1. זהו פסק דין בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע (כב' השופטת נעם חת מקוב) מיום 17.11.16 בתא"ק 27738-12-15, אשר במסגרתו מחק בית המשפט קמא את תביעת המערערת לתשלום בגין אשפוז בעלה של המשיבה בבית החולים סורוקה, בקובעו, כי הוא נעדר סמכות עניינת לדון בתביעה שכן הסמכות העניינית מסורה לבית הדין לעבודה.

2. המערערת מפעילה את בית החולים סורוקה בבאר-שבע.

המשיבה הייתה אפוטרופא של בעלה ז"ל, אשר הלך לעולמו ביום 26.11.15 (כאמור בתעודת הפטירה שצורפה לבקשת המשיבה לסילוק התביעה נגדה על הסף).

המנוח סבל בחייו ממספר מחלות קשות, שפגעו בו באופן קשה. על רקע מצבו זה, הוגדר בחודש אפריל 2012, כחולה "סיעודי מורכב" – הגדרה שעמדה בתוקף עד ליום 15.7.12, ואז שונתה ההגדרה ל- "חולה סיעודי", הגדרה שאפשרה אשפוזו במחלקה סיעודית.

המנוח נזקק בהמשך שוב לטיפול רפואי בבית החולים, ולצורך כך אושפז בבית החולים ביום 11.7.13. עובר לאשפוזו האמור, שהה במחלקה סיעודית בבית האבות נווה שבא בבאר-שבע. ביום 18.7.13, קבעו רופאי המחלקה בבית החולים, כי הטיפול הרפואי לו נזקק עובר לאשפוזו הסתיים, ועל כן שוחרר מבית החולים ונשלח לבית האבות, אלא שבית האבות סירב לקבלו, בשל טענתו לקיום חוב כספי. בית החולים פנה אל המשיבה בדרישה לשחרר את בעלה מבית החולים, ולטענת המערערת הבטיחה המשיבה, לאתר עבורו מוסד חליפי, אלא שלא הציגה מוסד חליפי כאמור, ועל כן הפעיל בית החולים ביום 29.7.13 "נוהל שחרור חולה", אם כי המנוח לא שוחרר אז בפועל.

המנוח שהה בבית החולים עד יום 25.12.13, במסגרת "אשפוז סוציאלי" - כהגדרת המערערת.

יצויין, כי עוד בתחילת חודש אוגוסט 2013, הגישה המשיבה בבית הדין לעבודה תביעה נגד המערערת - שירותי בריאות כללית, כמבטחת על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד – 1994, ונגד משרד הבריאות, אשר במסגרתה עתרה להותיר את הגדרתו של המנוח כחולה "סיעודי מורכב" על כנה, במטרה לפתור את הקושי שנוצר, באמצעות מימון של משרד הבריאות (חב"ר 18642-08-13). במסגרת הליך זה הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה, יוקצה לחולה קוד סיעודי בדיעבד מאמצע חודש יולי 2012, כפוף להשלמת הליך הזכאות בתשלום השתתפות עצמית, רטרואקטיבית מן המועד האמור, על ידי המשיבה – הסכמה שאושרה על ידי בית הדין, בפסק דינו מיום 16.1.14.

המשיבה לא שילמה לבית החולים, עבור אשפוזו של המנוח בתקופה שמיום 29.7.13 עד 25.12.13, ועל כן הגישה המערערת נגדה תביעה כספית בסדר דין מקוצר, על סך 321,649 ₪ - עלות האשפוז על פי תעריף של 1,620 ₪ ליום, כמפורט בסעיף 3 לכתב התביעה.

3. המשיבה בקשה מבית המשפט קמא לסלק את התביעה על הסף, וזאת, על יסוד שתי עילות-

לטענת המשיבה, לא קמה יריבות בינה ובין המערערת, לעניין נושא התביעה, בהתאם להסכמת הצדדים במסגרת ההליך שהתנהל בבית הדין לעבודה, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, לפיה הוקצה למנוח כאמור קוד סיעודי בדיעבד, מאמצע חודש יולי 2012, יש לראות את אשפוזו של המנוח בבית החולים בתקופה הרלוונטית, כאשפוז במוסד סיעודי, ולפיכך, אין המשיבה חייבת, לטענתה, בתשלום עבור האשפוז, מעבר לסכום ההשתתפות העצמית ששילמה.

כן טענה, כי הסמכות העניינית הייחודית לדון בתביעה, מסורה לבית הדין האזורי לעבודה, נוכח הוראת ס"ק 54(ב) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, המורה כי: "לבית הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לדון בכל תובענה למעט תביעת נזיקין, שבין מבוטח או מי שהוא טוען שהוא מבוטח לבין שר הבריאות, המנהל, המוסד, קופת חולים, נותן שירותים לפי חוק זה... או שבין המוסד לבין קופת חולים או לבין מי שחייב בתשלום דמי ביטוח בריאות". זאת, משום שלטענתה, נסמכת תביעת המערערת על חוק ביטוח בריאות ממלכתי, וכאשר ברקע הדברים ההליך הקודם שהתנהל בין הצדדים בבית הדין לעבודה.

לחילופין, עתרה המשיבה, למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" מכתב התביעה, ולחילופי חילופין, בקשה להאריך את התקופה להגשת בקשת רשות להתגונן והודעה לצד שלישי.

4. המערערת התנגדה לבקשה, וטענה בין היתר, כי יש לדחות את טענותיה של המשיבה, הן לעניין היריבות בין הצדדים, והן לעניין הסמכות העניינית לדון בתביעה.

לעניין היריבות, טענה המערערת, כי הסכמת הצדדים להקצאת קוד סיעודי בדיעבד, אשר אושרה בפסק דינו של בית הדין לעבודה, התייחסה רק לתקופה שמיום 16.7.12 – המועד שבו נקבע כי המנוח לא היה עוד בגדר חולה סיעודי מורכב, ועד ליום 6.7.13 – המועד שבו הועבר המנוח למחלקה סיעודית רגילה בבית האבות "נווה שבא". לפיכך, לטענתה, אין בהסכמה זו לשלול את חבותה, של המשיבה לשאת בתשלום בגין שירותו של המנוח בבית החולים, בתקופה אליה מתייחסת התביעה שהוגשה לבית המשפט קמא.

לעניין הסמכות העניינית טענה המערערת, כי יש לפרש את הוראת ס"ק 54(ב) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, באופן שמקנה לבית הדין לעבודה את הסמכות הייחודית לדון בתביעות של מבוטחים נגד קופות החולים, אשר נוגעות למתן שירותים לפי החוק (למעט תביעות נזיקין). על כן, נוכח הסעד המבוקש – סעד כספי גרידא, נוכח זהות הצדדים, כאשר המשיבה הגישה את התביעה בכובעה כמפעילת בית חולים, ולא כמבטחת, ונוכח עילת התביעה שאיננה מבוססת על חוק בריאות ממלכתי, אין מסורה לסברתה, הסמכות העניינית לדון בתביעה, לבית הדין לעבודה, אלא לבית משפט השלום. המערערת הוסיפה וטענה, במהלך הישיבה שהתקיימה בפני בית המשפט קמא, כי היא נוהגת להגיש תביעות כספיות דומות לתשלום דמי אשפוז בבית משפט השלום, כדבר שבשגרה, וצירפה מס' כתבי תביעה שהגישה, להוכחת טענתה.

5. בית המשפט קמא קיבל בפסק דינו את טענת המשיבה לעניין הסמכות העניינית, ודחה את עמדת המערערת בעניין.

בהתייחס להוראות ס"ק 54(ב) לחוק, קבע בית המשפט קמא: "הסעיף מדבר על תובענות שבין מבוטח או מי שטוען שהוא מבוטח לבין נותן שירותים לפי החוק. הסעיף אינו קובע כי מדובר דווקא בתביעות של המבוטח נגד נותן השירות. ההנחה של סורוקה, כי ההליך כאן עניינו חוב כספי בלבד ואינו מערב סוגיות שעניינן מתן שירותים לפי החוק, למעשה מניחה מראש את השאלה שדורשת הכרעה בהליך זה" (סעיף 18 לפסק הדין).

ביחס לצילומי כתבי התביעה שצירפה המערערת, כדי להוכיח את טענתה בדבר הגשת תביעות דומות לבית המשפט השלום כדבר שבשגרה, ציין בית המשפט קמא, כי לא צורפו פסקי הדין ולא ניתן לדעת, אם נבחנה במסגרת אותם הליכים שאלת הסמכות העניינית.

לדעת בית המשפט קמא, אילו נשענה התביעה על התחייבות חתומה על ידי המשיבה, לשלם עבור אשפוז המנוח, היתה מוקנית לו הסמכות העניינית לדון בתביעה, אלא שלא הוצגה התחייבות חתומה כאמור.

נוכח קביעתו בדבר הסמכות העניינית, לא הכריע בית המשפט קמא, בטענת חוסר היריבות לגופה, הגם שסבר כי טענות המשיבה במישור זה, ראויות להתברר.

בית המשפט קמא לא מצא מקום לעשות שימוש בסמכותו, להעביר את התביעה כמות שהיא, אל בית הדין לעבודה, אלא מחק אותה, וזאת, נוכח עמדתו, לפיה ראוי כי המערערת תימנע מהמשך ניהול ההליך, ותבחן עם משרד הבריאות, את עניין מימון אשפוזו של המנוח.

בית המשפט קמא מחק אפוא את התביעה, וחייב את המערערת בתשלום הוצאות משפט, בסך של 7,500 ₪ למשיבה.

6. המערערת חזרה בערעורה, על הטענות שטענה בפני בית המשפט קמא, לעניין הסמכות העניינית ולעניין היריבות.

המערערת חלקה על קביעת בית המשפט קמא שלפיה, ס"ק 54(ב) לחוק אינו חל רק על תביעות של מבוטח נגד נותן השירות, וטענה שוב, כי הסמכות לדון בתביעה מסורה לבית משפט השלום הן על פי זהות הצדדים – באשר מדובר בתביעה של מרכז רפואי נגד מבוטח, הן על פי עילת התביעה – תביעה כספית לתשלום בגין אשפוז, שלא על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, והן נוכח הסעד המבוקש – סעד כספי גרידא, וזאת לטענתה "...להבדיל מתביעה בסמכות בין הדין האזורי לעבודה לפי סעיף 54 (ב) לחוק, כאשר זהות הצדדים היא מבוטח כנגד קופת חולים/מרכז רפואי ועילת התביעה היא מכח חוק ביטוח בריאות ממלכתי והסעד המבוקש מתייחס לזכויות המבוטחים ותביעותיהם אל מול הקופת חולים/מרכז הרפואי".

המערערת טענה, כי בית המשפט קמא שגה בפרשנות פסק הדין שניתן על ידי בית הדין האזורי לעבודה - במסגרת אמרת אגב של בית המשפט קמא, שהתייחסה לשאלת היריבות - שלפיה תוקף ההוראה לעניין הקצאת הקוד הסיעודי אינו תחום בזמן. זאת בין היתר, נוכח הסעדים שהתבקשו במסגרת תביעת המשיבה בבית הדין, וכאשר לטענת המערערת, ברור כי פסק הדין של בית הדין לעבודה הורה על הקצאת קוד סיעודי מורכב למנוח מאמצע חודש יולי 2012, ולא על הקצאת קוד סיעודי רגיל, אשר ממילא הוקצה לו עוד כשנה קודם לכן, ולא היה בו להשליך על מימון אשפוזו.

7. המשיבה תמכה בפסק דינו של בית משפט קמא, על כל קביעותיו והערותיו. המשיבה הצביעה על כתב התביעה שהגישה המערערת, אשר בו התייחסה המערערת מפורשות, לסוגיית מימון אשפוזם של מבוטחים במוסדות סיעודיים, על פי חוק ביטוח בריאותי ממלכתי, ולההתדיינות בין הצדדים, בבית הדין לעבודה.

המשיבה חזרה וטענה, כי נוכח פסק דינו של בית הדין לעבודה, במסגרתו הוגדר המנוח "חולה סיעודי", אין היא חבה בתשלום בגין האשפוז, מעבר להשתתפות העצמית ששילמה למשרד הבריאות, וכי על המערערת לדרוש תשלום החוב בגין האשפוז ממשרד הבריאות.

8. סבורני, כי יש להתערב בקביעת בית המשפט קמא לעניין הסמכות העניינית, ולהורות על המשך בירור התביעה בפניו.

נפסק, לעניין הסמכות העניינית של בית הדין לעבודה על פי ס"ק 54 (ב) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי: "... קיימים מקרים בהם נקבעת הסמכות על-פי עילת התביעה ולעיתים אף על-פי זהות הצדדים. כך הם פני הדברים ביחס לסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה... בתביעות כדוגמת התביעה העומדת לפנינו, הוגדרה סמכותו של בית הדין הן על-פי זהות הצדדים (קופת חולים ומבוטח) והן על פי עילת התביעה..." [רע"א 363/08 מתן – חיים פרפרה נ' קופת חולים מאוחדת (ניתן ביום 23.11.09) בסעיף 7 לפסק הדין (להלן: "עניין פרפרה")].

בענייננו, המדובר בתביעה כספית גרידא בגין שהותו של המנוח בבית החולים, ולא בתביעה שעניינה זכויות מבוטח ע"פ חוק ביטוח בריאות ממלכתי, כאשר ברור מכתב התביעה, כי ההתייחסות במסגרתו להתרחשויות שקדמו להגשתו, כמו גם סוגיית מימון שהייתו של המנוח בבית החולים, בתקופה שקדמה לאשפוז אשר בגינו הוגשה התביעה, לא באו אלא כרקע בלבד לתביעה לתשלום החוב בגין יתרת התקופה.

המערערת – שירותי בריאות כללית – היתה אמנם גם המבטחת של המנוח בחייו, ואולם את תביעתה לתשלום בגין האשפוז, לא הגישה בכובעה כמבטחת, אלא כמי שמפעילה את בית החולים סורוקה, ועילת תביעתה אינה מבוססת, כאמור, על חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

סבורני, כי עניינו של ס"ק 54(ב) לחוק, הינו אכן תביעות שעניינן שמירת זכויות המבוטחים על פי החוק, ואכיפתן, והוא לא נועד לחול על תביעות שעילתן אינה בהוראות החוק האמור, כגון תביעות כספיות גרידא נגד מבוטחים, כבענייננו. זאת, נוכח תכליות החוק שהינן, בין היתר, הבטחת מתן שירותי בריאות על פי החוק לתושבי המדינה באופן שוויוני וצודק, ככל האפשר, והסדרתם (ור' לעניין זה סעיף 1 ו-3 לחוק), ונוכח תכלית הוראת סעיף 54 לחוק בכללותה, שהינה, הבטחת זכותו של מבוטח להשיג על כל החלטה הפוגעת בזכויותיו על פי החוק, כנלמד לסברתי, בין היתר מהוראת ס"ק 54(א) לחוק: "... קופת חולים לא תגביל ולא תשלול זכותו של כל חבר או של כל אדם אחר לפנות לערכאות".

אכן, טענות המשיבה, אשר לפיהן פטורה היא מתשלום בגין התקופה האמורה, על רקע פסק הדין של בין הדין לעבודה, מצויות בסמכותו הייחודית של בית הדין, ואולם בכך אין לשלול את סמכותו של בית המשפט קמא לדון בתביעה, כאשר מדובר בטענות הגנה וכאשר, כפי שנפסק בעניין פרפרה המוזכר לעיל:"...סעיף 76 לחוק בתי המשפט קובע, כי בית משפט דן בעניין הנמצא בסמכותו רשאי להכריע במסגרת הדיון גם בשאלה הנמצאת בסמכותה הייחודית של ערכאה אחרת. ההכרעה בשאלה זו לא תהווה מעשה בית דין...", ובהמשך: "... לבית המשפט ישנה סמכות נגררת לדון אף בשאלה הנמצאת בסמכות בין הדין לעבודה. כמו כן, יש באפשרותו של בית משפט להחליט על עיכוב הדיון עד להכרעת בית הדין, אם כי ראוי לגלות זהירות רבה לעניין השימוש בסמכות זו..." (בסעיפים 11-12 לפסק הדין).

יודגש, כי העובדה שהגנת המשיבה, מעלה סוגיה המצויה בתחומו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אינה מאיינת בדיעבד, את סמכות בית המשפט השלום, אותה רכש עם הגשת התביעה, אשר עילתה פשוטה וברורה – תביעה כספית רגילה.

אשר לנפקות פסק דינו של בית הדין האזורי הנכבד לעבודה, לעניין עצם קיומו של החוב הנטען - סבורני כי אין להכריע בשאלה במסגרת הערעור, משהתייחסות בית המשפט קמא לשאלה לא באה במסגרת טעם הפסק, אלא כאמרת אגב, הגם שאין לשלול את הגיונן של טענות המערערת במישור זה.

אכן, ראוי לסברתי, כי במקביל להמשך בירורן של טענות הצדדים, תפעל המערערת כעצת בית המשפט קמא, ותבחן אפשרות של פרעון החוב בגין האשפוז, על ידי משרד הבריאות, אלא שאין בהערה זו כמובן, להשליך על תוצאת פסק הדין בערעור.

לפיכך, אציע לחבריי לקבל את הערעור, לקבוע כי בית המשפט קמא, מוסמך לדון בתביעתה של המערערת, ולהשיב את התביעה אליו, על מנת שימשיך את הדיון בה, מן השלב שבו נפסק. כן אציע, כי בנסיבות העניין לא נעשה צו להוצאות.

השופטת שרה דברת, אב"ד:

אני מסכימה.

השופט אריאל ואגו:

אני מסכים.

לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט גד גדעון.

הערבון שהפקידה המערערת יושב לידיה, באמצעות בא כוחה.