי בחלוף למעלה משלוש שנים לאחר האירוע, אלא בהודעה שנמסרה לחברת הביטוח מייד לאחר האירוע הביטוחי, וחברת ביטוח שמיצתה את כל הליכי הבדיקה סמוך לאחר מקרה הביטוח. לזאת יש להוסיף כי בפועל, עצם העברת כתב הוויתור והשחרור מהווה הודאה של חברת הביטוח בחבותה לשלם לאחר שערכה את הבדיקות המתאימות. שנית, משעה שחברת הביטוח התחייבה לשלם את תגמולי הביטוח (והתנתה את התשלום בהעברת אישור על הסרת השיעבוד) ממילא אין המדובר עוד בהשארת רזרבות כספיות למקרה של תביעה עתידית. כאשר חברת הביטוח הגיעה עם המבוטח להסכם פשרה והנפיקה טופס שמשמעו פשרה וביצוע תשלום, חברת הביטוח מודעת לכך שהיא נדרשת לבצע תשלום – במוקדם או במאוחר (ראו, ע"א (מחוזי תל אביב) 1683/02 מנורה חברה לבטוח בע"מ נ' יעקבי יגאל, בפסקה 13 לפסק הדין (26.2.2007); כן ראו בר"ע (מחוזי ירושלים) 716/03 הדר חברה לביטוח נ' דהאן (1.7.2004)). על כן, הסכם הפשרה מוציא את האירוע מגדר קבוצת האירועים ההסתברותיים שבגללם חברת הביטוח עלולה הייתה להידרש לשמור משאבים כספיים הגם שלאמיתו של דבר היא לא הייתה מחויבת בתשלום בגינם. לכן, התכלית בדבר שמירת הרזרבות אינה רלוונטית כיוון שמדובר בהתחייבות ודאית שחברת הביטוח נטלה על עצמה. שלישית, העובדה שחברת הביטוח ערכה בירור ובחנה את דרישת המבוטח מייתרת את הצורך בשמירת הראיות וממילא מקנה ודאות לשני הצדדים באשר לתביעה. חברת ביטוח אמורה לברר את חבותה לפני שהיא מגיעה להסכם פשרה עם המבוטח. כך עשתה גם הנתבעת בענייננו. הנתבעת הסתייעה בשני חוקרים שביררו את נסיבות השריפה ואת הליכי ומועדי רכישת הפוליסה. לאחר שהוסכם על פיצוי המגלם פשרה ביחס לתגמולי הביטוח המלאים, הסכמה זו יוצרת חיוב עצמאי כלפי חברת הביטוח ולכן אין עוד צורך בהבאת ראיות הקשורות לאירוע הביטוחי עצמו.

המסקנה, איפוא, היא כי בנסיבות העניין שלפניי התכליות ביסוד קביעת תקופת התיישנות מקוצרת אינן חלות; וליתר דיוק, הן עמדו לחברת הביטוח שעה שפעלה – במשך כשישה חודשים – לבירור דרישת התובעת לתשלום תגמולי ביטוח, ומוצו בהחלטתה להכיר בחבותה לשלם ולהנפיק כתב ויתור ושחרור.

18. אכן, העניין הנוכחי מעורר נסיבות חריגות ומיוחדות. זאת, כיוון שבמצב הדברים הרגיל כתב הוויתור והשחרור ילוּוה בתשלום מיידי על ידי חברת הביטוח. בעניין שלפניי חברת הביטוח התחייבה לשלם עם הסרת השיעבוד, ואף שזה הוסר, חברת הביטוח לא פעלה לביצוע התשלום. חברת הביטוח לא הבהירה מדוע לא בוצע התשלום. חברת הביטוח אף לא השיבה לפניית התובעת בעניין זה, וממילא לא שלחה לתובעת הודעה על דחיית דרישת התשלום. ספק אם התנהלות זו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב החלה על הנתבעת. הנתבעת פעלה לבירור חבותה לשלם תגמולי ביטוח בתוך תקופת ההתיישנות. אין חולק על כך שהתובעת חתמה על כתב הוויתור והשחרור זמן רב לפני חלוף תקופת ההתיישנות. הנתבעת התנתה את ביצוע התשלום בהמצאת אישור על הסרת שיעבוד. מעדותו של סוכן הביטוח עלה שאישור כאמור נשלח לנתבעת טרם חלפה תקופת ההתיישנות המקוצרת של שלוש שנים. גם מכתב התובעת לנתבעת – שבו התריעה על כך שלא מבוצע התשלום – נשלח לפני שחלפה תקופת ההתיישנות. חרף האמור, לא נעשה דבר. למעשה, הנתבעת אף לא הבהירה לתובעת סמוך לתום תקופת ההתיישנות – לשיטתה – כי זו עומדת לחלוף או למצער, לא הודיעה לה על דחיית התשלום בהתאם לכתב הוויתור והשחרור.

בנסיבות אלה, התנהלות הנתבעת מעוררת קושי ממשי. משעה שהנתבעת הודתה בחבותה לשלם את תגמולי הביטוח המופחתים כאמור בכתב הוויתור והשחרור, לכל הפחות היה עליה להבהיר מה אירע לאחר החתימה ואם פעלה באופן כלשהו כדי להבהיר לתובעת שאין בכוונתה לשלם את תגמולי הביטוח. כפי שיובהר בהרחבה בהמשך, הנתבעת אף לא טענה שקיבלה את מכתבה של התובעת, בו התריעה על ביטול הסכם הפשרה, וממילא לא טענה שפעלה בהתאם לו. בהיעדרה של הודעת דחייה או פעולה אחרת של הנתבעת – במיוחד סמוך לפני תום תקופת ההתיישנות, ספק אם היא יכולה להסתמך כיום על טענת התיישנות.

19. במאמר מוסגר יש להוסיף כי בשנת 2011 פורסם חוזר המפקח על הביטוח לעניין בירור ויישוב תביעות (חוזר גופים מוסדיים 2011-9-5, שכותרתו "בירור ויישוב תביעות וטיפול בפניות הציבור). בחוזר הוטלה חובה על חברת ביטוח שנשלחה אליה דרישה לתשלום תגמולי ביטוח להודיע למבוטח בכתב מהי תקופת ההתיישנות (סעיף 8(א)(ז) לחוזר). עוד נקבע בחוזר כי ככל שחברת הביטוח שולחת למבוטח הודעת תשלום, הודעת תשלום חלקי, הודעת דחייה והודעת המשך בירור ראשונה – עליה לכלול בהודעתה פסקה שבה תצוין בהבלטה תקופת התיישנות התביעה וכי רק הגשת תביעה לבית המשפט עוצרת את מירוץ ההתיישנות. החוזר כולל גם סנקציות למקרים שבהם חברת הביטוח לא כללה את הפרטים האמורים בהודעתה (ראו, סעיף ז' לחוזר). בהתאם למועד פרסום החוזר והוראות התחולה שנקבעו במסגרתו, החוזר אינו חל במישרין בהליך הנוכחי. יחד עם זאת, יש בו כדי לשקף את חובות הגילוי החלות על חברות הביטוח בכל האמור בתקופת ההתיישנות, במיוחד במקרים שבהם נדחתה דרישה לתשלום תגמולים או במקרים שבהם המבוטח דרש מידע ומסמכים לצורך הוכחת התביעה. במקרים כאלה, אפשר שהחובה לציין את תקופת ההתיישנות נטועה בעקרון תום הלב – באופן שעשוי להקים לנתבעת השתק מפני העלאת טענת ההתיישנות בהליך המשפטי (ראו, אליאס, דיני ביטוח, בעמ' 1558. עוד ראו: א (שלום כפר סבא) 3129/04 חג' יחיא נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (12.8.2004); ת"א (שלום ירושלים) 6723/04 שמידט נ' ביטוח ישיר בע"מ (31.10.2006)).

20. נוסף על האמור, במקרים מתאימים עשויים שיקולי מדיניות להוביל למסקנה לפיה יש להעדיף את זכותו המהותית של התובע לברר ולממש את זכותו (לרבות זכות הגישה לערכאות), על פני זכותו הדיונית של הנתבע שלא להיתבע בחלוף תקופת ההתיישנות. על כן, נקבע בעבר כי יש לפרש בצמצום טענות התיישנות, ולהאריך את תקופת ההתיישנות במידת האפשר (ראו, למשל, ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 637, 678 (1984); רע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל (16.8.2005)). הדברים יפים במקרה הנוכחי, שעה שאין המדובר במקרה קלאסי שבו חברת הביטוח כלל לא הייתה מודעת לחבותה וקיבלה הודעה על האירוע הביטוחי לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. מדובר במקרה שבו חברת הביטוח הייתה מודעת לאירוע הביטוחי, בדקה אותו ואף התחייבה לשלם בגינו. בהינתן מעמדה של חברת הביטוח כחברה בעלת סממנים ציבוריים המטילים עליה חובות הגינות מוגברות (ראו, אליאס, דיני ביטוח, בעמ' 1523); בהתחשב ביחסי הכוחות בין הצדדים; ובשים לב להתנהלותה הכוללת של הנתבעת בעניין הנוכחי, דומה כי גם שיקולי מדיניות מצדיקים העדפת העמדה שלפיה התביעה לא התיישנה.

21. המסקנה מכל האמור לעיל היא כי תביעת התובעת מכוח כתב הוויתור והשחרור לא התיישנה.

האם התובעת ביטלה את הסכם הפשרה?

22. כפי שצוין בראשית הדברים, כשנתיים לאחר החתימה על כתב הוויתור והשחרור שלחה התובעת לנתבעת מכתב ובו התריעה על כך שטרם שולמו התגמולים כמוסכם בכתב הוויתור והשחרור (מכתב מיום 5.9.2012). במכתב זה התריעה התובעת כי: "במידה והפיצוי לא יועבר לידי משרדנו תוך 7 ימים מיום קבלת מכתבי זה, מרשתי תראה בהסדר הפשרה כבטל ומבוטל, ומרשתי שומרת על זכותה לטעון למלוא נזקיה הישירים והעקיפים". אין מחלוקת כי הפיצוי לא הועבר לתובעת.

23. אף שהמכתב נזכר בכתב התביעה, הנתבעת לא התייחסה לאמור במכתב זה בכתב ההגנה, אלא הסתפקה בהכחשה כללית. בכלל זאת, הנתבעת לא העלתה בכתב ההגנה טענה לפיה ההסכם בוטל על ידי התובעת. הטענה נזכרה לראשונה בדיון מיום 5.5.2019, אז נטען כי החוזה בוטל על ידי התובעת (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 6-5). התובעת התנגדה להעלאת הטענה על ידי הנתבעת, בין היתר בשים לב לעובדה שהטענה לא הועלתה בכתב ההגנה.

לגישתי, די בכך שהטענה לא הועלתה בכתב ההגנה כדי לדחותה מן הטעם של הרחבת חזית. למעשה, לא זו בלבד שהנתבעת לא העלתה בכתב ההגנה טענה לגבי ביטול ההסכם, אלא שהיא אף לא טענה – בכתב ההגנה או במהלך ההליך הנוכחי – שקיבלה את המכתב האמור. לעניין זה משמעות מעשית על רקע ההודעה המנויה במכתב, שם נכתב כי "במידה והפיצוי לא יועבר לידי משרדנו תוך 7 ימים מיום קבלת מכתב זה מרשתי תראה בהסדר הפשרה כבטל ומבוטל, ומרשתי שומרת על זכותה לטעון למלוא נזקיה הישירים והעקיפים" (ההדגשה הוּספה). כלומר, הודעת הביטול יכולה הייתה להיכנס לתוקף רק אילו הפיצוי לא היה מתקבל בתוך שבעה ימים ממועד קבלת המכתב. משעה שהנתבעת כלל לא טענה שהמכתב התקבל אצלה, וממילא לא הוכיחה זאת, לא התקיים התנאי המנוי במכתב. על כן, הודעת הביטול לא נכנסה לתוקף טרם הגשת התביעה, במסגרתה תבעה התובעת את אכיפת הסכם הפשרה.

24. מבלי לפסוח על זכותו של הנפגע בנסיבות מסוימות לראות בהודעתו כאילו הגיעה ליעדה במועד (ראו, סעיף 21 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970), ככלל "הביטול הוא פעולה משפטית חד-צדדית אשר שכלולה מחייב קליטה (אך לא הסכמה) של המפר" (ראו, ע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטה, פ''ד נו(4) 798, 804 (2002)). כלומר, הביטול לא נכנס לתוקף אלא אם ההודעה עליו הגיעה ליעדה, היינו, הודעת הביטול משתכללת רק אם המפר "קלט" את ההודעה (שם, בעמ' 806. ראו גם גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות 647-645 (2009); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים, כרך ב 1093-1092 (1992)).

הנתבעת, כאמור, לא טענה שקיבלה את המכתב. בנסיבות העניין שלפניי לא בלתי נמנע להניח שאפשר שהמכתב האמור אכן לא הגיע ליעדו. לאורך ההליך ציינה הנתבעת כי היא פעלה בעניין הנוכחי באמצעות חברת קש – שהייתה במועד הרלוונטי סוכנות ביטוח ולא חברת ביטוח. חלוקת הסמכויות בין הנתבעת לבין קש בכל האמור בטיפול בפוליסת הביטוח של התובעת ובתביעה לתגמולים שהגישה התובעת לא הובהרה בהליך הנוכחי, ומטעם הנתבעת לא העיד גורם כלשהו שהיה בקיא בטיפול בתביעות באותה עת. למעלה מכך, ודומה כי זה העיקר, הנתבעת לא טענה שהסתמכה על האמור במכתב. כלומר, הנתבעת לא טענה שסברה שההסכם בוטל ומן הטעם הזה לא שילמה את תגמולי הביטוח. בפועל, נראה כי שני הצדדים לא פעלו בהתאם להודעת הביטול. התובעת המתינה והגישה את התביעה הנוכחית בגדרה עתרה לאכיפת ההסכם; והנתבעת אמנם לא שילמה את התגמולים מכוח ההסכם, אך נמנעה ממשלוח הודעה כלשהי לתובעת – לרבות הודעה על קבלת המכתב או הודעה על דחיית התביעה לתשלום תגמולי הביטוח. עניין זה מקבל משנה תוקף שכן אילו סברה הנתבעת שההסכם בוטל ועל כן היא בחרה באופן מודע להימנע מתשלום תגמולי הביטוח – היה עליה לשלוח לתובעת הודעה מפורשת ובה דחיית תביעתה לתשלום תגמולי ביטוח. לא זו בלבד, אלא היה על הנתבעת להודיע לתובעת על סירובה לשלם את תגמולי הביטוי עובר לתום תקופת ההתיישנות המקוצרת של שלוש שנים, וזאת מכוח חובת תום הלב המוטלת עליה כחברת ביטוח. הדבר לא נעשה. כפי שהעיד סוכן הביטוח, חברת הביטוח לא שלחה הודעה על דחיית התביעה. סוכן הביטוח אף טען כי: "לא קיבלתי העתק שזו לא התנהלות מקצועית" (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 26-23).

הטענות לעניין היעדר כיסוי ביטוחי

25. טענתה החלופית של הנתבעת הייתה כי לא מוטלת עליה חובה לשלם את תגמולי הביטוח הואיל ובמועד האירוע הביטוחי לא הייתה לתובעת פוליסת ביטוח בתוקף. תחילה יוער כי הנתבעת לא הבהירה אם טענתה זו מתבססת על כך שלשיטתה הסכם הפשרה בוטל ועל כן באפשרותה לטעון טענות לעניין עצם הכיסוי הביטוחי; או שהיא מכוונת לכך שיש להורות על ביטול הסכם הפשרה בשל טעות במצב הדברים שהוביל לחתימתו. בין כך ובין כך, לא מצאתי כי עלה בידי הנתבעת להוכיח טענה זו.

26. הנתבעת התבססה בטענתה בעיקר על דוח של חוקר פרטי שנערך סמוך לאחר אירוע השריפה. דוח החוקר הוגש לנתבעת ביום 15.3.2010 – כלומר, כשבועיים לאחר מקרה הביטוח. לגישתי, עיון בדוח החוקר, בסיכומי החקירות שבוצעו על ידו וכן בתמלילים שצורפו לדוח החוקר תומכים דווקא במסקנה הפוכה מזו שהנתבעת טענה לה. מדוח החקירה עולה כי סוכן הביטוח העביר לנתבעת בקשה להקים פוליסת ביטוח לתובעת עוד בחודש נובמבר 2009, וביום 17.11.2009 – כארבעה חודשים קודם למקרה הביטוח – החתים את בעלי התובעת על הצעה לביטוח מקיף (ללא גניבה). מהראיות עלה כי הצעת ביטוח נשלחה לא רק ביחס לאוטובוס נושא ההליך הנוכחי, אלא ביחס לאוטובוסים נוספים של התובעת. לבקשת הנתבעת הפנה סוכן הביטוח את מנהל התובעת לשמאי רכב מסוים שאמור היה לבדוק את מצב הרכב מבחינת תחזוקה. מנהל התובעת פנה לשמאי הרכב, וזה הגיע לבדוק שישה אוטובוסים השייכים לחברה התובעת. מדברי סוכן הביטוח עלה כי ביום 3.1.2010 הודיע מנהל התובעת לסוכן הביטוח על כך שהשמאי ביצע את הבדיקה, וסוכן הביטוח טען שפנה לחתמת מטעם הנתבעת וביקש ממנה להקים את הפוליסה. לטענת סוכן הביטוח, בעקבות בקשת החתמת לשלוח הצעה חדשה המתחילה ביום 3.1.2010 נשלחה הצעה כאמור באופן מיידי.

בדוח החקירה צוין כי סוכן הביטוח אמר למנהל התובעת ש"הם יסתדרו" בכל הנוגע לתשלום לשמאי עבור הבדיקות. מנהל התובעת טען שהשמאי מעולם לא פנה אליו בדרישת תשלום, והודעתו זו נתמכה גם בהודעת השמאי שאישר לחוקר הפרטי שלא פנה למנהל התובעת בדרישה לתשלום. השמאי ציין לפני חוקר הביטוח כי רעייתו התקשרה לסוכן הביטוח לשם הסדרת התשלום, אולם הוא לא ענה. בפועל, לא שולם שכרו של השמאי, והוא לא העביר את דוחות הבדיקה לנתבעת. מדוח החקירה עולה כי זו הסיבה שבגינה לא הוקמה הפוליסה. עניין זה נודע רק לאחר קרות האירוע הביטוחי, וסמוך לאחר מכן שולם שכר השמאי על ידי מנהל התובעת. בעקבות התשלום הועברו דוחות השמאי לנתבעת. בהמשך לאמור יצר סוכן הביטוח קשר עם חברת הביטוח וביקש שפוליסת הביטוח תוקם מיום 3.1.2010 – מועד בדיקת הרכבים על ידי השמאי. סוכן הביטוח טען שנציגת הנתבעת סירבה, והפנייה הועברה למנהל בנתבעת. סוכן הביטוח העיד לפני החוקר כי במועד החקירה אותו מנהל טרם השיב לפנייתו.

בסיכום דוח החקירה נכתבו מספר מסקנות. כך, נכתב כי האוטובוס הוצת וכי נהג האוטובוס או מנהל התובעת אינם קשורים בשום צורה להצתה. כמו כן צוין במסקנות כי: "בתום החקירה ברור לחלוטין כי אם השמאי אנקורי היה מעביר את הדוחות שלו לחברתכם תוך פרק זמן סביר ולא מתנה את העברתם אליה בתשלום שכרו הייתה הפוליסה מקיף (ללא גניבה) של הרכב שבנדון מוקמת עוד לפניי שהאירוע שבנדון התרחש" (סעיף 12(ה) לדוח החוקר). במסקנות צוין עוד כי עובדת ממשרדו של סוכן הביטוח התקשרה לנתבעת ביום 2.3.2010 בבקשה להקים את הפוליסה, מבלי שציינה את אירוע השריפה. לפי הטענה, הדבר נעשה על מנת שתוקש לרכב פוליסה מיום 3.1.2010. לטענת החוקר במסקנות, אילו הייתה העובדת ממשרדו של סוכן הביטוח מדווחת על האירוע הביטוחי, לא הייתה מוקמת הפוליסה שהוקמה לבסוף.

27. עיון בהודעות שנגבו על ידי החוקר הפרטי מעלה כי מנהל התובעת הבין מסוכן הביטוח שהאוטובוסים יהיו מבוטחים בביטוח מקיף למעט גניבה עד שיעברו בדיקת מיגון (עמ' 7-6 לקובץ הבקשה מיום 16.12.2019). הודעה זו קיבלה חיזוק מגרסת סוכן הביטוח, שכאמור ציין לפני החוקר הפרטי כי מנהל התובעת חתם על הצעת פוליסה עוד בחודש נובמבר 2009. בנסיבות אלה, גם אם פוליסת הביטוח לא הייתה בתוקף מהמועד שבו האוטובוס נבדק על ידי השמאי (בתחילת חודש ינואר 2010), נראה כי נוצרה חוסר הבנה בין סוכן הביטוח לבין מנהל התובעת באשר לתוקף הפוליסה. נראה עוד שנוצרה חוסר הבנה בין סוכן הביטוח לבין מנהל התובעת, וכן בין סוכן הביטוח לבין הנתבעת, בכל הנוגע לתשלום עבור בדיקת השמאי, ולשאלה האם התשלום עבור הבדיקות היווה תנאי להקמת הפוליסה.

28. בעדותו בבית המשפט העיד סוכן הביטוח כי פוליסת הביטוח תקפה באופן רטרואקטיבי ממועד משלוח ההצעה, ככל שהשמאי יאשר את הרכב. זאת, אף שהפוליסות מוקלדות במערכת חברת הביטוח ומונפקות לאחר מכן (עמ' 22 לפרוטוקול, בשורות 9-1). סוכן הביטוח נשאל בעדותו אם המבוטח לא שילם עבור הפוליסה, האם הפוליסה עדיין לא מוקמת, ותשובתו הייתה: "צריך להבחין אם בר ביטוח או לא. אם [השמאי] אמר שיש לאוטובוס ביטוח, אז יש כיסוי. עניין לשלם לשמאי זה ללא קשר לפוליסה [א]ם לא. חברת הביטוח מבקשת דו"ח שמאי, לא מעניין מי קיבל את הכסף על עבודת השמאי". בהמשך לתשובה זו נשאל הסוכן: "זאת אומרת שהפוליסה מוקמת רק לאחר ביצוע התשלום?" והשיב: "הפוליסה תתקיים בזמן בקשת המבוטח בזמן שאני שולח הצעה. אחר כך המבוטח הולך לשמאי והשמאי בודק את האוטובוס. אם הוא לא הולך לשמאי אז אין כיסוי. אם השמאי בדק ואמר שזה בר ביטוח, הפוליסה תתקיים רטרואקטיבית מיום משלוח ההצעה "(עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 36-27; עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 3-1). הסוכן הוסיף והבהיר כי חברת הביטוח אינה מתעניינת בשאלה אם שולם שכרו של השמאי אם לאו, ואף ציין כי אם חברת הביטוח לא מקבלת את הדוחות מהשמאי אז "זו בעיה שלה. חב' הביטוח מקבלת את הבקשה אליה ומשאירה את הפוליסה ברמת טיוטה. אם השמאי מאשר הפוליסה קיימת רטרואקטיבית. אם לא, חב' הביטוח תשלח מכתב ללקוח שאין כיסוי" (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 9-8).

29. בעניין שלפניי לא הייתה מחלוקת על כך שנשלחו הצעות ביטוח (לאוטובוס נושא ההליך הנוכחי ולאוטובוסים אחרים של התובעת), אולם הסיבה היחידה שבגינה לא הופקו הפוליסות הייתה העובדה שלא שולם לשמאי עבור ביצוע הבדיקות. כאמור, גרסתו של מנהל התובעת לפיה לא ידע שהוא צריך לשלם נתמכה גם בגרסת סוכן הביטוח וגם בגרסת השמאי בעצמו. במצב דברים זה, אף אם במועד קרות האירוע הביטוחי לא הייתה פוליסה בתוקף, דומה כי הדבר נעוץ במחדל, או למצער בחוסר הבנה, ביחסים שבין סוכן הביטוח לחברת הביטוח ולשמאי, אך לא במחדל של התובעת. בנסיבות אלה, אפשר שחברת הביטוח הייתה מחויבת להקים את הפוליסה ולשלם את תגמולי הביטוח, ולו כמי שאחראית באחריות שילוחית למעשי סוכן הביטוח (ראו, סעיף 33 לחוק חוזה הביטוח). חיזוק לכך נמצא גם במסקנות החוקר הפרטי של הנתבעת, שם נכתב במפורש כי אם השמאי היה מעביר את דוחות הבדיקה, הייתה הפוליסה מוקמת עוד מחודש ינואר 2010.

30. לא מצאתי לייחס משקל משמעותי לטענה נוספת שהעלתה הנתבעת ולפיה התובעת לא שילמה את תשלומי הפרמיה. תחילה יוער כי גם טענה זו כלל לא הועלתה בכתב ההגנה, ועל כן, מהווה הרחבת חזית (וראו גם התנגדות התובע, בעמ' 21 לפרוטוקול, שורות 29-25). די בכך כדי לדחות את הטענה. גם לגופם של דברים, לא מצאתי בטענה זו ממש (וראו גם, סעיפים 9(א) ו-14(א) לחוק חוזה הביטוח). סוכן הביטוח העיד בעניין זה כי יש להניח שהתובעת הסדירה את התשלום משום שאחרת הנתבעת הייתה מיידעת אותה על כך (עמוד 23 לפרוטוקול, בשורות 33-32). בעניין זה הייתה גם מקובלת עליי עמדת מנהל התובעת, שהעיד כי: "כל חודש הייתי עושה איתו חשבון. הייתי משלם לו שיקים. היו לנו 30-40 אוטובוסים. היינו עושים איתו חשבון ונותנים לו שיקים אחרי כמה חודשים" (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 30-29). מעדותו של מנהל התובעת עלה כי כלל האוטובוסים של החברה היו מבוטחים באמצעות אותו סוכן ביטוח, וכי הם נהגו לשלם לו מעת לעת את החשבונות עבור הביטוחים השונים. יוער כי לתמלילי החוקר צורף מכתב שנשלח מחברת קש לתובעת ובה נטען לקיומו של חוב כספי של 4,145 ש"ח. לא ברור לאיזו פוליסה נוגע החוב, שלפי המכתב, מתייחס לתקופה שמיום 1.1.2011 עד 15.9.2011. נוכח התאריכים האמורים, ספק אם מדובר בפוליסה הנוכחית. ממילא, גם אם היה מדובר בפוליסה הנוכחית, הרי שמשמעות הדבר היא שהפוליסה הופקה ולא בוטלה, והמכתב נועד להוות התראה לפני הגשת התביעה ולא לפני ביטול הפוליסה. מכל מקום, גם אילו אניח שהיה חוב כאמור – והנתבעת לא הוכיחה זאת – היה על הנתבעת להבהיר מדוע טענה זו לא עלתה בזמן אמת או מדוע לא קוזז הסכום, ככל שלא שולם, מסכום הפיצוי עליו הוסכם בכתב הוויתור והשחרור.

31. במכלול הנסיבות, איפוא, הנתבעת לא הוכיחה את טענת היעדר היריבות. טענה זו מעוררת קושי מיוחד הואיל והנתבעת הייתה ערה לשאלות המתעוררות ביחס לכיסוי הביטוחי כבר בסמוך למועד האירוע, ודוח החקירה וממצאיו עמדו לנגד עיניה סמוך מאוד למועד האירוע הביטוחי. חרף האמור, הנתבעת הנפיקה את כתב הוויתור והשחרור מספר חודשים לאחר מכן. החוקר הפרטי מטעם הנתבעת, שהעיד בבית המשפט, אישר בחקירתו כי הדוח שהגיש בחודש מרץ 2010 עמד לפני הנתבעת עת הנפיקה את כתב הוויתור והשחרור בספטמבר 2010 (ראו, עמ' 16 לפרוטוקול, בשורות 22-6). החוקר מטעם הנתבעת אף נשאל במפורש: "גם [הנתבעת] ידע[ה] שיש כאן חשדות שהפוליסה הוצאה אחרי השריפה ובכל זאת שלחו שטר קבלה" והשיב: "הדברים ברורים מאליהם" (עמ' 16 לפרוטוקול, בשורות 24-23). עניין זה מלמד על כך שבדיקת הנתבעת את מכלול הטענות, גם לעניין הכיסוי הביטוחי, הסתיימו במסקנה לפיה הנתבעת חבה בתשלום תגמולי הביטוח. לא מן הנמנע לשער כי ייתכן שהקשיים האמורים עמדו ביסוד הסכמת הצדדים להפחית את תגמולי הביטוח במסגרת כתב הוויתור והשחרור.

בהתחשב בעובדה שכתב הוויתור והשחרור הונפק על ידי הנתבעת לאחר בדיקה מקיפה, לכל הפחות מצופה היה שהנתבעת בהליך הנוכחי תבהיר אם התגלו לה ממצאים חדשים ומתי הממצאים האמורים התגלו לה. הנתבעת לא עשתה כן. הנתבעת טענה בכתבי הטענות ובדיונים בבית המשפט טענות שונות שלא גובו באסמכתאות כלשהן, ולכל הפחות בתצהיר של גורם רלוונטי. כך, למשל, נטען כי חרף הבדיקות שנערכו על ידי חברת הביטוח, היא גילתה את היעדרה של הפוליסה "לאחר מכן, לא בסמוך למקרה" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 25-24). טענה זו עומדת בניגוד לממצאים העולים מדוח החוקר. עוד נטען כי ההנחה היא שלאחר כתב הוויתור הודיעו למבוטח או לבא כוחו שאין לו כיסוי ביטוחי (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 8-7). טענה זו לא נתמכה בדבר. הנתבעת אף אישרה שאין מסמך שבו הדבר נכתב במפורש (שם, בשורות 9-8). גם טענותיה של הנתבעת לפיה חברת קש – שהייתה אז סוכנות – מחזיקה את כל המסמכים, לא נתמכה באסמכתה כלשהי, וממילא, לא הובהר מדוע הנתבעת אינה יכולה לפנות לחברת קש לבקש את המסמכים הנחוצים (ולא הובהר עוד, כיצד טענה זו מתיישבת עם העובדה שהומצאו מסמכים שונים בהליך הנוכחי, לרבות דוחות החקירה שנזכרו לעיל). זאת במיוחד בהתחשב בעובדה שהנתבעת היא שערכה את הפוליסה וחברת קש פעלה מטעמה של הנתבעת. לכל אלה יש להוסיף כי הנתבעת כלל לא הבהירה מדוע המסמכים לא נשמרו אצלה (ומדוע לא נשמרו לתקופה של שבע שנים ממועד סיום יחסי הביטוח; ראו, בעניין זה, חוזר הממונה על שוק ההון ביטוח וחיסכון מס' 2011-9-5, בירור ויישוב תביעות וטיפול בפניות הציבור (28.3.2011), בסעיף 9).

32. המסקנה מכל האמור לעיל היא שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח את טענותיה לעניין ההתיישנות והיעדר היריבות. על כן, יש לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 101,500 ש"ח כאמור בהסכם הוויתור והשחרור. מאחר שהתביעה התבססה על הסכם הפשרה כאמור בכתב הוויתור והשחרור (וראו גם את דברי התובעת בעמ' 30 לפרוטוקול, בשורה 12), אינני סבורה כי יש הצדקה להורות על תשלום ריבית מיוחדת. בנוסף, מאחר שלא הובהר המועד המדויק של הסרת השעבוד (המקים את החובה לשלם מכוח הסכם הוויתור והשחרור); אך גם על רקע יתר נסיבות העניין – מצאתי לקבוע כי הפרשי הצמדה וריבית כדין יתווספו לסכום האמור (101,500 ש"ח) החל מיום הגשת התביעה ועד ליום פסק הדין.

33. סוף דבר, התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 101,500 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין. בנוסף תישא הנתבעת בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ש"ח. הסכומים האמורים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, ד' תשרי תשפ"א, 22 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.