עתירה כנגד החלטת הוועדה המיוחדת הפועלת מכוח חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן – הוועדה המיוחדת ו-החוק בהתאמה) מ-10.8.16.

1. עניינה של העתירה בקשת העותרים לתשלום מיוחד בגין מבנים חקלאיים ששימשו אותם טרם פינויים מגוש קטיף ואשר עלות הקמתם לא באה לידי ביטוי בטופס הפחת שלהם. הבקשה לתשלום מיוחד נשענת על פסק הדין בעע"מ 7792/09 כליף תעשיות (1994) בע"מ נ' הוועדה המיוחדת לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות (ניתן ביום 16.5.2012). הוועדה המיוחדת התבססה בקביעתה על שתי החלטות עקרוניות שנתנה בעניין תשלום מיוחד חלף פיצוי עבור מבנים חקלאיים במתווה שנקבע בהלכת כליף. על פי החלטות אלה (החלטה 563/2 והחלטה 571/5), חושב התשלום המיוחד עבור כל דונם של חממה על יסוד הערכים שנקבעו בסעיף 6 לתוספת השלישית לחוק, תוך קביעה כי התשלום עבור כל דונם של חממה כולל בתוכו תשלום גם עבור בית אריזה ובית קירור. השטח שיוחס לבית האריזה ובית הקירור הופחת לפיכך מהשטח הכולל של המבנים החקלאיים בגינם ניתן תשלום לעותרים, כדי למנוע כפל תשלום.

את חישוב התשלום עבור כל מ"ר של בינוי, ביססה המשיבה על קריטריונים שנשאבו לשיטתה ממסמך של משרד החקלאות, מנהלת ההשקעות בחקלאות, שצורף לכתב התשובה כמש/2 וכותרתו "קריטריונים להקמת בתי אריזה, בתי קירור ומערך מיון לפירות נשירים ברמת הגולן", מיום 1.6.2005. בהתבסס על אותם קריטריונים קבעה הוועדה המיוחדת תשלום מיוחד בגין המבנים החקלאיים ששימשו את העותרים. הוועדה המיוחדת דחתה את הבקשה לקביעת תשלום מיוחד בכל הנוגע לשבילי הבטון והמעברים שבין המבנים וכן דחתה את הטענה שיש לקבוע את העלות על יסוד העלות הנורמטיבית הנוכחית, להבדיל מהעלות הנורמטיבית ההיסטורית. סכום התשלום המיוחד שנקבע נפל אפוא מהמקדמה שקיבלו העותרים ועל כן נדחתה בקשתם לקבלת תשלום מיוחד נוסף, תוך שנקבע כי הם אינם חבים בהשבת הסכום שקיבלו ביתר.

2. בעתירה טוענים העותרים כלפי רכיבי ההחלטה: לטענת העותרים לא היה מקום להפחית מהשטח המזכה אותם בתשלום מיוחד את שטחם של בתי האריזה ובתי הקירור, שכן לא היו להם בתי אריזה ובתי קירור ולא שולם להם פיצוי עבורם בעת שעניינם נדון בפני ועדת הזכאות. בהקשר זה הדגישו העותרים כי סוג הגידולים החקלאיים שהיו להם בגוש קטיף, כלל לא הצריכו בתי אריזה ובתי קירור. טענתם השנייה של העותרים היא כי לא היה מקום להתבסס על הערכים שנקבעו בקריטריונים של מנהלת ההשקעות במשרד החקלאות, וכי את התשלום המיוחד היה על הוועדה המיוחדת לקבוע על בסיס התוספת השישית לחוק. לדידם של העותרים אין לערוך אבחנה בין מבנים המשמשים לתעשייה לבין מבנים המשמשים לחקלאות ויש לסווג את המבנים בהתאם לסוגים השונים כפי שנקבעו בתוספת השישית. הטענה השלישית היא כי מאחר שהעותרים הקימו משק חלופי למשק שהיה בבעלותם בגוש קטיף, הרי שאין מקום לקבוע את התשלום המיוחד על יסוד הערכים ההיסטוריים אלא על יסוד הערכים הנוכחיים. בעניין זה שונים פני הדברים מפסק הדין בעניין חמו (עת"מ י-ם 215-09-13 חמו נ' הוועדה המיוחדת, מיום 30.12.13) (ולהלן – עניין חמו), שם לא כוננו העותרים משק חלופי. הטענה האחרונה נוגעת להחלטת הוועדה המיוחדת שלא לקבוע תשלום מיוחד בגין המעברים והשבילים.

3. נסיר מעל הפרק את אותו היבט של העתירה הנוגע למעברים ולשבילים. לא מצאנו בעניין זה עילה להתערב בהחלטת הוועדה המיוחדת, שהתבססה על ממצאי עובדה לפיהם לא ניתן ללמוד מן הראיות שהציגו העותרים קיומם של משטחי בטון כפי שטענו וכי מכל מקום משטחי בטון, כשלעצמם, אינם בגדר "מבנה" המצדיק תשלום מיוחד.

ועתה לשלושת הראשים האחרים של העתירה המעוררים, לטעמנו, סוגיות בעלות חשיבות.

4. הסוגיה הראשונה היא, כאמור לעיל, הפחתת שטחם ה"נורמטיבי" של בית האריזה ובית הקירור מהשטח המבונה הכולל המזכה בתשלום מיוחד. לעניין זה יש להבהיר כי אותם מפונים שקיימו עסק חקלאי הכולל חממות, יכלו לבחור בין שני מסלולי פיצוי במסלול הנכסי: האחד, מסלול הקבוע בסעיף 6 לתוספת השלישית והמזכה בתשלום המחושב על פי סוג החממה (דגם א', דגם ב' או דגם ג'). והשני, תשלום בדומה לכל עסק אחר המזכה בתשלום עבור פריטי הרכוש הקבוע (סעיף 5 לתוספת השלישית) ופיצוי עבור מבני בית הקירור ובית האריזה (סעיפים 4 ו-6(ד) לתוספת השלישית). מרבית המפונים בחרו בפיצוי על פי סעיף 6 לתוספת השלישית, בפרט באותם מקרים בהם לא ניתן היה להוכיח את השווי המלא של פריטי הרכוש הקבוע בשל אי הכללתם בטופס הפחת. סעיף 6 לתוספת השלישית קובע כי המונח "חממה" כולל בתוכו, לבד מפריטי המבנה עצמו, גם "מערכות המשמשות אותה, לרבות מערכות המיון, האיוורור, הקירור, החימום, ההשקיה, בית קירור ובית אריזה". מכאן שהפיצוי עבור החממה, במסלול המעניק פיצוי גלובלי עבור כל דונם של חממות, כולל בתוכו פיצוי עבור בית קירור ובית אריזה, בשונה מהמסלול הנשען על הוראות סעיפים 4 ו-5. בהחלטתה העקרונית (החלטה 571/5) קבעה הוועדה המיוחדת מפתח לפיו לכל דונם של חממה מדגם א' ייוחס שטח של 7 מ"ר של בית אריזה ולא ייוחס שטח של בית קירור; לכל דונם חממה מדגם ב' ייוחס שטח של 7 מ"ר של בית אריזה ושטח של 2.5 מ"ר לבית קירור; ואילו לכל דונם חממה מדגם ג' ייוחס שטח של 18 מ"ר של בית אריזה ו-2.5 מ"ר לבית קירור. אין מחלוקת כי החממות נשוא דיוננו הן מדגם ג', וכי העותרים זכו לתשלום במסלול שעל פי ס' 6 לתוספת השלישית.

במסגרת ההחלטה מושא העתירה, הפחיתה הוועדה המיוחדת שטח כולל של 561.6 מ"ר בגין בתי אריזה המיוחסים ל-31.2 דונם של חממות, וכן שטח של 78 מ"ר עבור שטח בתי קירור. שטח כולל זה הופחת מכלל השטח המבונה שהיה בבעלות העותרים ואשר בגינו הם זכאים לתשלום מיוחד. נותרו אפוא שטחים בהיקף של 148.4 מ"ר מבני משק ו-1 מ"ר בתי קירור שהיו בבעלות העותרים ואשר בגינם לא התקבל פיצוי במסלול הנורמטיבי לפי ס' 6. בגין שטחים אלה, ואלה בלבד, נקבעה זכאותם של העותרים לתשלום מיוחד.

כאמור, העותרים סבורים שלא היה מקום להפחתה מהתשלום לו הם זכאים, בגין שטח בית האריזה ובית הקירור המיוחס לכל דונם של חממות. לשיטתם עצם הכללת שטח בתי האריזה ובתי הקירור בפיצוי נובעת מפרשנות שגויה של החוק, ומכל מקום – אין מקום להפחתה מעין זו כאשר מדובר במי שטיב הגידול הספציפי שלהם לא הצריך שימוש בבתי אריזה או בתי קירור.

לעומתם סבורה הוועדה המיוחדת כי הפרשנות הנכונה של החוק מביאה למסקנה שניתן פיצוי עבור בתי האריזה ובתי הקירור במסגרת התשלום לפי סעיף 6. המשיבה הבהירה כי סכום התשלום הנורמטיבי שנקבע עבור דונם חממות כולל בתוכו תשלום עבור בית קירור ובית אריזה, כפי שעולה מ-מש/3 (מסמך שכותרתו "חממות ומרכיביהן", שנשלח ממשרד החקלאות ופיתוח הכפר לוועדת הפיצויים לעסקים ביום 8.11.06). ממסמך זה עולה, כי הסכומים שנקבעו בתוספת השלישית מושתתים על חישוב המבוסס על סכומים שונים, וביניהם סכום של 5,000 ₪ לדונם בגין בין 2.5 ל-3 מ"ר בית קירור וסכום של 10,000 ₪ לדונם בגין שטח שבין 18 ל-20 מ"ר של בית אריזה. ממכלול הסכומים שהתקבלו (115,000 ₪ לדונם של חממה מדגם ג') הופחת שליש בהתאם למה שהוסכם בין אותם גופים. כך התקבל הסכום של 76,000 ₪ לדונם של חממה מדגם ג', שנקבע בתוספת השלישית לחוק. מאותו מסמך ניתן ללמוד שדרך חשיבה דומה אפיינה גם את קביעת הפיצוי הנורמטיבי עבור חממות העונות לסיווגים הנוספים בחוק.

5. מהמסמכים שהציגה הוועדה המיוחדת עולה, כי התשלום ששולם לבעלי עסק חקלאי עבור כל דונם של חממה כולל בתוכו תשלום עבור בית קירור ובית אריזה, בין אם היה ובין אם לא היה. לעותרים שולם סכום של 76,000 ₪ לדונם חממות. מכאן שהתשלום ששולם להם כולל רכיב של בית קירור ובית אריזה. קבלת תשלום מיוחד בהתעלם מעובדה זו, תביא לכפל תשלום. לפיכך לא מצאנו עילה להתערב בהיבט זה של החלטת הוועדה המיוחדת.

6. אשר לגובה התשלום עבור המבנים. כאמור, בעניין זה הנחתה עצמה הוועדה המיוחדת במסמך מש/2, הקובע כי עלות השקעה לבית אריזה היא 550 ₪ למ"ר. זו היתה נקודת המוצא לחישוב התשלום המיוחד עבור מבנים חקלאיים ככלל. עם זאת, הוועדה המיוחדת היתה נכונה לקבל ראיות להשקעות שחרגו מסטנדרט הבניה הרגיל. הן בהחלטה 571/5 והן בהחלטה מושא העתירה מצאה הוועדה לנכון להוסיף סכום של 850 ₪ למ"ר בשל סטנדרט גבוה יותר של בינוי. העותרים טוענים כי הדרך לחישוב גובה התשלום המיוחד נקבעה בתוספת השישית לחוק, ולפיה קיימים חמישה סוגים של מבנים שלכל אחד מהם מאפיינים ברורים הקבועים בחוק ואין כל מקום להבחנה בין מבנים שיועדו לצרכי תעשייה לבין מבנים חקלאיים.

הוועדה המיוחדת טוענת כי הגיעה למסקנה לפיה המסמך מש/2 הוא התשתית הנכונה לקביעת גובה התשלום עבור מבנים חקלאיים, לאחר רצף של פניות לתשלום מיוחד עבור מבנים חקלאיים, שנבחנו על ידה, עד שהגיעה לכלל דעה כי התשלום המדויק יותר למבנים חקלאיים נכון שיסתמך על אותו מסמך. עוד טענה, כי פיתחה מיומנות אגב דיון בבקשות הרבות שהובאו לפניה, ולפיכך יש בידיה כלים מתאימים לקביעת גובה התשלום ההולם כל סוג של מבנה. בדיון נטען, כי מנעד התשלומים רחב הרבה יותר מזה העולה מן ההחלטה מושא העתירה, וכי למעשה ניתנו תשלומים הנעים בין 550 ₪ למ"ר עד ל-2,400 ₪ למ"ר, כאשר גובהו המדויק של התשלום נקבע על יסוד התרשמותה המקצועית של הוועדה.

7. בעניין זה אנו סבורים כי הדין עם העותרים. אכן, התשלום המיוחד הנובע מהלכת כליף אינו מושתת באופן ישיר על התוספת השישית לחוק, אלא שהוועדה המיוחדת הנחתה עצמה בתוספת זו בכל הנוגע לתשלומים שניתנו לעסקים שאינם עסקים חקלאיים. לא מצאנו טעם טוב להבחנה בין מבנה המשרת עסק חקלאי לבין מבנה המשרת תכליות עסקיות אחרות. המסמך מש/2 עניינו בהערכת עלות השקעה לבית אריזה, ולא ניתן לראות בו תשתית להערכת עלות ההשקעה במבני משק מסוגים שונים. התוספת השישית כוללת הגדרות ברורות לסוגים שונים של מבנים המשמשים לעסק, תוך מתן דגש לסוג החומרים שנעשה בו שימוש, רמת הגימור וכדומה. מדובר באמות מידה ברורות, המאפשרות שקיפות בעת בחינת החלטות הוועדה הנשענות עליהן, מה שאין כן באמת המידה המוצעת על ידי הוועדה בכל הנוגע למבנים חקלאיים. התוספת השישית אף מאפשרת גמישות במקרים בהם המבנה אינו עונה לאחת מההגדרות שבתוספת (סעיף 4(ג) לתוספת). לפיכך לא מצאנו עילה להבחנה שעשתה הוועדה המיוחדת ולכך שלא בחנה את בקשת העותרים לתשלום מיוחד לפי אמות המידה שנקבעו בתוספת השישית.

8. עניין אחרון שיש לענות בו נוגע לשאלה אם יש לשלם לעותרים על פי העלות הנורמטיבית ההיסטורית או על פי העלות הנורמטיבית הנוכחית. בעניין זה קבענו בפסק הדין בעניין חמו, שהפך חלוט, כי "קביעת העלות ה'היסטורית' נועדה בעיקרו של דבר לצורך מתן פיצוי למבנים עסקיים באזור המפונה שבעליהם לא בנו מבנה חלופי מחוץ לאזור המפונה, והפיצוי צופה פני עבר, ואילו קביעת העלות הנוכחית נועדה למתן פיצוי למפונים שבחרו להקים מבנה לעסק ממשיך מחוץ לאזור המפונה, כשהפיצוי צופה פני עתיד". לא למותר לציין, כי כך סברה גם הוועדה המיוחדת במהלך הדיון באותה פרשה, ואת דברי בא-כוחה בעניין זה הבאנו בסעיף 14 לפסק הדין. דברים אלה אף עולים מהלכת כליף עצמה. לא למדנו מהחלטת הוועדה ומכתב התשובה מטעמה מדוע בעניינם של העותרים הוחלט לשלם להם תשלום מיוחד על פי העלות ההיסטורית, על אף שהעותרים הקימו מחדש את עסקם בעלות משמעותית ביותר.

9. על יסוד כל האמור, אנו מורים על החזרת הדיון לוועדה המיוחדת לצורך קביעת התשלום המיוחד עבור המבנים בהתאם לתוספת השישית לחוק, תוך שהתשלום יחושב על יסוד הערכים שבתוספת השישית ועלות נורמטיבית נוכחית.

מאחר שכל שנותר לוועדה המיוחדת הוא לסווג את המבנים השונים בהתאם לתוספת השישית תוך בחינת הנטען בחוות דעת העותרים בנוגע לסוגי המבנים, ולערוך את החישוב המתחייב מקביעותינו, יש לצפות כי החלטתה תינתן בתוך פרק זמן קצר.

המשיבה תישא בהוצאות העותרים בסכום כולל של 15,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ח' ניסן תשע"ז, 04 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.